מעשה בחמישים

הנהג אלתר בבלמים ובגז, נותן לאוטובוס לדשדש בעייפות של בוקר מול המדרכות השוממות. מידי פעם, תוך כדי הנגינה במכונתו המגושמת, הוא אפשר לזקנה במושב לידו להכניס כמה מילים חורקות, ככלי ליווי לא מכוון, אך לא ענה לה.
"תשמע, זה נורא-נורא מוזר…", הזקנה עברה ללחש מסתורי. לחייה הנבולות רעדו מרוב עניין. עיניה הקטנות בלטו במסכת האיפור. "זה ממש השתלטות…"
הנהג חייך אל השתקפותה בנימוס סלחני והנהן, אוזניו היו ערלות בשכבה של בטון מזויין כנגדה, קיר שנבנה לבד עם הניסיון. ריחמתי על הזקנה ומתוך שעמום של נסיעה איטית התחלתי להקשיב בחצי-אוזן, בלי שתשים לב שהנמען ללחשה הנלהב התחלף. היא דיברה על זה שלאחרונה יש הרבה גרמנים בעיר.
השמש פתאום סנוורה אותי בכמה קרניים בודדות דרך חור קטן בוילון הסגור למחצה, וכאילו הנמיכה את הקולות סביב – את רעש המזגן והמנוע, את יבבתו הפתאומית של תינוק שנבהל מהבעת פנים לא מוכרת של אמא שלו (הם ישבו משמאלי), וגם את הזקנה. רק הפזמון, אותו היא ניסתה להגיד עוד יותר בשקט, כך שרק האזניים הנכונות ישמעו, משום מה הגיע אליי: "השתלטות… אקספנסיה… גרמנים". עד לא מזמן באמת לא ראיתי פה אף תייר גרמני, חשבתי, מתנתק מההרדמות הקרבה.
"לא נעים לי, הם בכל זאת אורחים… אולי זו גזענות. זו גזענות, אדוני?"
"חס וחלילה", ענה הנהג.
המזגן טפטף על הומלס שישן מכופף על שני המושבים מולי. הוא מצמץ עם עיניים סגורות, הזיז את הטיפה עם העפעף, אך לא התעורר. מעניין, כמה מהם יש באוטובוס? העפתי מבט על האנשים הרדומים שישבו או עמדו מחובקים עם המעקים. לא זיהיתי בינם פרצופים של זרים.
"שקט, שקט, שש…", לחשה האישה עם התינוק לתינוק והסתכלה עליו בהבעת פנים הכי מוכרת שיכלה ליצור, אך התינוק המשיך לחשוד באמינותה. היה לאישה הזו את אותו ריח כמו לחברה שלי, אביב.
הזזתי קצת את הוילון והסתכלתי – השמש שוב התעטפה לחלוטין בענן ולא שלחה יותר את קרניה אלי. לפי המדחום באוטובוס, בחוץ היה חמסין מילולי, כלומר חמישים מעלות צלזיוס. בתקופה האחרונה זה כבר לא טמפרטורה נדירה, אך אני בכל זאת מעדיף לשים דגש על העניין למקרה שהאקלים בהווה שלך, כפי שרבים היו רוצים, דומה יותר לאקלים בתקופת הצעירות של הוריי. כדאי גם שתדעי, כי כולם (כולל אותי, כמובן) כבר התרגלו לעניין – הרי איש אינו רוצה שחייו יעצרו בגלל מזג האוויר. זה חדר לתודעה הכוללת והפך לשגרה: סופות החול, אובך והחום הכבד לא מאפשרים לנו ברוב ימות השנה להימצא מחוץ לבניינים וכלי תחבורה ממוזגים. "חוץ" של היום הוא תמונה בחלון שילדים נוהגים להדביק אליה את אפם ואת דמיונם, ביראת כבוד כלפי היטלם הדמיוני, אשר נמצא שם – בצד השני של הזכוכית הקרירה.
אותה תמונה נעה מולי עכשיו: רחובות ריקים מאנשים שמחוברים באספלט מותך לשמים צהובים עם נימי שמש לבנה, מפוזרת מאחורי ענן של אובך מצרי, כמו חמאה מותכת על מחבת. האוויר יבש שרק מלדמיין את מגעו יש תחושה, כאילו העור מתכסה בחתכים קטנים. הרבה בניינים ישנים ומתקלפים, דבוקים אחד לשני, כמו גושים של דייסה שלא עורבבה היטב, ונדמה כי הכף הגדולה של סופות החול התמידיות תמעך אותם בקרוב ותשטח את העיר.
הפארקים והחורשות נסגרו, העצים נכרתו או נחנקו בגלל מחסור במשקעים, ובשטחים הפנויים נפרשו שדות של אלפי מזגנים שמקררים את מבוך המנהרות התת-קרקעיות, בהן מתנהלים רוב חיי העיר. המנהרות מחוברת אל כניסות הבניינים באמצעות שרוולי המעבר, העטופים מבחוץ בבד ששומר על קור ונראים כמו תולעי מדבר מספרי מדע בדיוני.
אה, ושתדעי גם – לא רואים יותר את הים מהכרמל. שזה עניין מעציב בהחלט.

