משחקי השנאה – פרק 02

(ניתן להאזין להקלטה של כל הפרקים ביוטיוב)

"אמא," קרא הרוקלאוס. "אמא". הרוקלאוס עמד לפני הפרגוד שבקומה השלישית של משכן ראש הממשלה. מאחוריו חיכו המאבטחים שלו. היו שם כל הפרצופים המוכרים: היה את עדניה שפעם הראה לו איך להחזיק אקדח, היה את גלעמית שהיו לו תקוות, והיה את בנואל. המאבטחים עמדו מאחורי הרוקלאוס לא בסתם עמידה, אלא בעמידה איתנה, ציונית, דרוכה, נאמנה לארץ ולערכיה. עמידה שלא מתפשרת ולא מחזירה אדמות. "אמא –"
במדינת ישראל, לרעייתו של ראש הממשלה נוהגים לקרוא "הגבירה הממשלתית." זהו מעמד של כבוד כמו גם אחריות רבה. כשאוגוסטינוס פאי הביא אישה זו ארצה, היה זה ימים רבים לפני שעם ישראל הכיר במלוא גדולתו ובחר בו להיות ראש הממשלה. בתקופה ההיא, אוגוסטינוס היה דיפלומט צעיר שהסתובב בארצות הגויים ובאמצעות מעשי נס של מילים הילל ופיאר את שמה של מדינת ישראל בפני העמים הלועזים. האישה, טרויה שמה, הייתה בת גויים שנפלה בקסמי מילותיו ופיתתהו באמצעות נכסיה הנוכריים. אוגוסטינוס, בחכמתו הרבה השכיל להפיק את המירב מכל התסביך. הוא השביח את האישה ולימד אותה עברית וערכים יהודיים וגייר אותה. לאחר תהליך ממושך ומענג של "החדרת ערכים", הולידה לו זו שני בנים בריאים, יפים ונבונים, לתפארת המדינה.
"אמא." קרא הרוקלאוס. "אמא למה את מסננת אותי בוואטסאפ!"
שנים לאחר מכן, כשיום אחד אוגוסטינוס נבחר ברוב קולות להיות ראש הממשלה העשרים ושבעה של מדינת ישראל, רבים במדינה האמינו שיוכלו לסובב את ראשו אם יוכלו לסובב את ראשה של רעייתו, טרויה. לכן, רבים היו המחזרים שחיפשו להשפיע עליה ולשכנע אותה לעשות כמצוותם. אחרים, חיפשו לתקוף אותה, את מוצאה הנוכרי, ואת עברה כבת גויים. זאת עשו כדי לערער על הלגיטימיות של ראש הממשלה הטרי. ולמרות שאוגוסטינוס פאי הגן אז בחירוף נפש על אישתו, אלו המחפשים להגיע אליה לא הפסיקו להופיע. בהינתן הכמות והאיכות של תשומת הלב שהופנתה אליה, הגבירה הממשלתית עשתה בזמנו את הדבר היחיד שאישה שפויה במעמדה יכולה לעשות – ביום היכנסם למשכן ראש הממשלה, שמה טרויה עינה על הקומות העליונות והמבודדות של הבניין הגדול. היא תבעה לעצמה את כל הקומות העליונות והמבודדות האלה – ונשארה איתנה בדעתה לא לצאת מהם עוד לעולם.
"אמא – זה לא יפה." קרא הרוקלאוס. "אמא, את שם?"
הרוקלאוס הסתובב אחורה והביט בבנואל ובשאר המאבטחים שחיכו לו (בגבורה ובאסרטיביות) ליד גרם המדרגות. הללו הסבו את מבטם כדי לא לפגוש בזה שלו. הרוקלאוס נשף אוויר וקרא שוב אל החלל הגדול שהיה מעבר לפרגוד: "אמא, אמא זה אני. הרוקלאוס. הבן שלך. בנך הבכור."
והיה כמובן, עניין הפרגוד. עם היכנסה למשכן וניכוס הקומות העליונות, טרויה הזמינה פרגוד ענקי מדוכסות שיאן שבמזרח הרחוק. בשביל להביא את הפרגוד מכזה מרחק, נשלחה משלחת של לא פחות מחמישים אבירי-צה"ל ושלושה בירוקרטים ושנים עשר בוגרי תואר ראשון מזרח אסיה כדי לגשר על פער התרבות ופער השפות. כעבור שלוש שנים, שבו השליחים עם שיירה מלאה עבדים, ותספורות חדשות, ומתנות, וכחמישה עשר פילים סיאמיים ועליהם כמאה וחמישים חתיכות להרכבה עצמית בבית שמהן ירכיבו את הפרגוד. עבור מבצע הרכבת הפרגוד, הוזמנו שנים עשר מהנדסים מהאוניברסיטה העברית ועוד אחד מהטכניון, ובתום שלושה ימים ושלושה לילות, הפרגוד היה מוכן ומורכב. וכך – הסתיימה בניית ממלכתה הפרטית של הגבירה.
