מקנאי הלבנה (סיפור מוזר אך נלקח ברצינות עם פואנטות)

"מהי משמעות החיים?!" צרחתי.
אריאל הקטנה התחבאה מאחורי הספה, אבל היא ידעה שזה לא מה שיציל אותה ממני.
עיני בלטו מחוריהן, וורידי בלטו בכל מקום בפניי מצווארי ומעלה ונחיריי התרחבו בחוזקה על מנת לתת לכל כך הרבה אוויר להיכנס, רוטטות. נשפתי ושאפתי כמו אחוזת דיבוק ופניי האדומות למחצה נעו מכיוון התקרה עליה צעקתי את כיוון אחותי.
"למה את לא מוכנה לומר לי כבר?" רשפתי בזעם והתחלתי לרוץ אחריה.
אריאל כבר לא צווחה, היא כבר מורגלת למצבים האלה. צווחות הן לא הדבר שהולך לעזור לה אלה רק ריכוז, ריכוז טהור. הרגליה הדקיקות בטייץ הוורוד רצו בבהילות דחופה, וכך רצו ורצו עד שהצליחה להימלט אל כיוון המטבח אל מאחורי השולחן. זו תמיד הייתה התחנה השנייה.
היא נעשתה מהירה יותר ויותר שכבר קשה לי לתפוס אותה ולפעמים היא מצליחה להחליק משם אל תוך הקומה העליונה ולהימלט לפני שאני מצליחה לשים עליה את הידיים שלי.
"למה אנחנו חיים? למה אנחנו כאן? האם יש אלוהים? האם הוא נמצא כאן?" יריתי בצעקות בעודי רצה עד שהגעתי גם אני למול השולחן.
בדרך כלל אני נעצרת שם וממשיכה לצעוק עליה בזמן שהיא בוכה ומתחננת ואומרת שהיא לא יודעת, אבל הפעם בתאוצת טיל המשכתי לרוץ אל עבר מיקומה מאחורי השולחן ומרוב הפתעה היא פלטה צווחת אימים לפני שהבינה בכלל שרגליה כבר התחילו לברוח.
הפערים הצטמצמו. כמעט תפסתי בשולי חולצתה אך האש ברגליה הניעה אותה רחוק יותר. היא התחילה לעלות למעלה וכבר הבנתי שמאוחר מידי ונעצרתי מולן.
היא המשיכה לרוץ מהר כהרגלה אך הפעם בפחות להט הימלטות כמו מקודם כיוון שכבר לא שמעה אותי אחריה וידעה מה זה אומר כשהיא מצליחה סוף סוף לעלות. אבל הפעם היא נעצרה אחרי גרם המדרגות הראשון, הסתובבה ונעמדה מולי ברגליים פסוקות והחלטיות. הגוף שלה נע קדימה ופניה המתוקות והקטנות היו נחרצות בתוקפנות של ילדה קטנה.
"את חייבת להפסיק לנסות להרוג אותי." קראה לעברי באצבע מאשימה, "אם יש לך שאלות, לכי למישהו אחר שיפתור אותן, לא לילדה קטנה." המשיכה בקולה הילדותי הזועף מגיעה לידי זעם.
נעמדתי מולה המומה. עיניי נעשו ריקות והבעתי אטומה. התיישרתי אחר שום שריר בגופי לא זז.
-האין זה רעיון מקורי?
היא הסתובבה חזרה ממני לאחר שהבינה שלא תקבל שום תשובה ודילגה בגרם המדרגות הבא. המדרגות האלה אף פעם לא נגמרות והיא יודעת את זה.
חזרתי בזמן אל אותה נקודה בה הושבתי אותה על הכיסא. דחפתי מיקרוסקופ לאף שלה ושמתי משקפיים של מדען מטורף שמגדילות כל דבר בהרבה. על ראשי הייתה שקית ניילון שאספה לי את שתי עגבניות השיער שתמיד יש לי על הראש ועל הראש שלה בגלל שספרתי לה שהשקיות נגמרו שמתי חיתול הפוך וכל אחת מהקוקיות שלה השתחלה דרך צד אחר בטמטום. הבטתי בה בחשדנות.
"די ריינג'ר, תפסיקי." יללה בקולה המתוק.
הסתובבתי סביבה במעגליות עם שקית של ממתקים בניסיון לבדוק אם יקרה לה משהו משונה, אבל היא רק המשיכה לשבת שם.
"ריינג'ר בבקשה, נו." ניסתה שוב את מזלה מתחננת.
