מקום בעולם הזה

שלטי חוצות נהיים עמומים לאחרונה, שמתם לב? האותיות המהבהבות נושרות, מבזיקות בפרץ אחרון של אור, ונכבות לעד. מי שזקן נהיה זקן יותר, והילדים לא נראים כבר כמו ילדים. מי אנחנו בכלל, אם לא עיניים קטנות ומפוחדות, אבודות ועיוורות. ומה נותר לנו בעולם חוץ מהתקווה להיות פעם אחת בקרבה של – סמוך למישהו נכון?
כולנו טועים, כולם מסכנים. כולם עקומים ונשברים ואובדים. מי שמסתכל אחורה יכול לראות שהוא פילס לו נתיב של טעויות ושל שברים, ומה מחכה בהמשך אם לא כזב? חושך בא והולך.
אבל, ואוי למי שיגיד אחרת, יש אי שם מישהו נכון. קיים אדם, הוא או היא, שהולך בדרך הנכונה. יש מי שכל נשימה, כל עפעוף של עפעף – במקום. יש מי שהולך נכון, שמדבר נכון, שכל זיז בפנים, כל משחק של שערה הם קסם ושלמות. הו, יש מי שטוב יותר מאיתנו, שאר האדם.

לעוזרת האישית (מכונה גם העוזרת העדינה) קוראים טליה או דליה, אבל אתם יכולים לשכוח מהשם שלה כי איתה לדבר לא תזכו. אבל מרחוק, אולי מרחוק, תוכלו לזהות אותה לפי המשקפיים המחליקים על האף, לפי שתי הצמות האופייניות לה, לפי האופנה האלגנטית אך המצטנעת של דמות מצוירת בסרט יפני.
תשכחו ממנה, אבל כדאי שתכירו את פנטאגרומב (הסוכן המחוספס/ הגדול). הו… אותו כדאי שתכירו. הוא הממונה על הכספים ועל המגע עם ההמון. זו הייתה היוזמה שלו למכור את הקרשנדו 88 הלבנה שלה במכירה פומבית, כדי שהיא תיאלץ לנסוע בקווים עירוניים, למען הציבור הרחב. פנטאגרומב אוהב צבעים חזקים לחליפות שלו- כתום וארגמן, כי הוא איש גדול. הוא איש גדול כי הוא אוכל הרבה, הוא אוהב סושי והוא מדבר בטלפון וסוגר עסקאות חשובות כדי שהיא תוכל להקדיש את הזמן לדברים נעלים. פנטאגרומב טוב במה שהוא עושה, ואין פלא בכלל…
לסיליקאט (הסוכן המלוכלך) פרצוף דק וחמוץ, עיניים ערניות ולשון מהירה. הוא מגיח כמו שדון עם זקן התיש שלו, ככה פתאום צץ ונעלם. הוא מכיר את כל הסמטאות והמעברים. יש לו מעיל שחור ארוך שדרכו הוא יכול להשתחל דרך קירות בין האבנים ולהתמזג בצללים מתחת לרטיבות של רקב העלים של השלכת. סיליקאט. תזכרו את השם טוב, טוב, כי אותו אתם תפגשו, ואל תחשבו שאתם מיוחדים. אתם תפגשו אותו. מורה אחת למדעים סיפרה לי פעם שבאו מדענים ובדקו וגילו שכל פרפר לילה, כל עש, כשהוא משתקף במראה, רואה את עצמו זוהר בכל צבעי הקשת. העיניים שלי נפערו והיא צחקה וצחקה.