רמי פפרברג, חזאי מהערוץ המקומי, שהיה חבר בית-ספר של אבא שלי, התפטר מתפקידו רגע לפני שעמדו לפטרו, בטענה כי כל עונות השנה התמזגו לעונת חמסין אחת (חוץ מכמה ימי גשם טרופי בסוף החורף), ועל כן אין לערוץ יותר צורך במטאורולוג.
"הכל מזימה של חברות מזגנים! הם שברו לחיים שלנו את המפרקת! פעם…", הוא מכריז במבט רציני, כשהשיחה עם הוריי מגיעה סוף-סוף לעניין. עיניו מתלחלחות, ומאותו רגע כבר אי אפשר לעצור בעדו – זכרונות עברו המקצועי דולפים ממנו, כמו מברז מקולקל, מלאים בציקלונים, אנטי-ציקלונים וסופות רעמים, בשמש כתומה שמשתקפת בשלוליות, וחדוות הגילוי של הלא-נודע. סדנת הנוסטלגיה שלו לוותה תמיד בכוס אחת של מים מינרליים (מצרך נדיר ושמור לאורחים כיום, כשכולם שותים מים מותפלים), והייתה מותנית בהקשבה מנומסת, אך בשיעמום ניכר, לדיבורים של אבא שלי.
פרנסתה של משפחתי אמנם לא נפגעה מהשתנות האקלים, כי אבא יצא לפנסיה מוקדמת בגלל פציעה ואחוזי נכות זמן קצר אחרי שנולדתי ושכל עניין האקלים התחיל, אך הוא הרגיש אמפתיה מקצועית וחמלה כלפי "פליטי" החמסין. רוב חייו הוא עבד כמנהל תחנת הצלה בים, ובשיחות עם אנשים כמו רמי תמיד היה מספר את עלילותיהם של תיירים שיכורים, אשר פעם היו באים בעדרים קטנים ושמחים לים שלנו, וכיום מתבזבזים וטובעים איפשהו מול חופים אחרים ועוינים. ובכך, כמובן, פוגעים בעבודת המצילים.
"וכשהנבלות האלה דיברו על התחממות גלובלית, אפקט החממה וכל הבולשיט הזה – לא קרה כלום, אפילו לא במעלה צלזיוס אחת…" – נוהג רמי פפרברג להגיד לקראת סיום נאומו, בחיוך אירוני ובטפיחה חזקה על הירך העבה שלו. ומסיים ב:"השמש הזאת, ימח שמה!"
"כן, ועוד האלה (הוא מצביע למעלה) בהתחלה חשבו שזה טוב למתרחצים, ככה סיפרו לי החבר'ה… עד שהעורקים הראשיים התחילו להתפוצץ להם", מוסיף אבא שלי קצת לא במקום, אך בנימה מתלהמת שהוכנה במיוחד לשיחות עם רמי ולוגם לגימה קטנה, עדינה מהכוס שלו, מנסה למשוך את ההנאה מהמים. רמי מהנהן, מפהק ומגהק בו-זמנית. אמא מסתכלת על שניהם בחיוך משועשע.

האוטובוס נעצר בכבדות ליד התחנה של המושבה הגרמנית. שרוול המעבר שהיה בשליטת הנהג כרגיל סירב להיפתח, והיורדים חיכו בתנוחות דרוכות ליציאה. ההומלס במושב מולי התעורר מבוהל כי איחר את התחנה ונאנח בהקלה על כך שמצבו עוד לא אבוד.
זרקתי עליו עוד מבט ולרגע פקפקתי בתווית שהדבקתי לו מקודם בקלילות-דעת של הסתכלות ראשונית. הוא לא נראה כמו הומלס, או לפחות, לא כמו הומלס מקומי – שיערו הבהיר ומבטו המבולבל התאימו יותר לנווד אירופאי מהדור החדש, מאלה שמרבים לכתוב עליהם בתקופה אחרונה בעיתונים – הרפתקן שמכר או איבד חלק מרכושו ויצא לטיול בעקבות תופעות מטאורולוגיות חדשות. ייתכן מאוד שהטיפוס הזה היה ממוצא גרמני. לפחות כך נראו גרמנים בסרטים.
הנהג הצליח סוף-סוף בעזרת קללה מרגיעה לפתוח את החדק של השרוול, והנוסעים החלו לרדת.
עקבתי אחר התנועות האיטיות שלהם – יד, רגל, רגל, יד – ולרגע ראיתי את עצמי, כמו בסרט הוליוודי שבו הבמאי נכנס לדמיון של הגיבור, קם מהכיסא ויורד מהאוטובוס ביחד איתם.
הסצנה נגמרה, חזרתי למקומי, מנסה למצוא איזו סיבה הגיונית למעשה שבראשי כבר כמעט התרחש, ולא מצליח – המפעל שעבדתי בו היה בחוצות המפרץ, די רחוק מהמושבה הגרמנית, בטוח לא במרחק הליכה, ולא היו לי עיסוקים אחרים כאן. אבל הנה – הדמיון שלי יוצר את היד השמנה של הרופאה, והיא כבר חותמת לי בבוז מבויים על אישור מחלה, ואני מוסר אותו בחיוך נבוך ומזויף למנהל עבודה שאד'י כמאל, שתמיד היה נדמה כי ידע בדיוק אם העובד באמת היה חולה או הבריז. תסריט סביר. אבל למה שלא אלך לעבודה? לא הרגשתי רתיעה מיוחדת מתפקידי במפעל, "תפקידך בכוח", כמו שאמר שאד'י, שלא שירת באף בצבא. קולו השמנוני צף בדמיון מתוך הרעש והסירחון התמידיים של "בית חרושת לייצור התקנים מיוחדים למזגנים ביתיים ומשרדיים, "קור-טוב". "המפעל שלנו". "מפעל הדגל של העיר".
