משחק מוזר
יש לי מעין משחק.
משחק מוזר אבל בכל זאת משחק.
זה רק אני והברז בכיור שבחדר האמבט.
כשאני סוגרת את ברז המים טיפות אחדות נופלות אל תוך הכיור,
זו אחר זו, כאילו והן מחוברות ולא מוכנות לעזוב.
ואני צופה בהן, מחכה שיפלו אל הכיור.
וכשזהו, כשהברז מחליט שהוא לא נותן לי עוד טיפות
אני מעבירה את ידי בעדינות על פתח הברז,
נותנת לטיפה האחרונה, והבודדה, ליפול.
תמיד חשבתי שטיפות הן החברות הטובות ביותר,
הן לא עוזבות אחת את השנייה אפילו לרגע.
הן נופלות ביחד.
אך כשהן עומדות על פתח הברז הסגור,
למה הן לא מחזיקות את הטיפה הבודדה בכוח?
למה הן נותנות לה לעזוב?
למה הן לא נופלות יחד איתה?
האם הטיפה הבודדה גילתה שחברותייה הטיפות לא נשארו איתה?
יש לי מעין משחק,
משחק מוזר אבל בכל זאת משחק.
זה רק אני והברז, והטיפה הבודדה שנפלה אל הכיור שבחדר האמבט.
תגובות (9)
זה כל כך מרגש כזה, גם עם זה על אמבט
וואו. יש בי צמרמורת..
האמת, גם לי…
את צודקת … זה מוזר, אבל בכיוון הטוב של המילה,
זה ממש מיוחד, אהבתי מאוד, כמה רגש הכנסת בזה… ממש אהבתי ממש.
מדרגת חמש כי את ראוייה לכך♥
אולי זה מוזר, אבל כתוב בצורה כל כך יפה ומהפנטת!
וגם ניתן לפרשן בכל כך הרבה צורות. אני אישית אהבתי.
האמת שאני תמיד עושה את זה XD
ממש אהבתי דרך אגב (:
מאבט=אמבט (שגיאת הקלדה)
בעדינו=בעדינות (שגיאת הקלדה)
אל=על (כי אם את מעבירה את ידך זה חייב להיות על, לא אל. זה לא הגיוני)
תראי, לפי המדע יש לזה הסבר מאוד פשוט.
אבל מדע זה משעמם, אז נחזור לשפה הפואטית.
הרי כשפותחים את הברז, המים נופלים למטה, לא? זאת המטרה שלהם, זה הייעוד שלהם. לכן הטיפות לא מחזיקות אותה. הן רוצות, אבל הרצון של הטיפה הזו חזק יותר. היא רוצה למלא את התפקיד שלה בעולם, והמקסימום שיכולוךת טיפות המים לעזור לה הוא לא להפריע לה.
כשאני מנתחת את זה אני חשה מעט דיכאונית.
אוקיי, תפרשני את זה כאוות נפשך.
בכל מקרה, קטע מוזר (באופן חיובי) :)
ממש יפה
סיפור מעולה (או שזה שיר?)
בכל אופן אהבתי מאוד ודירגתי 5