מפלתו של יחיאל

תמיד אמרו על יחיאל שהוא לא בחור מעניין במיוחד. אמרו שהוא תקוע בקרקע, לא עושה שטויות, הולך רק על בטוח. ממש ילד טוב ירושלים שכזה. \'אז אמרו\', חשב לעצמו יחיאל מדי פעם. \'הם עוד יאכלו לעצמם את הכובע\'. והאמת, יחיאל צדק. הם באמת צריכים להתחיל לאכול את הכובע, כי ברגעים אלו ממש יחיאל נתלה ביד אחת מיוזעת למדי מגשר גבוה, מרחק שניות ספורות ממותו הבטוח.

הדרך בא יחיאל הגיע למצב הלא נעים בו הוא נמצא כרגע, לא חשובה במיוחד. נסכם את המאורעות בקצרה ונגיד שהוא היה מעורב באירוע ארוך ומייגע עם המאפיה האיטלקית, המאפיה היפנית, מאפית \"שלום על לחם\" וארגז של יונים. מה שחשוב באמת, היא הסיבה שיחיאל הגיע למצב הלא נעים בו הוא נמצא כרגע. אתם מבינים, ליחיאל נמאס לשמוע את הקשקושים של אחרים. \'אני יותר טוב ממה שהם אומרים, אני כן בנאדם ספונטני ומשעשע שלוקח סיכונים.\', אמר לעצמו יחיאל יום אחר-יום, \'היום אפילו דילגתי על פרסומת ביוטיוב בלי לראות מה היא מציעה. אני חי על הקצה!\'. אבל יחיאל ידע שהוא משקר לעצמו. דעתם של אחרים לא היתה חשובה ליחיאל, אבל שנים של טפטופים חסרי הפסקה גרמו גם לו לשאול את עצמו – האם אני באמת כזה מעפאן?

וליחיאל נמאס. נמאס לו להיות כזה מעפאן בעיני אחרים. יחיאל החליט לפרוש מעבודתו המשעממת אך מתגמלת כתכנת היי-טק, החליט לעזוב את הדירה המשעממת אך המרווחת בת 5 החדרים בנס-ציונה, והחליט לעזוב את בת-זוגו הרגילה לחלוטין אך שאהבה אותו מאוד. הוא החליט להראות להם שיחיאל הוא הבחור הכי לא מעפאן עלי אדמות. הוא החל לעבוד במאפית \"שלום על לחם\", שהבעלים שלה, שלום, כיבס כסף בשביל המאפיה הרוסית. שלום היה ידוע באהבתו למשחקי מילים גרועים במיוחד, ויחיאל הצטער על הרגע בו החל לעבוד במאפיה הארורה הזו, כי נמאס לו שכל פעם שנכנס לקוח לחנות שלום היה צועק:\"שלום על לחם!\", ואז היה זורק כיכר לחם לרצפה וקופץ עליה. זה סתם בזבז מלא לחם, ויחיאל תמיד היה צריך לנקות את הלחם המעוך בסוף. יחיאל תיעב את שלום, ורק חיפש דרך להיפטר ממנו בכדי שהוא יוכל להשתלט על המאפיה.

וליחיאל היתה תוכנית. הוא הלך לפיצריית \"פיצוץפיצה\", שהיתה ברחוב ממול המאפיה של שלום וכיבסה כסף בשביל המאפיה האיטלקית. הוא הציע להם שהם יתנקשו בשלום, ובתמורה הוא יעבוד בפיצריה ויכבס בשבילם כסף. יחיאל מיד התחרט גם על הצעד הזה, כי הבוס שלו בפיצריה, לואיג\'י, נטה לזרוק פיצות באוויר בליווי קולות פיצוץ כל פעם שלקוח נכנס לפיצריה. ויחיאל שוב נדרש לנקות את הבלאגן, ונמאס לו מזה מאד. הוא החליט ללכת לסושיה שמעבר לכביש, סושיית \"סומוש\", שכיבסה כסף עבור המאפיה היפנית, ולהציע להם לחסל את לואיג\\\'י בתמורה לכיבוס כספים בסושיה. יחיאל החליט שמשחקי מילים גרועים במיוחד וניסיונות גרועים עוד יותר להפוך אותם למציאות זה כנראה קטע כזה של מאפיונרים, כי הבוס של יחיאל בסושיה, הירושו נאגאסימה, היה מתלבש בחליפת סומו וקופץ לבריכה מתנפחת מלא בחומוס בכל פעם שלקוח היה נכנס לסושיה. וזה כבר היה הגבול של יחיאל, כי חומוס זה בכלל לא דבר יפני וזה היה משחק המילים הגרוע ביותר שהוא שמע אי פעם. ויחיאל לא היה יכול לפנות לעוד מאפיות בעיר, כי הן החלו לרכל עליו ועל חוסר אהבתו למשחקי מילים. ולכן הוא החליט לפעול בעצמו. הוא רכש בחווה ארגז מלא ביונים, במטרה שהן ילשלשו לתוך החומוס של הירושו נאגאסימה.

וזו היתה תוכנית מושלמת בעיני יחיאל, מכיוון שהיא שילבה אלמנט של הפתעה עם אלמנט נקמה. והתוכנית הזו היתה כל כך מושלמת בעיני יחיאל, שהוא לא היה יכול להפסיק לצחוק מעצם המחשבה עליה בזמן הנהיגה בחזרה העירה אחרי שהוא קנה את ארגז היונים. יחיאל צחק כל כך הרבה, שהוא אפילו לא שם לב לשלט \"אין כניסה\", בכניסה לגשר החדש בדרך מהחווה אל העיר. הוא גם לא שם לב לשלט הגדול-קצת-יותר \"אסורה הכניסה בהחלט!\", או לשלט הגדול באופו מרשים שנכתב עליו \"הכניסה למקום זה תוביל ככל הנראה לפגיעות חמורות ואף למוות, בבקשה בבקשה לא להיכנס!!!\". וכך קרה שמכוניתו של יחיאל פגעה בחומרי הבניה שעל הגשר והתהפכה, תוך כדי שיחיאל הוטס אל מחוץ לשמשת המכונית ורק בדרך נס הצליח להיאחז עם יד אחת בקצה הגשר.

\"למה לעזאזל ניסיתי להיות מישהו שאני לא?!\" צעק יחיאל. \"למה לא הבנתי שהכי טוב להיות מי שאני באמת ולא להקשיב לדעות של אחרים?!\". לצערו של יחיאל, ההבנה שנפלה עליו בשניותיו האחרונות לא תרמה לו במיוחד בניסיונותיו להיאחז בגשר.

יחיאל החליק ונפל.