יאללה, נו.
"להתראות לך", אמרה הזקנה לנהג בלחש של אהבת אמת וקשירת קשר. הוא חייך אליה.
קמתי, ונתתי לגוש הידיים והרגליים הממושמע להוביל אותי אל הדלתות. מימיני עמד הגרמני, שכבר לחלוטין הבריש מעצמו את מראה ההומלס והפך לתייר מן המניין, ולמרות שכמעט פגע עם מרפקו בצליאק פלקסוס של השכן, הצליח להוציא מתיקו הקרוע מצלמה עם עדשה מקצועית. הוא תלה אותה על הצוואר ובדק בתנועות זריזות האם העדשה הנכונה נמצאת במקום הנכון. אחרי שעשה זאת כנראה בזבז את מלאי הביטחון העצמי שלו, והחל לפזר חיוכים מהוססים לכל עבר.
"סליחה, סליחה…", הוא גמגם בקול מאנפף, לא בטוח שכך מבטאים את המילה, ועצר את מבטו עליי.
סובבתי אליו את הראש. הפלאש הפתאומי עיוור אותי. סרט הצילום הסתובב בחריקה לגלגנית.
"דאנקה, טמבל", אמר הגרמני הבלתי-נראה בקול אחר, מתנשא וחסר מבטא לחלוטין, ונעלם. אני לא בטוח שהאחרים שמעו אותו, כי המשיכו לזוז באותו קצב עדרי רגוע, כאילו לא נאמרה לידם קללה.
השרוול התקפל מאחור והפתח נסגר. נעמדתי על המדרגות הנעות שהובילו למטה, אל המנהרה הראשית של העיר התחתית. מאחוריי ומלפניי עמדו הנוסעים מהאוטובוס, שקטים ומרוכזים בעצמם, יורדים אל מתחת לאדמה בויתור מודע ויומיומי על האור הדליל של השמש. הגרמני לא נראה לידם.
ריח הדאודורנט של החברה שלי, אביב, עקב אחרי האישה עם התינוק ונעלם אי שם באחת המנהרות הצדדיות. נהיה שומם, כמו תמיד בערים קטנות, שבהן כל התקהלות היא זמנית. מנקה זקן שהיה כנראה בהפסקת צהריים, עמד עם הפנים אל קיר הבטון, וחרט עליו משהו עם חתיכת מרצפת, מתבונן בכתב היתדות שלו בסקרנות של אומן. ברדיו החורק היה דיון על פרוייקט עתידני של הרכבת התחתית האמיתית בחיפה. המנקה כתב: "כאן תהיה רכבת תחתית".
"אחי, אני אומר לך, עוד מעט גם באירופה הכל יהיה זיפת…", הדהד מרחוק קול אלמוני, שאליו כנראה הובילה אחת ההסתעפויות (אני מעדיף לקרוא להן "סמטאות") של המנהרה.
לא הצלחתי לשמוע את ההמשך כי מוקד הקול נשאר מאחור, אבל המשפט נקשר אצלי בראש לגרמני המנוול. מה הוא רצה ממני? אולי המדענים גילו שגם לאירופה יגיע האסון האקלים, ושלחו אותו לצלם את המקומיים… כדי לדעת למה לצפות? אבל למה דווקא אותי?
שטויות, בטח סתם משוגע.
היה שקט, ורק קולות רחוקים של דיבורים ומוזיקה מקומטת באו והלכו בקצב של לעיסה איטית מתוך הסמטאות. מידי פעם הגיחו מהצד אנשים מלאי מרץ שנעו מהר, מפרים את השקט בנקישות העקבים והסוליות שלהם, ונבלעו במהירות בשבילים צדדיים. חלק מנורות הפלורוסנט שמילאו את המנהרה באור עמום נכבו או הבהבו בחוסר מנוחה, ויצרו פינות חשוכות, בהן נוצרו מעצמם מאורות של הומלסים וסוחרי סמים.
למרות התחושה הלא נעימה של מעשה אסור, שמחתי שוב לשוטט במנהרות של העיר התחתית, ולכן נעתי לאט, בתנועות של אדם שמורח את החופשה הפתאומית בזמן. היה בשוטטות הזו הגיון מסויים, הגיון לפרקי זמן קצרים, אשר צץ עם הופעתן של צלעות חדשות במבוך, מושך אותי קדימה – לפעמים אל לסתות המלאות ברוק של כלב נרגז, המתצפת מכניסה לבניין מגורים גדול (הייתי מדביק את הגב לקיר וזז לאחור לאט, כאילו בורח מרדיפה), לפעמים אל קניון שורץ ילדים עם מבט אטום, או לאחד הקיוסקים הנידחים, עמוסים בסנדוויצ'ים לחים עם סלט טונה אפור ובקבוקי קולה עם כתמי טיח. ולמרות שכבר עברתי בפעמים הקודמות בכל השבילים באזור, נהנתי מליצור קומבינציות חדשות שלהם.
