משב רוח נעים

"כבר מגיעה" – הבהבה הודעה על צג הטלפון הנייד שלי.
"מחכה לך " – עניתי. לא ראיתי, את החברה הכי טובה שלי בעשרים שנים האחרונות, כבר כמעט שנה. מיותר לציין שהתגעגעתי.
נסיבות החיים הובילו לניתוק הארוך ביותר בינינו וידעתי שעוד כמה דקות אוכל לשטוח בפניה את קורות חיי במהלך תקופה זו ואז ארגיש כאילו מטה קסמים הונף באוויר וכל המועקה, הכעס והכאב שליוו אותי לאחרונה יתפוגגו.
הרוח שיחקה בשערי בעודי יושבת על המדרגות המובילות לטיילת חוף הים ומחכה. היה לי נעים, הרגשתי קלילה והנאה פשטה בכל אבריי. אני אוהבת את ההרגשה של השקט אחריי הסערה. כי זאת הייתה סערה, שנה שלמה ומחורבנת של סערות קטנות שהתלכדו לסערה אחת אימתנית ואיומה. זה נגמר, כל הרוחות, העננות הגשם והדיכאון חלפו עם החושך והקור ועכשיו קרניי שמש זוהרות מחממות שוב את חיי.
איזה כיף אנחנו הולכות להיפגש.
משב רוח קל גרם לי להסתובב לאחור, על המדרגות ראיתי את סיון. וואו, חשבתי לעצמי שנה זה המון זמן. סיון רזתה, הסתפרה ונראתה נהדר ובניגוד לאינסטינקט הפולני הקנאי שהיה טבוע בי עמוק פרגנתי. באמת ובתמים שמחתי לראות אותה כל כך נאה ובטוחה בעצמה בכל מובן חברי אפשרי.
"היי סיון, את נראית נהדר, השמלה והעגילים נראים מקסים" החלפנו חיבוק ונשיקה על הלחי.
היא באמת הצטמצמה מאוד, סיוון, זה היה כמעט כאילו אני מחבקת את עצמי מרב שרזתה.
"גם את נראית נפלא, מיכל, כמו תמיד" למען האמת בשנה האחרונה הרגשתי שאני נראית זוועה, אבל מצד שני ככה זה כשסובלים מדימוי עצמי נמוך. זה פוגע בכל הזירות, והאמת הרגשתי וגם נראיתי נינוחה ומסופקת הערב.
"בא לך לשבת בבית הקפה הקרוב?" שאלתי.
"כן, בשמחה…יש לי המון זמן" צחקקה סיון
התקדמנו אל עבר בית הקפה הממוקם על הטיילת בקרבת החוף.
הטיילת הייתה כמעט ריקה מאדם ובית הקפה גם הוא היה מאוכלס בשני זוגות בלבד. האווירה הייתה רגועה, חשוכה ונעימה מלנכולית נשמעה ברקע
המארחת ניגשה אליי ושאלה אם השולחן הצדדי מתאים, הנהנתי כאות להסכמה.
על השולחן היו מונחים בצד מספר תפריטים, פתחנו אותם וסיוון אמרה שהיא תזמין כוס קפה ועוגת שוקולד עשירה ואני אמרתי שגם לי מתאים כוס קפה ואם לא אכפת לה שנאכל ביחד את העוגה.
המלצר שהגיע אל השולחן לקח ממני את ההזמנה והתפנה כדי לארגן את השולחן.
"אז מה קורה אתך, לא דיברנו המון זמן. אני יודעת שזה היה בעיקר באשמתי, החלפתי מקום עבודה ואפילו קריירה ועבר עלינו, עליי ויואב, משבר זוגי עמוק שצלחנו בסופו של דבר, אבל מה אתך? לא ענית לטלפונים שלי בחודש האחרון וקצת התחלתי לדאוג, כי בדר"כ את לא הטיפוס הנוטר והכועס".
"נכון אני באמת לא כועסת, מיכלי, אני יודעת טוב מאוד שהחיים רצופים באכזבות, כישלונות, עבודה, מטלות ביתיות, מטלות משפחתיות והפתעות מסוגים שונים, בקיצור מכל טוב, ולפעמים מרוב שאנחנו קורסות תחת הנטל לא נשאר לנו זמן בשביל הנשמה המסכנה שלנו."