תחשבו מה שאתם רוצים. היום כבר לא רחוק. לא רחוק כמו שהייתם רוצים לחשוב. "הו, בוודאי טעיתי בפנייה," תגידו לעצמכם. "מעניין, אף פעם לא הייתי ברחוב הזה." ופתאום תשימו לב שאין ציוץ של ציפורים, ואתם מרגישים סחרחורת מוזרה מאוד, אבל בבטן בכלל. "שטויות", אתם תחבשו ארשת רצינית ותמשיכו ללכת, מה גם אם א הכי יציבים. או אז תחפשו לתפוס בעיניים, להצליב מבט עם אחד העוברים וההולכים, לדעת שהכול נורמאלי. והרחוב פתאום יהיה הומה באנשים אבל כולם מוזרים, משוכים מאחורי המעילים הגדולים שלהם, מסתירי את הפנים. כולם הולכים מהר, כולם ממהרים. כולם הולכים לאט, בצעדים גדולים וברגליים דקות. הם נתקלים בכם ואתם נהדפים כמו מכונת פינבול ואתם חושבים איזה יום מטופש, ובבטן נולדת תחושה מצחיקה שרוצה להתפרץ.
"הו, שלום לך סיליקאט." תחשבו כשתזהו אותו בין מיליון הפרצופים. הוא ילחץ לכם את היד ותגלו שהיד שלו יבשה וגסה כמו שדמיינתם, מתחככת בעור שלכם. הוא ידבר מהר ולא תבינו את רוב מה שהוא יגיד, אבל זה בסדר הוא מוביל אתכם לאנשהו. כשהוא יעזוב אתכם על שפת המדרכה אולי תגידו: "רגע," אבל המולת הרחוב חזקה והקול שלכם אילם. נראה שכולם בכביש צופרים פתאום.
אוטובוס עוצר, אתם עולים, הדלת נפתחת. הנהג מסביר פנים. גבר שרירי קם ומסמן לכם לשבת. כשתהיו ישובים תדעו שאתם לא רוצים לקום כי הכיסא כל כך נוח והוא רוטט יחד עם החספוס של הכביש, גם אם הציפוי קצת דוקר. אחרי הפנייה שבקצה הרחוב, זרם של ילדים בתחפושות יגלוש מאחד השערים. שלושה כלבים ירוצו אחד לכיוון האחר במעגלים, והבחור שלידכם יסתובב אליכם ויצביע החוצה: "כאן הגן העירוני וזוהי העונה של הפרחים." האוטובוס יאט ואתם תצופו בחלל, תרגישו את שרירי הלחיים רפים ותסמיקו כשהגלגלים יינעלו. בום.
העוזרת העדינה תעלה במדרגות, אבל כבר שכחתם את השם… דליה או טליה… היא, תעלה אחרי העוזרת. היא, תמתין באלגנטיות כשהעוזרת תקים זוג מבוגר כדי שיהיה לה מקום לשבת. הזוג יחייך אליכם כשהם יתנדנדו אל אחורי האוטובוס ואתם תחייכו בחזרה אליהם. אבל אז האוטובוס יתניע והשיער שלה יתנופף באויר. יש אנשים ששווים יותר מאיתנו, ולהיות בסמיכות אליהם זה הטעם לחיות ולמות. לנשום איתם אותו אוויר ביחד, לראות את אותם המראות. לשבת בשקט, שני מושבים אחריה, בקושי לנשום. לכווץ את הבטן ולא להפריע לפלא המופלא לחיות ולקרות. הו, אנשים נשגבים. אנחנו עפר לרגליכם, רק תפאורה ומפעל מסביב כדי לספק לכם את התנאים לקום ולהיות. מה נהיה בלעדיכם? רק שבר. רק תוצר לוואי של קיום אחר ונכון. ככה תסעו אחריה למשך שתי תחנות, והרוח תישא את שלה אליכם. אחרי שתי תחנות היא תרד וגל של פרפרי לילה צבעוניים יפרוץ דרך החלונות. זה יהיה היום שלכם והא יקרה, והוא כבוד בל יתואר.
הו, אפסות האדם. הו, גשמיות החיים. השם שלי גודהרדו, ואני מכיר את סיליקאט. דברו איתי כשאתם צריכים.