היה צריך רק לפנות קצת זמן ומרחב ולא לשכוח להפקיד אותם בירידה אל מתחת לאדמה לשוער-בניין משופם, שהיה מקמט אותם בהיסח הדעת ואז משחיל אותי אליהם בחזרה, כמו שמכניסים מסטיק משומש לתוך כדור מנייר, משאיר אותי עם דמיון, בלי תכלית ובלי הבדל בין יום ללילה. חבל רק שהעיר כל-כך קטנה ושהחברה שלי, אביב (שם שאיבד כעת את משמעותו), לא אוהבת לשוטט ביחד איתי.

"אני שותה תה, לא יודעת מה איתך", אמרה אביב וחייכה בשפתיים יבשות מהלילה.
"חלמתי עליך היום", כאילו שמעתי את קולה, נשוא בתוך הד מאחד השבילים של המנהרה. "התפצלת לשלושה, ונשארתי עם מספר 2 ומספר 3". היא עמדה ליד החלון בדירה הקטנה שלנו בהדר, קצת חומה באור השמש שעוד לא הספיקה להלבין.
"שמעי, שמת לב אולי שיש הרבה גרמנים בעיר?", הייתי יכול לשאול אותה פתאום, אילו גם אני הייתי שם.
"כן, שמתי. באמת מוזר…", עיניה התעגלו בהתעניינות והיא הסתובבה אליי. "מה אתה חושב על זה?"
"אני לא יודע עדיין בדיוק מה להגיד לך… כשהתחיל הסיפור עם האקלים, שמעתי מאבא שלי שכמעט כל התיירים שהיו נעלמו. לא מובן לי, מה הם מחפשים פה דווקא עכשיו. יכול להיות, שזה בגלל ההשתנות של האקלים באירופה שדברים עליה לאחרונה. אולי הם מגששים את דרכם החוצה. הרי לרשויות בארץ אין עכשיו זמן וכוח אדם לעקוב אחרי מהגרים לא חוקיים. בקיצור, כרגע אני בודק את הריכוז שלהם סביב המושבה הגרמנית, מקום שאולי מסיבות היסטוריות נראה להם טבעי יותר לזרום אליו ".
"אז זהו שהתפצלת והתעוררתי עם התחושה חזקה כזאת שאני רוצה לדעת איפה אתה הראשון, האמיתי! ואולי אפילו תוך כדי ההתעוררות הבנתי איפה הוא, ועכשיו אני שוב לא זוכרת…"
"מעצבן", אמרתי, עדיין שקוע במחשבות על הגרמנים, שכבר לא עניינו אותה.
היא הנהנה בהיסח הדעת, שוב הסתובבה אל החלון ושמה עליו את ידה. היא הייתה חיוורת וחולנית בגלל ההימצאות תמידית בתוך בניין או מתחת לאדמה, כמו כולנו, ומשהו בתוכי התכווץ למראה המסכן, הלא נשי, לא דומה לתמונות של נשים מהעבר. מעניין אם היא עוד אוהבת אותי. סופת החול התחזקה וכבר לא היה ניתן לראות אפילו את הבניין ממול, אך היא לא זזה וכאילו נרדמה ליד החלון, קפאה בזכרוני.
לרגע לא הייתי בטוח, האם אכפת לי בכלל מהגרמנים ומהשוטטות, ושאולי עדיין אפשר להספיק לעבודה כדי להגיע בשש בערב אחרי המשמרת הביתה, תשוש כמוה, קופאית ב"מחסני-מזג" – "רשת הסופרים הגדולה בארץ למכירת מוצרי מיזוג ואוורור". עייפה שלי.
רחשים וקול של דלת נטרקת נשמעו מאחת הסמטאות מימיני.
קפצתי אל השרוול וקרבתי את אוזן ימין לדלת. אה, הקול המתנשא המוכר! אז לפה הגעת, יא בן זונה! פתחתי את הדלת בחוזקה בדיוק כשהדלת הבאה, בסוף המסדרון, החלה להיסגר. רצתי אליה, ולפני שנטרקה, הספקתי לשמוע מבפנים שביב של קולות התקהלות.
זו הייתה כניסה למרתף של בניין ישן בעיר תחתית עם תקרות גבוהות ופתחי חלונות מעוגלים. הבניין נראה נטוש, אך הדלת שנעמדתי מולה, עבה ומרופדת בעור חום, כמו בבתים של עשירים באירופה, הצביעה על ההיפך. לרגע רציתי פשוט לדפוק ולבקש לדבר עם הצלם הגרמני, אבל אביב אמרה לי: "נו באמת…", וזנחתי מיד את הרעיון. טוב, כנראה שזה הסוף.
