משחק של הגורל

תמיד אומרים שאהבה היא מסובכת. שהיא מכאיבה וקשה, שצריך לעבוד עליה קשה. לזה תמיד האמנתי. עבודה קשה ומאמץ דרושים כדי לגרום למערכת יחסים לעבוד.
אך מעולם לא הבנתי את הדמויות האלה בספרים, שאומרות "איני יודעת איך אני מרגישה כלפייך".
מה זה אמור להביע? או שאת יודעת או שלא.
אבל… לאחרונה התחלתי להבין על מה הן מדברות. מאז שפגשתי אותה.
הכרתי אותה דרך חברה בכלל. היינו בחול, והיא סיפרה כי היא הגיעה ממקום רחוק. חברה שלי התלהבה ואמרה "תראי כמה שהיא דומה למפורסמת ההיא!", אך אני לא ראיתי דמיון. כל שראיתי היו פניה של הנערה, מביטות אליי בחיוך.
מאז אותו לילה נפלא לא הפסקתי לחשוב עליה. נוכחותי תמיד הייתה מציירת חיוך על פניה, שתמיד לווה בנפנוף יד ובהזדקפות קומה. במבטה לא ראיתי דבר שהביע על רגשותיה כלפיי- תמיד חיוך אדיב, נפנוף חברותי. מעולם לא יותר.
המחשבה הכאיבה לי. פיזית. הרגשתי כאילו מישהו צייר עלי 'איש קו', רק עם סכין, לא עם עט.
רק שבוע זכיתי לבלות בחברתה. לאחר מכן חזרתי לארץ מולדתי, כמובן לא לפני שהחלפנו מספרי טלפון, ופתחנו קבוצה, כל החברות, ב'וואטסאפ'.
מאז אנו מדברות כמעט כל יום. אני סופרת את מספר ה'סמיילי לבבות' שהיא שולחת לי, וכמה פעמים היא צוחקת מדבריי.
היא זוכרת את שמי, ומה שיחקתי בהצגה שהעלינו יחד. כל פעם שהיא מוסחפה עוד פרט מרגש שכזה, אני ישר רצה לספר לחברות שלי, מתרגשת כל כך עד שכמעט מילים לא יוצאות מפי.
ובכל זאת, כשאני מסתכלת אחורה ובוחנת אותי, אותה, את השיחות ואת המצב, אני כלל לא בטוחה שהתאהבתי.
אני כלל לא בטוחה שזה לא רק משחק של הגורל.