"נכון מאוד" עניתי וחשבתי על שנת ה"איכס" האחרונה שלי, כך כיניתי אותה. כי לא הייתה לי שום הברקה אחרת שהתאימה בדיוק לתחושה שנותרה לי בסיומה.
"אבל אני חושבת" המשיכה סיון "שמעתה ואילך אנחנו חייבות לוודא שאנחנו נותנות לחברות שלנו מקום של כבוד ולא מזניחות אותה יותר"
חייכתי וטלטלתי את ראשי מעלה ולמטה, אף אחד או אחת מישהו או משהו יפריעו לחברותינו להמשיך להתקיים.
ישבנו במשך שעות ודיברנו על הילדים והעבודה החדשה שלי, על הזוגיות ורכבת ההרים הרגשית שחוויתי בשנה שקדמה לה כשאת רוב המסע ברכבת אני חייבת לעובד שתחילה הקסים אותי ואז אמלל אותי באופן מאוד מיוחד.
אמנם סוף ספטמבר עכשיו וכבר לא חם אולם הערב היה קר במיוחד ומכיוון שהשעה כבר הייתה קרובה לחצות החלטנו להזמין חשבון ולקבוע פעם נוספת, בקרוב. המלצר הגיש לי את החשבון והתעקשתי לשלמו, בכל זאת כמו שכבר ציינתי, רציתי לכפר על הזמן האבוד בכל דרך אפשרית.

"מה את עושה, מיכל?" – שאל אותי יואב.
"אני כותבת הודעת סמס לסיון. לא יצא לי לדבר איתה בשבוע האחרון".
"מה קורה, קראת את הספר שהמלצתי לך עליו?"
"עוד לא התחלתי, אני עדיין קוראת את סדרת ספרי הסקס שקניתי בחופשה האחרונה. אין ספק שזה הרבה יותר מרענן מכל ספר שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה"
"לא נמאס לך מהספרים האלה ומהמסר השחוק כל כך: הגבר השרמנטי הדפוק שאף אשה לא הצליחה לחדור את שריון הפסיכוזה שלו, עד שהגיעה האחת"
"נכון" אמרה סיון, "אבל זה בדיוק העניין. זו הרי קלישאה כל כך שחוקה ובכל זאת עובדת"
"כן זה נחמד מאוד אבל לא מציאותי" עניתי בסמס.
"המציאות משעממת לפעמים. את יודעת טוב מאוד שעודד, אותו אני אוהבת ברמה העקרונית, אב שלושת ילדיי ובעלי המקסים, אינו מספק את הדבר העיקרי שאני כל כך רוצה לחוות בחיי: ריגוש ואוורור מהשגרה. אבל כבר היינו בסרט הזה וכבר דיברנו על הבגידה שלי וכבר כעסנו אחד על השנייה ואמרנו דברים קשים. ובסוף כמו תמיד הוא חזר אליי כמו גור כלבלבים חמוד. אם הוא רק היה נוקט עמדה יותר חריפה, נגיד, מעיף אותי מהבית, רק בשביל הקטע, הייתי מעריכה אותו הרבה יותר ומרגישה שיש לי בבית גבר אמיתי שיש לו ביצים ויודע לעמוד על שלו . על איזה ספר המלצת לי?"
"נו, הספר הזה סוחט הדמעות על הילדים שחולים בסרטן?"
"כן זה בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא בשעות הפנאי שלי, על ילדים חולי סרטן"
"לא, סיון, את לא מבינה , זה כאילו מכניס אותך לפוקוס, הספר הזה עזר לי לראות את הדברים בפרופורציה ובעיקר לקנא"
"למה לקנא?" כתבה סיון.
"קינאתי בדמויות בגלל האהבה העצומה חסרת התנאים שלהם. זה כמובן גרם לי לחשוב על עצמי ועל חיי"
"תתנחמי בעובדה שגם אצלי כנראה לא תהייה וגם אצל תשעים ותשעה אחוז מהאוכלוסיה. זה הזמן לאמץ את האימרה: צרת רבים, חצי נחמה" ענתה לי סיון אחרי כמה דקות.
