מפלצת

שנים רבות עברו מאז ראיתי את השמש, ועדיין מראה עורר בי סלידה. יותר מדי זמן התחבאתי, ועם זאת לא מספיק כדי להעניק לי את הכוח לשוב ולהתמודד עם השמחה והשלווה שביער.
תחת שמיים בהירים כאלה נולדתי, אני, המפלצתי, ותחת שמיים בהירים אמות בבוא היום. המחשבה מילאה אותי גועל.
השנים שהעברתי מתחת לאדמה השפיעו עלי יותר מכל. עיני, שהיו פעם לבנות, נצבעו שחור. בתער ציפורני גזמתי מעלי את הפרווה הסמיכה ויצאתי אל היישובים, מסתיר את פני תחת ברדס שחור ובלוי.

כל הילדים צוחקים עלי. הם צוחקים באושר, צוחקים עם המשפחה האוהבת, דברים שמעולם לא היו לי ולא ביקשתי להשיג. החליא אותי לצפות בהם צועקים אחד אל השני, מעליבים את צלם קיומי בשמחה האיומה שלהם. "מפלצת!" קרא אחד הנערים. "אין דבר כזה מפלצות, טימי." קראה אימו בשעשוע. התקתי ממנו את מבטי והמשכתי ללכת.
הוא צדק כמובן. הזמן שעבר מאז הייתי אנושי הספיק לי כבר למות עשרות פעמים, ובכל זאת לא מתתי.

במרכז כל אחד חושב על דבר מה אחר. מצחיק, איך שמפלצת מוצאת מחסה בעיר, מקום בו אין ילדים שימצאו ויחשפו אותה אל העולם. בחור אחד העביר בראשו תמונות של שתי נערות שונות. לא עניינו אותו הרגשות שלהן- הוא השווה בין אחת לשניה לפי הגוף והמראה. הוא שקל בראשו את האפשרויות. נרעדתי מגועל למגע היישות הזו, יישות נצלנית וחרמנית עם מטרה אחת בלבד. הוא החל חוצה את הכביש. בהחלטה של רגע גרמתי לרגליו לכשול, הוא הוטל על הארץ בחוסר אונים כשהאור הפך ירוק. לא הרגשתי ולו שמץ של רחמים כלפי הגופה המכוערת, מלאה בסימני דריסה, מעוכה ומבותרת ממשקל הגלגלים. להפך- הרגשתי כאילו זה היה הדבר הנכון והראוי לעשות. הסתובבתי לאיטי והמשכתי בהליכה, עובר דרך אנשים אקראיים לכיוון בית ארקר.

בית ארקר היה בית רדוף. אנשים רבים חששו ממנו ונמנעו מקרבתו ואחדים אף היו הולכים בדרך עקיפה כדי שלא לעבור ליד השערים החורקים. אני כמובן לא פחדתי מבית ארקר, כי בניגוד לרוב האנשים אני ידעתי מה נמצא שם ולמה אני נכנס. דפקתי על הדלת שנפתחה למגעי. צעדתי פנימה. במדרגות ירדה האחת שחיפשתי. רציתי כל כך לחייך למראה פניה, אבל לא היה לי פה לחייך איתו.. היא הביטה בי לרגע ואחר רצה אלי בשמחה.
לא היו לי השפתיים לנשק אותה והידיים לחבק אותה, ולה לעומתי לא היה הקול לאמר לי מה היא חושבת אחרי כל השנים שנעלמתי. היא הביטה בי במבט שאומר הכל- השתניתי, הדברים לעולם לא יחזרו לכשהיו, ובשביל שנינו, הדבר אומר פרידה.
כמה רציתי לאמר לה שאני מצטער, שלא רציתי לעזוב, ולמרות זאת עזבתי והנחתי לה למות, לרדוף את האחוזה בעצב נצחי של רוח עם עניין אחרון לא פתור. אם הייתי יכול לחזור לאותו לילה, לעצור את השינוי, הייתי עוצר, אבל הגיע הזמן שלי לשחרר אותה.. להניח לה לעבור.
הרבה זמן עבר מאז שהיא הלכה. הרבה זמן ואני חושב על הכל, בחזרה במחילה החשוכה. הפרווה שלי גדלה בחזרה וכעת נראיתי כמו לא יותר ממה שאני, ואני חושב על הילד הקטן שביקר בחדרנו, והביא את המפלצת שלו לאכול את ליבי.