כעת, הרוקלאוס המתין ליד אותו פרגוד וחיכה שאימו, בתנועותיה האקראיות בקומות הפרטיות שלה, תגיע למקום בממלכתה בו קריאותיו יגיעו לאוזניה. לאחר המתנה שהייתה ארוכה בכל קנה מידה, במהלכה הרוקלאוס החל לקלל אבל לזכותו יאמר שלא נשבר – והרי זוהי ראיה לאורך נפשו ולנדיבותה – קולות נשמעו מבעד לפרגוד: רגליים יחפות טופפות על מדרגות שיש. המהום חרישי. פיזום של שיר. היה גם ריח: קטורת-עלים ועלי בושם ועלי סיגל. כל אלה היו סימנים שהגבירה הממשלתית ירדה אל הקומה השלישית.
"אמא, זה הרוקלאוס." אמר הרוקלאוס, והפעם ידע שאמו תשמע אותו, שכן הייתה באותה קומה.
הצעדים נעצרו, כמו גם ההמהום. היה שקט. לאחריו: "מי? הרוקלאוס?"
"אמא, זה אני. הבן שלך."
"הבן שלי? אתה בטוח?" שאלה.
"אני בטוח, אמא."
היה שקט שני. לאחריו: "הרוקלאוס, תות-שדה של אמא, אתה לא יודע איזה יום עבר עליי. כל הבוקר ישבתי במרפסת הפרחים, והציפורות הצטרפו אליי. חשתי כל כך מפוזמת שכתבתי שיר. אחרי זה, קראתי את ספר הנדרים ושכחתי את הזמן שלי. חיפשתי את העלים שקטפתי בבוקר ולא מצאתי אותם באף אחת מהמגירות. בסוף חזרתי למרפסת הפסיפלורה, ומי היה מאמין – העלים היו עדיין על הצמח. בכלל לא קטפתי אותם. שכחנית שכמותי."
"אמא." אמר הרוקלאוס. "זה לא אני שצריך להקשיב לך, זו את שצריכה להקשיב לי."
טרויה השתתקה. היה זה שקט שלישי. לאחריו: "באת כדי שאקשיב לדבריך. ובוודאי, יקירי. בוודאי. לא חשבתי לרגע שתרצה לשמוע מה עבר על אמא שלך. טיפשית שכמותי. אני והעלים, אתה יודע. כן יקירי. דבר נא אליי ואטה אוזן."
הרוקלאוס הקשיב. לאחר שאימו סיימה, נשם עמוק, ניפח את חזו, והתחיל: "אתמול הלכתי לבקר את אבא אבל הוא לא היה בלשכה של אבא ואז בא לשם איש אחר וקראו לו המן –"
"המן!" קראה טרויה. "איזה יופי שעשית לך חבר חדש. גם הוא נוכרי? אולי הוא בא מהמולדת שלי?" תקווה בקולה.
"לא אמא. המן זה שם נפוץ אצל שמאלנים. המן הורוביץ."
"הו, הורוביץ. אז הוא יהודי." אמרה טרויה.
"כן." אמר הרוקלאוס. "הוא מזכיר המדינה."
"מזכיר למי?" שאלה טרויה.
"למדינה. של המדינה, אמא." אמר הרוקלאוס.
"הו… זה חשוב. שלא ישכחו." אמרה טרויה.
"כן…" אמר הרוקלאוס.
"נשמע שהיה לך יום מפיק ומצוין." אמרה טרויה. "עכשיו אני אלך לשבת עם העשבים שלי–"
"אמא – " קרא הרוקלאוס. "זה לא סוף הסיפור. אל תלכי עדיין אמא."
מבעד לפרגוד השתרר שקט רביעי. לאחריו: "וכמובן, יקירי. בסיפור תמשיך."
"המן הורוביץ היה שקרן ושמאלני. הוא גנב משהו חשוב לנו, אמא. אבל אסור לי לגלות מה. רק אני ואבא יודעים. זה סוד, כאילו, מסווג. אמא, אבא שלח אותי להתעמת עם המן הורוביץ ולהחזיר את מה שלקח. אני הולך להצליח. אבל אמא, חשבתי שלפני שאני הולך, אולי תתני לי מילת עידוד או תמיכה. לא כי אני צריך את זה. פשוט חשבתי שזה יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך שאת מעורבת בחיים שלי, את יודעת."
מבעד לפרגוד השתרר שקט חמישי. לאחריו: "וכמובן, אוכמניה של אמא. בוא הנה. עכשיו בוא הנה לאמא." מתוך חרך בפרגוד יצאה יד. היד של אמא. "בוא יקירי." הרקולאוס התקרב לפרגוד ואל היד. מאחוריו, על קצה המדרגות, בנואל ושאר המאבטחים החלו לשרוק ולהסב את מבטם. היד של גבירת הממשלה מצאה את הראש של הרוקלאוס. היא פרעה את שיערו, אחר כך נרתעה, ואז שבה וטפחה על הראש קלות. "אתה ילד גדול, פחזנית שכמוך." אמרה. "כל הכבוד." היד נסוגה אל תוך החרך ונבלעה בפרגוד.