דחפתי את פניי אל תוך פרצופה וניסיתי להביט בפניה היטב. כל מה שראיתי היה ילדה מקטרת. פניה באותו הרגע התחמצו והיא עמדה לבכות. נתתי לה ממתק
ושחררתי אותה ללכת.
למחרת אותו הלילה היא התחילה לצרוח כי ניסיתי לבדוק אם היא ילדה חתול. זה לא היה המקרה.
אני לא יודעת מה לא בסדר עם אחותי, לפעמים אני קצת מודאגת בנוגע אליה. זה כאילו היא לא מבינה בכלל מה מסביבה קורה ולא מנסה להבין למה ומה המשמעות של כל דבר. הסקרנות שלה הלכה לעולמה בגיל כל כך קטן?
בהתחלה ניסיתי לרמוז להורים שישנה איזושהי בעיה מסוימת של איגנורנטיות בראש שלה אבל הם נראו מתעלמים יותר ויותר מהבעיה ככל שסיפרתי להם עליה. ובכלל הם אף פעם לא בבית לראות את מה שאני רוצה שקורה כאן.
רק אחר כך הבנתי שאם היא כל כך שקטה ורוגעה אולי אין איתה באמת שום בעיה והדבר היחידי ששונה בנינו הוא שלה יש את התשובות. עליתי על זה מטיפ שאיש אחד זר נתן לי ברחוב. כמה משונה כיצד באים רעיונות חוכמה הא?
חזרה למציאות. אני מסתובבת ברחבי הבית מבינה שעליי למקום כלשהו ללכת. לא טוב היות האדם בתהייתו, והנה התקף התהיות שלי עדיין לא לגמרי עבר. הסתובבתי ולקחתי את המעיל השחור לצאת החוצה. ההורים בכלל לא יודעת שזה מה שאני עושה ושאני עכשיו עוד אדם אחד שאפשר לפגוש ברחוב, אבל אני גם לא חושבת שמגיע להם שידעו אם הם לא כאן כדי לדעת.
יונית השכנה איתי משוחחת כשאני יוצאת מהבית בארבע כשהיא תולה כביסה, וכך גם יוסי מוכר התפוחים תמיד כבר אומר לי שלום. שלומית מחנות הממתקים כבר אותי זוכרת ועם הבן שלה אני מפטפטת לשלום. פעם אחת הוא הציל אותי מלפול על אחד המדפים ומאז אני כבר לא אוהבת לבוא לשם. אבל אני כן באה מידי פעם, רק כשאני חייבת ממתקים או כי אני רוצה גור של חתול. חבל שאריאל עדיין לא הצליחה להמליט אחד.

אני לא יודעת מה השעה, הכול מסביבי לובשים שחור. בדיוק כמוני אם חושבים על זה, רק שלי על הצוואר יש גם צעיף כתום. אני כבר צריכה לחזור הביתה אל אריאל ולבדוק מה קורה איתה אבל אני לא מצליחה לזכור איפה אני או מה אני כאן לעשות. אני קצת עייפה, כאילו סחוטה ומותשת. מה עשיתי שלקח ממני כל כך הרבה כוחות? אני לא זוכרת ומתאפקת לא לסחוב את הרגליים על הרצפה.
אני עוברת ליד הרבה ספסלים אבל רק בספסל אחד יש מישהו. זה אדם זר שיושב לו שם, והוא פשוט יושב כאילו מחכה.
אני נזכרת במה שאריאל אמרה לי ומחליטה ליזום אומץ. זהו זה, אני אשאל אותו מה משמעות החיים. ולכן לפני שבכלל יש לי הזדמנות להתחמק אני כבר פוצה פה ויודעת שעכשיו הכול בידי המזל.
"אדוני, אם רק אפשר לשאול אותך שנייה, למה אתה חושב שאנחנו כאן?" הראש של האיש הסתובב להביט בי ומשום מה אני לא זוכרת שהצלחתי לקלוט בכלל פנים.
רק עיניים כחולות מידי.
"מהי משמעות החיים?" אני שואלת אותו שוב פעם, מאחר שהוא לא ענה, מפחדת מעט מין העובדה שהמשיך להתבונן בי כאילו לא באמת הייתי שם.
הרוח החלה לנשוב מעט ופרעה את שתי השערות הקדמיות שנפרעו משתי העגבניות שער על הראש שלי. מבטי המלחמתי הטבעי חזר לפני ויכולתי לדמיין מוזיקה מהמערב הפרוע מתנגנת ברקע.
חזרתי ושאלתי; "מה אנחנו עושים כאן?", בתקיפות דורשת תשובה כאילו הוא חייב לי משהו, כאילו הוא שבוי מלחמה שצריך לספר לי סודות על האויב, קולי רם ומהדהד.
