מריר מתקתק
ברגע אחד של מחשבה מעורפלת נוצרת מחשבה נוספת שמשנה את כיוון החשיבה כגל המגיח משום מקום ולפתע מעיף אותך על אבנים… כן.. זה כואב לפעמים.
רונן ישב לו בפינת החדר וכהרגלו בימי שישי, קבר את עיניו בעיתון הגדוש מידע סתמי שאמור לעזור להעביר את השבת. לידו נח לו קנקן מים צוננים עם קליפות לימון צפות להן מעל המים ועוד קליפה אחת תקועה לה מתחת להרי קרח המשוטטים להם בחופשיות מוגזמת. ככה הוא אוהב לשתות את המים שלו – בלי הפלחים, רק הקליפות ורק בגלל שהרגיל את עצמו לזה וגם בגלל שרצה להיות ייחודי.
תמיד רצה להיות ייחודי אבל עשה דברים בנאלים, הלך לאותם קורסים, נרדם באותם שעורים, הלך לאותן מסיבות ושיחק את אותו משחק קלפים מאוס אך תמיד ניסה לצאת מהמעגל התקוע, המקובע.
בקורסים בחר ספרות מתורגמת ולפתע ראה את כולם איתו, הוא חלם בשעורים על הרים וגבהות וכשהתעורר שמע אחרים מדברים על אותו החלום ובמסיבות ניסה לשבת בצד כאשר התנגן לו השיר הכי מושמע ברדיו ולפתע מרכז המועדון התרוקן לו וכולם אף הלכו להזמין את המשקה שאותו שתה רגע לפני.
ואז כשישב עם ידידה שלו, רוית, בבית קפה בתל אביב ועמד להזמין מיץ תפוזים, שמע אותה בוחרת את אותו המשקה ומיד שינה דעתו והזמין מים בסתמיות ולפתע זרק “עם קליפות לימון”…
כן, בזה יש לרונן ייחודיות, בהתחלה היה לזה טעם של ספירט אך כמו שמתרגלים לגזוז ולפתע מתאהבים בטעם המריר, מתקתק כך הוא החל לשתות את המשקה ולרגע ולו לרגע אחד, להרגיש אמיתי, לא חיקוי ולא מזוייף.
הוא עלעל בעיתון סוף השבוע קלט פרסומת לנעליים שהתערפלה במהירות עם מחשבה מטורפת שצצה לה פתאום ושלחה אליו בעיטה מדויקת אל אונת היצירתיות.
5 דקות אחרי והדלת נטרקה אחריו וקול שיקשוק המפתחות נשמע מתרחק מהדירה באזור בלפור.
תוך כדי ריצה הלביש את האוזנייה ודחק אותה אל תנוך האוזן… “הלו” אמר מתנשף, “יש לי משהו חשוב לומר לַך” המשיך ומייד ניתק.
עוד 5 דקות עברו והוא נעצר, נשען על מעקה בית הקפה וניגב את הזיעה בידו ולאחר מכן ניער אל עבר המרצפות האפורות המלוכלכות.
“אז מה כל כך חשוב?” שאלה לו רווית, מעקמת אפה.
“יש לי רעיון אדיר לטרנד אמיתי” שלף מתנשף, “את תמותי על זה”.
שניהם ישבו, היא הזמינה קפה והוא הזמין מיץ תפוזים, “המטרה שלנו זה לנסות ולמצוא משהו שכולם מכירים ולעוות אותו מעט בכדי ליצור משהו חדש, ניצור טרנד, נפרסם אותו ונזכה לתהילת עולם”.
היא עדיין לא הבינה לגמרי את קצב המחשבה אך זרמה בכדי לנסות ולמצוא עצמה בתוך השיחה “ואך תעשה את זה?” שאלה, “זה קל מאוד” חייך אליה רונן בגאווה מוגזמת שהתחלפה מהר מאוד בתדהמה ולאחר מכן באכזבה.
הוא השליך שטר עם פרצוף זועף, כמעט כמו שלו, והשאיר את רווית מלאה סימני שאלות.
כל דבר הפריע לו בדרכו חזרה לדירה, פחית נבעטה לצד הכביש, אבן טועה התעופפה כמקפצת על מים רגועים ושקית של שוקו נתפסה לו על הרגל.
“יאללה” צעק לתקרה וטרק את הדלת כשנכנס בחזרה לדירה השוממה.
“איך איך איך” התעצבן רונן על האוויר שמסביבו ונופף עם ידיו כמנסה שיטת קרטה חדשה “איך ברגע הכי קריטי בחיי אני רואה מלצרית מגישה מים עם קליפות לימון לזה שיושב מולי” שאל את עצמו בלחש ומיד התיישב מותש על הכיסא, משליך אל הקרקע את חלקי העיתון שבהם קרא בבוקר.
הוא ישב כך כחצי שעה ולא חשב על כלום וכמו שקורא מידי פעם, כשחושבים על משהו, גם אם זה כלום, המחשבה מתעוותת ונוצרת מחשבה חדשה.
חיוך ענק חזר לשפתיו ועיניו הציגו בשנית את האושר, הפעם ידו עפה אל עבר מצחו והוא הלביש לעצמו כאפה חלשה “איזה מעפן אני” צחק “יצרתי טרנד!”
תגובות (0)