אך זה לא היה הסוף, כי שמתי לב שבדלת היה חריץ. הוא היה זעיר ועגול, נוקב בערך בגובה מטר וחצי מהרצפה, והיה בדיוק בקוטר שהתאים לעין אנושית. מהחריץ דלפה החוצה אלומה דקה של אור חשמלי חזק. הגיוני, הרי הגרמנים לא רגילים לאור הטבעי הצהוב שלנו ומדליקים את הנברשות גם באמצע היום. אנו, התושבים המקומיים, לרוב מסתפקים באור האפלולי של השמש.
החריץ הזה הדאיג אותי, כאילו מישהו התאמץ לנקב אותו בתוך הרקמות העבות של הדלת, במיוחד בשבילי. אבל למה שיעשו דבר כזה? מה הם, השתגעו לגמרי שם? מצד שני, זה שהם פה כבר מצביע על התערערות מסוימת…
ומה, להציץ?
בעצם, איזה כבר סמכות מוסרית יש לי שלא אציץ?
זה ישמע לך מוזר, אבל היה נדמה לי שהאור מתחזק, קורא לי להתקרב לחריץ, כי עוד מעט

"שקט, שקט!", צעק בחוסר סבלנות זקן עם פנים לבנות ושטוחות, שהיה לבוש במדים כחולים, אשר למרות היותם חדשים לגמרי גוהצו עד הזווית האחרונה לקראת הארוע. על ראשו הייתה כומתה אדומה עם סמל של נשר תלת-ראשי. שתי נברשות ענקיות ומסולסלות זהרו מעל השולחן במלוא עוצמתן.
האורחים התמקמו מסביב לשולחן מלבני ארוך עליו היו פמוטים וצלחות נוצצות, מלוות בסכינים ומזלגות בצדדים המתאימים. למשמע צווחותו של הקצין, האורחים הנמיכו את קולם, והחלו לסובב את ראשם אליו באיטיות של אנשי אצולה שלא נעים להם לקבל פקודות מגנרלים. בין הנוכחים היו כמה פרצופים שכבר מוכרים לך – אישה זקנה עם שיניים נוצצות וחיוך של תנין עייף (זאת שהתלוננה על הגרמנים באוטובוס), אישה שגנבה מאביב את הריח והסתובבה בכל מקום עם תינוק שמן וערמומי (הוא עדיין היה בספק, האם היא מוכרת לו והביט בה במבט חושד), לבושה בשמלת ערב שחורה. היה גם את ההומלס המזויף אשר מרק את גלדי הפצעים הקישוטיים מעורו והתלבש כעת בחליפת טוקסידו מסוגננת בצבע ירוק, כמו נוכל בינלאומי. משום מה על צווארו עדיין הייתה תלוייה המצלמה. סביב השולח הארוך להפליא התאספו עוד עשרות אנשים בגדלים וצבעים שונים, כל אחד לבוש יותר מפואר מהשני, כאילו כל חייו התכונן לארוע.
לאחר שאחרון המפטפטים השתתק, הקצין שחרר את גבותיו הלבנות ממבט זועף וכחכח בגרונו.
"שלום לכם, אחיי ואחיותיי!", הוא התחיל בקול גבוהה ובנימה מלאת פאתוס, שהחדירה דאגה לליבם של הנוכחים – מי יודע, מתי בקצב הזה יתחילו להגיש את הכיבוד. "רציתי קודם כל להודות לכם, על כך שהסכמתם, חלקיכם אף התנדבתם, להשתתף בתוכנית הנועזת שלנו, תוכנית, שאולי תחזיר לנו חלקיק מהכבוד של עמנו… (הוא עצר למקרה של מחיאות כפיים, אך לא זכה להן והמשיך). ברור לחלוטין, כי הציונות הפוליטית מתה, וביחד איתה שקע כל המבנה המושחת של הדמוקרטיה המערבית שיסודותיה הושתתו על שיתוף פעולה מלא עם הציונים. אתם, השותפים לסוד של תוכנית הממשלה המחתרתית שלנו, ממשלת המעבר לעתיד, אולי היחידים שעדיין יהיה להם במה להתגאות!"
הצלם החנפן ניסה להדליק מחיאות כפיים, אך האישה עם תינוק שישבה לצידו, תפסה את ידו בקוצר רוח. נראה כי הוא נהנה ממגעה ולא מיהר להשתחרר.
הגנרל המשיך: "אני שמח על כך, שכל אחד מכם מבצע נאמנות את חלקו בתוכנית – פראו מניוביץ', שהיא במקרה גם ממוצא יהודי (הזקנה מהאוטובוס הרימה את גבותיה בהתרגשות והסמיקה מאחורי מסכת האיפור), למשל, כן-כן, אל תתביישי, תורמת רבות לזריעת הפחד וחוסר הוודאות באוכלוסייה המקומית. פראו פריץ (האישה עם התינוק קדה קידה קטנה), באה לכאן עם פטר הקטן, הדור הבא של העם הנפלא שלנו, עם אדיר שרוצה לשמר את צביונו ואת מנהגיו בחלקת האדמה שלו, אשר נגזלה ממנו באכזריות. פרידריך (הצלם נצץ מאושר, כמו קערת זכוכית), עוזרי הראשון, מבצע ללא עוררין כל פקודה, כולל הסודיות ביותר, שאתן לו. ועוד רבים מכם עושים כל מה שיכולתכם, על מנת להחזיר לידנו את השכונה הנפלאה הזו, שקרוייה כבר מאות שנים המושבה הגרמנית.
