מספר

"הבא בתור בבקשה!"
הכריז האיש שעמד בפתח הדלת הלבנה. הוא עמד שם דומם לחלוטין בדקות האחרונות, אך ברגע שהאיש שהיה בתוך החדר יצא, הרים האיש את ראשו בתגובה אוטומטית וקרא להבא אחריו. כמובן שמיד כשסיים את המשפט, האיש כהה העור החזיר את ראשו כלפי מטה אל דף כלשהו שהחזיק ולא עשה דבר. האיש כהה העור לא עטה משקפי שמש כמו שהיה מצופה במקרה כל כך מסתורי, עיניו החומות היו גלויות לחלוטין, אך זה לא שינה דבר כיוון שלא זזו יותר ממטה ומעלה כשקרא בקול להבא בתור והחזיר את עיניו אל הדף. הוא עטה חליפה לבנה צמודה, עם צווארון מוזר, כמו אלו שיש לחליפות יפניות מסורתיות. מכנסיו והחגורה שלו היו לבנים גם הם. הדבר היחיד שלא היה לבן אלו פסים כחולים שעיטרו מעט את החליפה הלבנה שלו.
ברגע שסיים האיש להגיד את המשפט אל תוך חדר ההמתנה, שלעומת האיש היה צבעוני ולא לבן, התחלתי לזוז באי נוחות בכורסה שעליה ישבתי. עכשיו תורי, אך אני לא יודעת מה מצפה לי בפנים. חתמתי על אישור השתתפות בניסוי ועל הסכם סודיות, אך עד עכשיו לא נאמר לי דבר על תוכן הניסוי. לפחות אני יודעת שאני לא המפגרת היחידה, היו שם אנשים רבים שחיכו לתורם. איך אומרים – "הסקרנות הרגה את החתול".
מבטים החלו לשוטט סביב, חיכו לראות מי אמור להיכנס. הרגשתי כאילו אם אקום עכשיו אראה אפילו טיפשה יותר ממה שהייתי נראית אם הייתי קמה מיד ונכנסת. היססתי, ועכשיו מאוחר מידי להיכנס כי כולם יודעים ששמעתי את קריאתו ולא נכנסתי. אם אקום עכשיו זה יעלה שאלות – למה היא לא קמה קודם? למה היא קמה עכשיו? מה היא מפגרת? היא בכלל אמורה להיות פה?
אבל אם אחכה על הכורסה לנצח זה גם לא יעזור, ואם אצא מחדר ההמתנה אל הרחוב אראה טיפשית אפילו יותר מכל אפשרות אחרת.
עכשיו בכלל עבר זמן רב, כדאי שאכנס וזהו, אין לי מה להפסיד.
הסתכלתי סביב בניסיון להיראות כאילו פשוט לא שמתי לב, או שלא הייתי בטוחה אם תורי, אך לא נראה שמישהו קנה את זה. הם לחוצים בדיוק כמוני, אני יודעת את זה, אבל עדיין יש לי תחושה כאילו הם בוחנים כל צעד שלי בדרך אל הדלת.
פסעתי בצעדים רועדים לכיוון הדלת הלבנה, הושטתי את ידי אל הידית, ופתחתי את הדלת. ניסיתי להציץ בדף של האיש העומד בפתח הדלת, לראות מה הוא עושה כל הזמן הזה, אך הדף היה ריק.
מאחורי הדלת היה חדר לבן לחלוטין, מהתקרה הלבנה עד הרצפה הצחורה, והכל היה מבריק כל כך שיכולתי לראות את השתקפותי היכן שרציתי. היה זה חדר די גדול, בהחלט גדול מידי בשביל מה שהיה בפנים. היה שלוחן, דלפק, כמו כזה של משרד, והוא היה לבן לחלוטין. מאחוריו ישב איש חיוור, גם הוא בחליפה לבנה, על כיסא לבן גם הוא. בצד שהיה קרוב אלי היה כיסא ריק, כנראה בשבילי.
לא הייתי בטוחה אם להתיישב, אם לסגור את הדלת, אם לגשת קדימה, אם לשאול משהו. הרגשתי כאילו אני הולכת להיראות כמו טיפשה בכל דבר שאעשה.
"שבי בבקשה!"
אמר האיש החיוור. תודה לאל! אני לא יודעת כמה זמן הייתי שורדת אם לא היה מורה לי מה לעשות. כשהתיישבתי ליד השולחן היו עליו כמה דפים לבנים, כולם בערימה המסודרת בצורה מופתית. היה דף אחד מול האיש, טבלה, אך מסיבה לא ברורה לא הצלחתי להבין את הכתוב. הוא בטח יודע שאני לא מבינה כלום, הוא בטח חושב שאני מפגרת, אני יכולה להתערב אתכם שהאיש שהיה לפני בתור הבין כל מילה.
"אני אומר לך מילה, את תאמרי לי מספר מ-0 עד 9, זה ברור?"
שאל, עיניו החומות נעוצות בי בכוח.
"כן!"
רגע, לא! למה? אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?
זה לפחות מה שרציתי לומר, אך היה מאוחר מידי, היססתי ועכשיו אם אחזור בי איראה מפגרת בעיניו. אבל התשובה פשוט יצאה אוטומטית מפי, כאילו זה היה הדבר היחידי שיכולתי לומר, כאילו היקום מונע ממני לענות משהו אחר.
"תפוח."
הכריז. חשבתי מעט, לא ידעתי מה להגיד. איך אפשר לבחור מספר? פשוט אענה מה שעובר בראשי בתקווה שלא אצא מפגרת.
"שלוש."
הוא הביט בי ורשם את דברי על הדף, לפחות נראה לי שזה מה שרשם, לא הצלחתי להבין מילה. הוא הוא דחף קלות את משקפיו העגולות והעצומות קרוב אל עיניו הזקנות. האיש היה קירח לחלוטין, היו לו עיניים מעט אדומות ומאוד זקנות, עורו היה חיוור כשל גויה, הוא היה זקן, אך ללא קמטים. לא קמטים על המצח, לא עור רופס, לא שקיות מתחת לעיניים. כאילו מישהו בא ומתח את עורות עד לשלמות. או שמעולם לא הזיז את פניו בהבעה של רגש, זה נראה הגיוני על פי החזית המאיימת שלו. עוד דבר שהטריד אותי היו השיניים שלו, הן היו לבנות מידי לאיש בגילו, הן היו השיניים הכי לבנות שראיתי. היו לי כל כך הרבה שאלות.
"זהו, תודה."
לא ידעתי מה לומר. האם כדאי לי לשאול מה מטרת הניסוי? לצאת? אולי אני צריכה להישאר? זה הכל? אם אצא עכשיו ולא באמת צריך לצאת אני אראה מפגרת, אבל גם אם אשאר אני אראה מפגרת.
קמתי בהיסוס ויצאתי, בלי לדעת דבר.