הרקולאוס נשאר שותק. "זה הכל אמא? אולי יש לך עצה איך להתמודד עם נבל גדול ושקרן שמאלני ובוגד אבל שיש לו ניסיון פוליטי של חצי מאה? או אולי את יכולה ללמד אותי איך מתמודדים מול בריון? לא שאני צריך עצות כאלה. כי אני הבריון. אבל חשבתי שאולי תשתפי אותי בחכמה שלך ואני אעשה פנים שאני מקשיב, את יודעת, כדי שתרגישי שאת מעורבת וכאלה."
"הו, תודה יקירי. זה נחמד מצידך שאתה דואג ככה לאמא שלך." אמרה טרויה. "אבל אל תדאג, אמא יודעת שהיא אמא טובה ומעורבת, אתה לא צריך לעשות מאמץ לחזק לי את הביטחון, רוגלך מהביל שלי. וכמו שבעצמך אמרת, אתה בריון והוא איך קראת לבחור השני? שמאלני. נו, אז לא יהיו בעיות. ואם הוא מתחצף אליך תקרא למאבטחים הם ירביצו לו."

הרוקלאוס שב לסוויטה שלו ושכב לישון בשעה המיועדת. את הדלת השאיר פתוחה, ובחדר הביניים, בנואל עמד והשגיח שלא ייכבה האור. מחשבות טרדו את מוחו העייף של הרוקלאוס. הוא לא ידע לשים את האצבע על הדבר. מוזר מאוד. הוא ציפה שאחרי קבלת עידוד ועצה מאימו, יהיה מוכן למשימה שלפניו. הרי אבא שלו היה לוחם וסבא שלו היה לוחם, וכך דורות אחורה, עד לימיהם של מתתיהו ודוד המלך. בנוסף, עתיד מדינת ישראל היה מונח על כתפיו. בהינתן זאת, היה ברור שיצליח לעמוד במשימה. הייתה זו שטות לחשוב שיש כל ספק בכך. מחר כל זה יהיה מאחוריו – הוא ימצא את המן הורוביץ – הנבל, השמאלני, הבוגד – ויראה לו מה זה. ואם המן יתחצף להרקולאוס, אז כמו שאמא אמרה: בשביל זה היו לו מאבטחים.
"עם ישראל תמיד מנצח." מלמל. עיניו נעשו מטושטשות וראשו כבד. הרוקלאוס הניח את הטלפון על השידה ליד המיטה ונשען על הכר השוקע. לבסוף, הרוקלאוס נרדם. ולא הייתה זו סתם הירדמות. הייתה זו הירדמות בחכמה, בחן ובחסד.
"הקשב בנו של ראש הממשלה!" העיר את הרוקלאוס קולו של בנואל שהיה גם ערב וגם מקפיץ ומפתיע. הרוקלאוס, ממש כמו בן-פנתרים, הסתובב במיטתו והתיישר, וקפץ, וכיסא את ראשו בכרית, והעיף את הכרית, והתפקח, ובדק את הטלפון אם יש נוטיפיקציות, ובעט את השמיכה, ופיהק, ומתח את גבו. ואז אמר בנחיצות ובמרץ: "מה קרה? מחבלים? תירה בהם בנואל! תחורר אותם!"
בנואל עמד בהקשב בכניסה לחדר. "הקשב בנו של ראש הממשלה! קרה משהו אחר! קיבלתי מידע שמעקב שהצבת אחרי אינדיבידואל שלא אזכיר את שמו, המן הורוביץ אם להיות ספציפי, הניב תוצאות. איש-המטרה נראה לפני דקות ספורות נכנס לבר במרכז תל אביב. בתנועה אווירית נוכל להיות בתל אביב תוך שתים עשרה דקות. מהן פקודותיך, אדוני בנו של ראש הממשלה?"
ליבו של הרוקלאוס פעם בחוזקה. המן הורוביץ. הרוקלאוס עומד לתפוס את הנבל. הוא הולך להראות למנוול הזה, לשמאלני, מה זה. הוא הולך לכסח אותו. "בנואל," הכריז הרוקלאוס. "תביא לי מהר שוקו חם ותחמם את המנועים של המסוק. אנחנו טסים לתל אביב בלי דיחוי!"
"בלי דיחוי!" הכריז בנואל.
וכך, התכוננו הללו לרדת תל אביבה. הו, תל אביב – עיר רצופה מלכודות, עיר שאיבדה דרכיה, עיר של גבירי פיתויים וגבירות מְרוֹד…