דמיינו לעצמכם – יחידות העילית של הצבא החדש שלנו, חיילי מחתרת במדינה אנוסה שכבר יותר מידי זמן לא השתתפה באף מלחמה רצינית, עטופים בחליפות מגן (כדי להתמודד עם התנאיי האקלים הקשים), זוהרים כלובן של כיפות האלפים, חלקם בתוך האובך הרעיל, חלקם בתוך המנהרות, נלחמים נגד הכובשים כאן, בתחתית המדרגות של הבהאיים, נלחמים נגד הציונות!"
"כל זה אפשרי", פתאום נשמע קול רציני בקצה השני של השולחן. ראיתי רק צללית מעורפלת, אבל שנייה, אולי בזווית אחרת… "בתנאי שצה"ל, עד כמה שהוא מסכן, לא יספיק להתארגן ולגרש אותנו מפה."
זהו, זהיתי. זה שאד'י, שאד'י כמאל, מנהל העבודה שלי במפעל, בחליפה אפורה עם מטפחת שבצבצה מהכיס העליון. הייא הייתה משובצת במשבצות שחורות של כאפיה פלסטינית.
הכל השתתקו לתחושת המתיחות שהשתררה בשולחן. שאד'י ניגב את הזיעה על המשטח החלק של השולחן, משאיר סימני כף יד דהויים.
"שאד'י, מוזר לשמוע ממך דברים כאלה…", גיחך בעייפות ובבוז הגנרל. "אתה צודק, צה"ל באמת נראה מסכן במצבו הנוכחי. ומי כמוך יודע שהם מזמן הזרימו את כל כוחותיהם דרומה, דרומה, (הוא חזר, כאילו מסביר לילד קטן) לחזית המצרית, כי אפילו במדינת הציונים המזוהמת הזו יש יותר אוויר נקי, מאשר שם באפריקה. וכל יום מיליוני תושבים מסכנים שגופותיהם הצטמקו מבצורת תמידית, מנסים לחצות את הגבול עם ישראל. אין לצה"ל ולו שנייה אחת להגן על שכונה קטנה בחיפה. אפילו מנגנון הנ"מ משותק בגלל סופות החול. אל תדאג, שאד'י, אל תדאג…", הגנרל צחק צחוק מפייס וצווחני במיוחד ועשה תנועת יד באוויר, כמו מלטף כלב. האורחים נרגעו ונשמו לרווחה. שאד'י מחה טיפת זיעה ממצחו עם המטפחת. ארוחת הבוקר החגגית התקרבה במעט.
"ובכן…", רצה לסכם הגנרל.
"מתיאס!", נשמע צעקה חזקה של אישה, שהיה בה משהו נואש וכוחני בו-זמנית. זו הייתה פראו פריץ, האישה עם התינוק והריח של אביב. "מתיאס, תקשיב לי, תקשיב לי…", דמעות זעירות, כמעט בלתי נראות, נצצו בעיניה הרציניות, אך פניה לא התעוותו והמשיכו להיות קרות וממוקדות, כאילו כל עווית בהן היה גורם להפסדה בקרב. היא הסתכלה על הגנרל במיאוס. את ההבעה הזאת התינוק כנראה הכיר ולא הוציא הגה.
הגנרל שתק במבט מאוכזב, כאילו בלית ברירה (בכל זאת, היא אורחת) נותן לה להגיד את דבריה. והיא דיברה בנימה משכנעת, פונה מתוך ייסוריה אל ההיגיון הבריא: "תקשיב לי, מתיאס, אני לא יכולה להשאיר את פטר פה. הוא כבר איבד את אביו, ואני לא יכולה ולא רוצה לעזוב אותו במקום הזה. זה לא הגיוני, לא אנושי, לא מתאים לתנועה שלנו לגזול מתינוק את הוריו, רק משום שאתה לא סומך עליי יותר ורוצה להעניש…"
"האמנם אין לתינוק אב, פראו פריץ?", משך הגנרל בפקפוק, כאילו מבטל בקולו את ההיכרות בינו לבין האישה. הוא הפנה את מבטו אל הצלם, מבט של קוסם הפונה אל המושתל בקהל.
"שקר וכזב, המפקד," ענה מייד ההומלס לשעבר, שעיניו שוב התחילו להתרוצץ בחוסר מנוחה, כי חשו את שנאת המבט של פראו פריץ, כמו אז, רגע לפני שצילם אותי. הוא צחק צחוק עצבני, לחשש: "שנייה", והחל למשש את כיסיו, עד שמצא בכיס הטוקסידו הפנימי את התמונה. הוא קם מהכיסא ובכמה דילוגים הגיע אל ראש השולחן. הגנרל הרכיב את משקפי הקריאה בתנועה איטית והעווה את פניו מעל התמונה, מקמט את אפו כאילו נדף ממנה ריח רע.
האישה הסתכלה על הסצנה בבוז ובחלחלה, אך התינוק חייך ונראה כאילו התעניין מאוד במתרחש. אולי הרגיש שהוא היה מוקד העניינים. "מה אעשה בלי המבט המתעניין הזה שלך?", היא חשבה באימה מתגברת. "אתה זה אני… אין ביננו כלום, אפילו אוויר אין… אפילו ריק…"
"אתה רואה, המפקד. האב חי וקיים. והוא גם אחד משלנו!", אמר הצלם בחדווה, מראה לגנרל את התמונה שלי.