"חייבת ללכת" סיימתי את השיחה הוירטואלית שלנו ויצאתי ליואב המחכה לי כבר דקות ארוכות ברכב.
"היא הייתה חסרה לך, קשה שלא להבחין בזאת" אמר יואב
"אתה יודע, סיון היא לא החברה היחידה שלי, אבל הדבר שאני הכי אוהבת אצלה והרגשתי מאוד בחסרונו בשנה האחרונה הוא חוסר השיפוטיות. אני יכולה לספר לה כל דבר בלי להרגיש שאני עומדת למשפט"
לצערי, העומס הגדול בעבודה שלי ושל סיוון לא איפשר לנו להיפגש וגם השיחות שלנו היו מוגבלות להודעות כתובות כיוון שלא הצלחנו לדבר בטלפון.
שבועיים לאחר מכן נפגשנו שוב בבית הקפה הפעם בחוף הים של עיר אחרת. באופן מפתיע גם הפעם לא היו הרבה אנשים בבתי הקפה השונים על חוף הים, למרות שהיה זה עיצומו של חג פורים. שתיתי מעט יין ולכן הרגשתי מאוד נוח לספר לה על הכמעט רומן שהיה לי.
" מה זה בדיוק כמעט רומן?" שאלה סיון "או שיש או שאין"
"אני אסביר לך בדיוק מה זה, זה ללכת בלי ולהרגיש עם או להיפך. בכל מקרה הריקושטים שבאו אח"כ היו זהים למצב של רומן אמיתי. הייתי חייבת לשנות אוירה ולכן במידה מסויימת נדחפתי לבצע שינויים בחיים שלי, כמו למשל לשנות מקצוע, שינויים שחשבתי עליהם לפני המקרה באופן מופשט אולם אך ורק במצב המרגיז של אין ברירה יכולתי להגשימם".
"תפסיקי לרחם על עצמך ותסתכלי על התמונה הגדולה, אף אחד לא נפגע וזה מה שחשוב"
"את כנראה צודקת במיוחד כיוון שמי שהיה נפגע הכי הרבה מכל הסיפור, אם באמת הייתי רואה זיקוקים, הייתה משפחתי"
"זיקוקים, השמיים שלך צמאים.." שרנו ביחד וצחקנו
"למה השמיים צמאים?"
"השמיים שלי לא צמאים רק רעבים" ענתה סיון
השארתי כסף כולל טיפ וקמנו ללכת.

חזרתי אחה"צ מהעבודה ורציתי לספר לסיון על הטיול שהחלטנו לצאת אליו, אחרי ששנים לא יצא לי לטייל לבד עם בעלי. ניסיתי להתקשר לטלפון הנייד ללא הצלחה ובכל פעם הועברתי לתא הקולי.
"אני מתקשרת לסיון לא להפריע לי" צעקתי מהחדר לשאר בני הבית.
"הלו, שלום אפשר לדבר עם סיון?" עניתי לקולו של הילד שענה לי.
לא זיהיתי אם מדובר בילד האמצעי, רון, או הגדול גלעד. בכל מקרה גם לא הזדמן לי לשאול.
שמעתי את הילד קורא לעודד , ומעביר לו את הטלפון.
לא דיברתי עם עודד כבר המון זמן. עודד היה בעל ואב נפלא אבל כאיש שיחה היה לי תמיד קשה להתחבר אליו. היה בו משהו מאוד סגפני, צדקן והפוך לחלוטין מחברתי סיון.
"עודד מה שלומך? מדברת מיכל"
"במה אני יכול לעזור לך מיכל?" קולו נשמע רגוע אבל הייתה נימה נוספת בקולו ולא הצלחתי לזהות אותה.
"לעזור? לא הרבה אני רוצה לדבר עם סיון"
"את צוחקת עליי, נכון?"
"אני ידועה בתור בן-אדם משעשע, אבל במקרה כרגע אני לא צוחקת עליך אני רק רוצה לדבר עם סיון"
"מיכל, אני יודע שלא היית בקשר איתנו בשנה ומשהו האחרונות, אבל אני בטוח שאת יודעת מה קרה ולעשות מזה צחוק זה ממש חוסר רגישות" אמר עודד בקול מזועזע.