"את יודעת, אומרים שהירח קנאי. אני לא מבין למה." מלמל לפתע וערך היכרות ביני לבין קולו. היה זה קול עמוק ומוזר.
כשלקחתי צעד אחד יותר קרוב אליו הצלחתי להבחין בפנים מעט מבוגרות. שיערו האפור חיי, עיניו חשדניות; בעלות עניין אך גם אדישות. ולמרות שגם פחדתי, הרגשתי איך העצבנות של חוסר ההבנה הולכת משתלטת עליי ויחד עם זה גם מעט התרגשות רוטטת שאולי אקבל תשובה.
"למה?" תקפתי כאילו מדובר במלחמה מצמצמת את עיני וכדי לא להסגיר שום פחד התאמצתי לשמור על קולי איתן.
פחד כנראה בגלל שזו סיטואציה שבה איש אינו בורח מפני. זו לא התגובה לה ציפיתי.
"כי אנחנו צריכים לקנא, בני האדם." ענה בשלווה שגרמה לי לחוש מעט לא נוחה.
ראשו היה מוטה מעט כלפי מעלה למרות שיישר גם את מבטו אליי.
"ולמה זה הדבר?" המשכתי לתהות בתוקפנות, רוכנת קדימה בפיסוק ומרימה את אצבעי הקטנה אל עבר האיש הקטן במבט מאשים ודרשני.
ואז הזכרתי לעצמי לפתע את אחותי הקטנה וחזרתי לעמוד ישר.
הייתה זו שעת הדמדומים, השעה בה כולם צריכים ללכת הביתה ורק אני נותרתי לעמוד שם עם אותו אדם שלפתע הבנתי כי נתן לי את התחושה כי נפל מהשמים אל הספסל הזה.
"כי הלבנה לא יכולה לשאול למה או כמה. היא פשוט עומדת שם, עומדת ומרחפת. ואף אחד לא בא ושואל אותה מה היא עושה שם, אנחנו מסתכלים עליה כאילו ידענו שהיא תמיד שם." הסביר לא לעצמו ולא לי.
הרגשתי את הדם גועש בתחושה איומה של מתח בחיבור שבין הזרוע לכפות הידיים, בלתי נסבל ומציק. ויחד עם זה החום בער כאילו אש תשרוף אותי עד שאגיע אל מעיין התשובה. נראה היה כי נכנס לתך הסבר מאריך מילים ולכן נשארתי בשקט כדי לתת לו לגמור את כוונתו ובעיניי רוחי לפתע לא יכולתי לעצור את עצמי מלדמיין את שיערו עושה מסביבו הילה של הירח שעליו דיבר משום מה.
"למרות שהיא נעלמת באור, אף אחד לא נראה שטורח לשאול למה." הזכיר והאיר אחר נראה יותר נינוח והוסיף כאילו מהופנט; "ההוויה הכי פשוטה ונטולת תהיות. היא לא מוטרדת בדברים שבני אדם עשויים להיות מוטרדים בהם. מוות. מוסר. חירות. היא מתקיימת. וזה הדבר הכי הכי יפה שיש בה."
וכאילו מעולם לא דיבר; שילב רגליים והביט הרחק ממני, אני אפילו לא בטוחה לאן. אחר פתח עיתון שבכלל לא שמתי לב שהיה לו בידיים ונראה היה שקיווה להפוך להיות שקוף בשבילי, אבל כנראה אני זו שנהייתי שקופה בשבילו.
המשכתי לעמוד שם, כשמילה או משהו אחר נתקעו לי בגרון.
"לכי הביתה ילדה קטנה." ביקש.
מדהים. הוא הצליח לזהות שאני ילדה בת תשע וחצי למרות שלבשתי את ג'קט המבוגרים שלי.
"לכי ותחזרי לפני שמישהו יתחיל לשאול שאלות מה קרה לך." אמר מסביר, כאילו יש לו בעיה מסוימת עם אנשים ששואלים שאלות.
ואני רק המשכתי ונותרתי כאילו עם פה פתוח, פניי חיוורות כמו הלבנה.
באמת, מה קרה לי? תהיתי. משהו היה חייב לקרות. הסתכלתי אל עצמי אך כל מה שהצלחתי לראות היה הצעיף הכתום שהיה תלוי לי על הצוואר. מה זה הצעיף הזה? אני לא תליתי אותו כאן.
הנהנתי והסתובבתי אל כיוון מסוים למרות שבכלל לא הייתי בטוחה אם הוא הבית. עיניי היו ריקות ומבטי היה נורא.
איך אני בדיוק אמורה להגיע לירח לשאול אותו? נדהמתי עכשיו.