והאישה הפכה לאביב, הכל התערבב והתינוק בכה וזחל אל תוכה בחזרה, אבל זוג ידיים חזקות כבר תפס אותי בחולצה ומשכו בכוח לאחור, מרחיקים אותי מפראו פריץ והגנרל.

"ראית מספיק", אמר התוקף בקול של אדם שקול בדעתו, גורר אותי ביד אחת, כמו שק חול אל מעבר לפינה של המסדרון. אספתי הרבה אבק מהרצפה. "רק עשית כמה טעויות בדרך. וזהו, פרידמן. כך גם שאד'י הפטפטן הזה שלך. לא נורא. סך הכל לא היית צריך לרדת מהאוטובוס, להציץ ולהיכנס לראשו של הגנרל. אולי גם כדאי שתצא ממנו, אבל למה שתעשה דבר כזה?"
הוא הניד בראשו בספק.
למרות הכאב החד בצוואר, הסטתי את מבטי ימינה והצלחתי לזהות את כף ידו – צהובה, מכוסה גלדים ושיערות סוררות, היא התחברה בשורשה אל פס השרוול השחור. זו הייתה קומבינציית זכרון חד-ערכית, צהוב עם פס שחור, צבע ומרקם של בננות שאותן ילד פוזל בשם יוסי מנצור היה מביא כל יום וים לארוחת עשר בבית הספר, עד שעשה ניתוח על עיניו והחליט להיפטר מטוטמי העבר. באותה תקופה הוא גם התחיל לפקוד את חדר הכושר השכונתי. מעניין, למה גם אותו הם גייסו?
יוסי פתח בבעיטה את הדלת האחורית, שלא הייתה מחוברת לשרוול או למנהרה וזרק אותי החוצה.

הכל צהוב. עיניי צרבו ודמעו, כאילו עמדו להתאדות. סגרתי אותן, משאיר רק פס קטן בין הריסים. חבל שלא לקחתי איתי תמיד בכיס את חליפת המגן המתקפלת. חילקו אותן בזמנו לכולם, למקרה שהמצרים יחליטו לפגוע במנגנון המיזוג. האמת, אומרים שהן נועדו רק כדי להרגיע את התושבים, כמו מסכות אב"כ בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, אבל את יודעת איך זה אצלנו… אף אחד לא מאמין לכלום.
העור שלי החל להיצלות, מפיץ סביבי ריח של על האש.
ברור, כי הכל פיקציה – הגעתי לכאן דרך מבוך של פנטזיות ילדות, שנוצרו כשעמדתי שקוע בעצמי ליד החלון הגדול בדירה של הוריי. מאחור שמעתי את אבא שלי מדבר עם עצמו בדמותו של רמי פפרברג, ורמי מדבר עם עצמו בדמותו הקטנה של אבא שלי. אמא כבר קמה מהשולחן ונעמדה לידי בשקט, מסתכלת בדאגה על הילד החולמני והמנותק מהחברים לכיתה.
רצתי במורד הרחוב עם עיניים סגורות. בין הריסים הופיעו פה ושם פסי מכוניות, שנהגיהם כמעט ולא ראו שום דבר מבעד לאובך, חלפו מולי בצפירות הנמתחות באוויר. הרגשתי רוח קרירה שנוצרה לחלקיק שנייה מקרבתם, האוויר היחיד שזז. אבל אף אחד מהם לא עצר – הם פחדו מסופת החול המתקרבת ומיהרו לדרכם.
אמא לא הייתה צריכה להמציא, איך זה להיות בחוץ. היא נולדה, כשעוד היה "חוץ".
העיניים, האור, השיניים, הכל כאילו עמד להתפרק לחלקיקים. הייתי צריך תחנת אוטובוס, שרוול, שוטר או כבאי, לפעמים הם יוצאים החוצה בחליפות מגן…
לרגע הרמתי את ידיי כאילו בכניעה, אך בעצם ניסיתי לתפוס משהו, משום מה הרגשתי שניתן להיאחז בעמוד האובך הסמיך, שאולי יש דרך מילוט מהתנור הזה. הנה, תפסתי! היו שם שני שקעים קטנים המתאימים בדיוק לאצבעות שלי, אותם עוד אף אחד לפניי לא מצא. משכתי חזק למטה. נשמע רעש של טפט שנקרע. זזתי קצת ימינה ומצאתי גם שם שקעים, שוב משכתי, ושוב נקרע הטפט. זהו, סוף-סוף! קרעתי לגזרים את המכוניות והאוטובוסים והשרוולים, והאובן והבניינים המתקלפים ואת השמש הלבנה…
פתחתי את העיניים. דמות ענקית של רמי בצעירותו המכסה את כל הרקיע עד האופק נעמדה בפניי, מדקלמת בתנועות גוף מוכרות את תחזית מזג האוויר. מאחוריו הייתה מפת ישראל ססגונית שהבטיחה ממטרים בכל חלקי הארץ. "לעזאזל איתך", סיננתי בעצבנות ודקרתי אותו עם המרפק בקרסול. רמי התקפל מכאב והחל לקלל אותי ואת השמש, והבד שעליו הוא הוקרן נקרע. קפצתי אל החור שנוצר. עובדי העירייה התנצלו על האי-נעימות, והסיעו אותי ברכב ההצלה שלהם (שנועד בדיוק למקרים שמישהו נתקע בחוץ לפני סופת החול) אל התחנה הקרובה של 23.