"עודד, אין לי מושג על מה אתה מדבר" הייתי כבר לחוצה.
"מיכל, סיון נהרגה בתאונת דרכים לפני חצי שנה" אמר עודד קצרות
הרגשתי סחרחורת אמיתית. הסתכלתי על המספר שהופיע על צג הטלפון כדי לבדוק אם אולי התקשרתי בטעות למספר טלפון אחר. זה היה המספר הנכון.
"עודד אני ממש מצטערת לא ידעתי הייתי מאוד עסוקה ולא היה לי מושג" לא הסגרתי את המפגשים שלי עם סיוון בחודשיים האחרונים כיוון שהייתי צריכה לברר עם עצמי עם מי בדיוק נפגשתי לאחרונה וגם מכיוון שלא רציתי שעודד יחשוב שהשתחרר לי בורג.

אני לא מאמינה בחיים שאחרי המוות או ברוחות ולא היה לי שום מושג איך התאפשרו המפגשים הליליים שלי עם סיון. לעודד לעומת זאת היה מושג.
חודש וחצי אחרי השיחה הטלפונית המוזרה שניהלנו שבמהלכה התברר לי ששתיתי קפה ועוגה עם רוחה של חברתי הטובה והמתה,קיבלתי טלפון מעודד, הפעם הוא היה הרבה יותר נחמד.
קבענו להיפגש יומיים לאחר מכן בביתו לפני שהוא אוסף את הילדים מביה"ס והגן.
לומר שהיו לי פרפרים בבטן בזמן נסיעתי במעלית לקומה העליונה שבה התגוררו סיון ועודד יהיה לשון ההמעטה, הייתה לי מסיבה שלמה בתוך הבטן.
התיישבנו במטבח ועודד כחכח בגרונו לפני שהתחיל לדבר. "את בטח תחשבי שאיבדתי את שפיותי ושהמוות של סיון שרט אותי באופן קשה במיוחד. את יכולה לקחת כל מה שאת שומעת כאן בעירבון מוגבל אבל אני מציע שתישמרי על ראש פתוח".
עודד סיפר לי על שברון הלב שהתאונה המצערת גרמה לו ולמשפחתו. תחושת ההחמצה שנותרה לאחר לכתה של אשתו האהובה גרמה לו לעשות מעשה שלא היה חושב עליו בשום מצב אחר. הוא פנה למתקשר (כן… אכן פתחתי זוג עיניים גדולות) לאחר שחש בנוכחותה של סיון בבית. להפתעתו המתקשר טען שסיוון עדיין בסביבה, כיוון שיש לה יעדים ומשימות שעליה לסיים בטרם "תנוח על משכבה בשלום".
המתקשר טען שסיון במותה כמו בחייה היא נשמה מאוד פרקטית וקשה לה להתמקם במקומה החדש לפני שתסיים את כל המטלות בחייה הקודמים. באותו רגע חשבתי לעצמי שגם סיון היא פולניה אמיתית והיא עושה את המוות גם ל…מוות עצמו. לא אמרתי כלום כמובן.
עודד חיכה לתגובה שלי ואני ניסיתי למצוא את המילים הנכונות כדי לספר לו על המפגשים מהסוג הרביעי (השלישי שמור לחייזרים) שיצא לי לחוות עם סיון אבל בסופו של דבר החלטתי לשמור לעצמי את הסיפור.
בסופה של השיחה נפרדנו בחיבוק ורגע לפני שיצאתי שאלתי את עודד אם הוא עדיין מרגיש את נוכחותה של אשתו. "לא כבר לא" אמר לבסוף עודד.
"ואיך אתה מסביר את העובדה הזו?" שאלתי
"המתקשר אמר שסיון כנראה השלימה את המשימה האחרונה ולכן יכלה לעזוב את מרחב שבין החיים למתים ולעבור לעולם שכולו רק טוב"
לאחר שעודד טרק את הדלת חייכתי לעצמי וחשבתי לעצמי האם בעולם שכולו טוב הכול כלול לשביעות רצונה של סיון.