בשש בערב כבר הייתי בבית, מחכה בקוצר-רוח לאביב. היא נכנסה לדירה קצת לפני שהסופה באה וכרסמה את העיר.

ישבתי בקצה הספה, מכופף כמו זקן מעל אצבעות רגליה הקטנות של אביב, אשר לכבוד גזירת הציפורניים הדו-שבועית היו מונחות על ברכיי. לאחרונה קשה לה לעשות את זה, כי העובר שלנו, פטר, גדל ומתהפך בבטנה בעקביות של סדיסט.
חתיכת ציפורן עפה למטה ונחתה על כתבה בעיתון שפרשתי מתחת, ובה נאמר כי ראש עיריית חיפה נענה סוף-סוף לבקשת הקנצלר והחזיר לידיים גרמניות את המושבה הגרמנית. כת הטמלפרים, שהמושבה הייתה שייכת לה מלכלתחילה, לא התעניינה במחווה, והשכונה הקטנה (המורכבת משני בלוקים וכמה שבילים קצרים במנהרות) הועברה לאיש עסקים שאת שמו כיסתה חתיכת הציפורן של אביב.
היה יום נעים יחסית, 40 מעלות. האובך היה קצת פחות סמיך מבדרך כלל. בסלון הקטן שלנו היה אור מהורהר, כמו של זכרונות בסרטים הישנים, ולרגע היה נדמה לי, כי רואים מהחלון את הים.
"למה הם פתאום רוצים את המושבה?", שאלה אביב, עוברת עם עיניה בכתבה. אהבתי את הרגעים, בהם הנוכחות של פטר לא העיקה עליה והיא הייתה יכולה להעביר את תשומת ליבה למשהו אחר.
"לא יודע, אולי כי באירופה הכל עוד מעט יהיה זיפת", צחקתי.
"או שאולי הפוך", היא אמרה.
"מה הפוך?"
"אולי פה עוד מעט… עוד מעט יהיה פה יותר טוב. לא יחסית לשם, אלא לכולם", היא אמרה וחייכה במבוכה חמודה.
שתקתי ודמיינתי איך בבת אחת נשבר החמסין וכולם יוצאים החוצה, ממלאים את הרחובות, אורזים תיקים והולכים למקומות אקראיים, נושמים את האוויר הנקי לשוכרה. וככה יראה הסוף בו אגיע אלייך, הנמענת הנפלאה שלי, שאת שמה אסור לי לציין, כאילו היה פתרון של חידה שאין לגלותו לפני הזמן. חשבת, אולי, שזה סיפור על
"תביא לי את הספר, בבקשה", אמרה אביב.
הבאתי לה והמשכתי במלאכת הגזירה.
"דנקה."
"אס איסט מיר עין ורגנוגן, פראו פריץ*", עניתי בצחוק.
אז… חשבת אולי שזה סיפור על שיעמום, שיגעון פרטי או חלום, אך זוהי קומדיה על היעלמות – הזחה של המציאות ומציאת תחליפים הולמים לה, במקרה הצורך. הרי גם את מצאת לנו תחליף הולם כשעזבת והשארת מאחורייך רק רשימה מקומטת של מיני החיות שנכחדו. את התאדת, ועודנו שותים בגלל זה מים מותפלים, בעצם התאבדת, העדפת להיות גז – שיקול דעת מוטעה, כי הרי האטמוספירה לא נאמנה לך, כמו שהיינו אנחנו. הייתה זו נאמנות מגושמת של שקי מים מהלכים, אך נוגעת ללב. תצטרכי להודות בזה, אם תרצי אי-פעם לחזור אלינו, כשהחמסין הגדול ישבר והארץ תשקוט. אבל אל תדאגי, נסלח לך הכל, ניקח אותך אלינו בחזרה כבתולה טהורה, אפילו נמצא לך משכן קטן במקומך הישן, ליד טיבריאס. והכל יחזור לקודמתו. ותחי האומה החדשה והנפלאה שתחכה לך על האדמה הזאת, כשתחזרי! *Vorwärts und nur vorwärts, Genossen!
באהבה.
נ.ב. קראתי לסיפור הזה "המכתב", כי חשבתי שתהי הדמות הראשית בו. ישנה גם גרסה נוספת שלו בשם "מעשה בחמישים" אשר ממנה, לבקשת הרשויות, נאלצתי להוציא חלק מפרטי הפעולה של המחתרת. כמו כן, התבקשתי לעמעם את תפקידך ולא לכתוב את שמך מפורשות בגרסה זו, כדי לא לפגוע ברגשות הציבור שלנו. לכן השתנה גם השם. (את הנ.ב. השארתי כמו שהוא).

*אין בעד מה, גברת פריץ
*קדימה, ורק קדימה, חברים!