מספר הסיפורים

בס"ד
לאלכס היה כישרון יוצא דופן. טוב, לקרוא לכישרון הזה "יוצא דופן" יהיה מוגזם כמו לקרוא לג'ירפה "נמוכה", אבל אלכס הצטיין בזה. הוא היה מספר סיפורים.
הוא היה מתהלך בין הכפרים הקטנים ושובה את ליבותיהם של הילדים שהיו מהלכים אחריו כמו ילדים מכושפים שהלכו אחרי החלילן מהמלין. וכשהרגיש שאסף לעצמו מספיק קהל היה מתיישב על הקרקע ומדבר בשטף. הוא היה מספר על אבירים ונסיכות, על דרקונים ומפלצות, על העבר ועל העתיד. כשהמבוגרים תרו אחר ילדיהם ומצאו את אלכס יושב על הרצפה ומדבר היו גם הם נשבים בקסמו של אלכס במהירות, וכשאלכס הבחין בהם היה גולש לנושאים שיעניינו מבוגרים, כמו חיי משפחה וזוגיות, סיפורי מסעות וסיפורים על מקומות משונים. כשהיה מסיים את סיפורו היה חולץ את כובעו ומנפנף בו, רומז לאנשים שיש להודות על העונג. כך הוא טייל לו בי הכפרים השונים, מספר ומדבר ומרוויח את כספו.
"אלכס," אמרו לו פעם בני כפר מסוים, "כל תושבי הכפרים מכירים אותך, אך ברגע שתגיע לעיר הבירה תרוויח סכום רב."
"אני?" שאל אלכס, "לעיר הבירה?"
"לך לאדדא, אלכס! לך ולא תתחרט!" הם ייעצו לו.

וכך עשה. בוקר אחד הוא קם מהאדמה עליה בילה את הלילה, הודה לאלוהיו על כך שלא נטרף על ידי תנים כשישן ויצא לדרכו. הוא הלך על השביל וציפה לפגוש נפש חיה שתכוון אותו לעבר אדרא, משום שלא ידע כיצד להגיע לשם.
"שלום!" הוא אמר לעבר אישה שסחבה תינוק על גבה ותינוק על חזה, יחד עם תינוק ששכב בסלסילה, תינוק ששכב בעגלת עץ וילד קטן שהחזיק את ידה.
"שלום," ענתה לו האישה, "איך אוכל לעזור לך?"
"ברצוני להגיע לעיר הבירה!" הכריז אלכס.
"נהדר! הגע לעיר הבירה!" ענתה האישה בחגיגיות ופנתה ללכת משם.
"רגע, אינני יודע את הדרך!" הוא אמר לה.
האישה נאנחה. "אתה רואה את הגבעה ההיא ששם?" היא שאלה והצביעה על משהו מאחורי גבו של אלכס. הוא הסתובב וראה גבעה מרוחקת.
"כן, זוהי גבעת אגרא! משם הגעתי!" ענה אלכס.
"נו, אז זה עתה שבת מעיר הבירה," ענתה האישה בבלבול.
"לא, עיר הבירה היא אדרא! לא אגרא!" ענה לה אלכס.
"אדרא?" אמרה האישה, "מעולם לא שמעתי על מקום שכזה!"
"האמנם? זוהי עיר הבירה!" הופתע אלכס, "שם יושב המלך!"
האישה נראתה מבולבלת.
"אם כך, מי שסיפר לי שעיר הבירה נמצאת על הגבעה ההיא הטעה אותי!" היא התלוננה.
"מי סיפר לך דבר נורא שכזה?" שאל אלכס.
"אדם אחד, מהכפר אמיתא," ענתה לו האישה.
"הו, אני מכיר את הכפר הזה!" אמר אלכס, "אנשיו כולם שקרנים הם! זוהי קללתו של מקום! אפילו שמו משקר! הכפר נקרא בכלל בדותא!"
"בדותא?!" התפעלה האישה.
"בוודאי," ענה אלכס והחל לספר: "אייזיק, חברי הטוב, בילה בירח הדבש שלו בבדותא. בשעה שהוא ואשתו נישאו הם ראו תחת חופתם פיסת נייר עליה נכתב כי אמיתא היא המקום המושלם לבילוי זוגי. אך אבוי, כשהגיעו לשם גילו כי לא חופשה חלומית ציפתה להם, אלא שבוע בו עבדו עבודות כפייה ולנו בסירי לילה משומשים תחת כיפת השמיים שבזריחה היו חשוכים, בשקיעה היו מוארים, וביום ובלילה היו צבועים בכתום."
"אם כך, גם השמיים בבדותא משקרים," ציינה האישה.
"יפה אמרת," העיר אלכס והמשיך בסיפורו: "האיש שהיה אחראי עליהם היה למעשה אישה, והיא קראה לאייזיק כלה ולאשתו חתן! והחלק הגרוע ביותר היה שהאישה הציגה את עצמה כאדם שגר בעיירה אמיתא. אך מדובר כמובן בכפר בדותא, בו כל תושביו שקרנים."
"סיפור קורע לב," אמרה האישה בצער, "ספר לי עוד על אייזיק ואשתו."
"לשם כך יהיה עלייך…" אלכס התלבט כיצד לנסח את בקשתו, "יהיה עלייך להודות לי."
"תודה," קדה בפניו האישה.
"תודה ממשית, אם אפשר," אמר אלכס וחלץ את כובעו, מנפנף בו אנה ואנה.
"נראה לי שהאיש המוזר רוצה כסף," אמר הילד ההוא.
"כורש," נזפה בו האישה, "מדוע אתה אומר דבר נורא שכזה?"
"כורש צודק," העיר אלכס.
האישה משכה בכתפיה. "אין באפשרותי לשלם לך כרגע," היא ענתה, "אך אולי בבוא העת תספר לי את המשך קורותיהם של אייזיק ואשתו… מה שמה בכלל?"
"התמורה תתקבל כשתינתן האגרה," ענה אלכס.
"אנא, ספר לי!" הפצירה בו האישה.
"לא ולא," ענה אלכס, "זהו מקור פרנסתי. אינני מתכוון להרוס אותו, בוודאי לא כשאני בדרכי לאדרא!"
האישה הרהרה לרגע ולאלכס הייתה הזדמנות לבחון את פניה השמנמנות והמנומשות. הוא הבחין בכך שמטפחתה הבלויה שהייתה קשורה סביב ראשה הייתה מוכתמת בנוזל לבן כלשהו, כנראה חלב, ושחורים קטנים במטפחת הכחולה חשפו רעמת תלתלים חומים שהסתתרו להם.
"אומר זאת כך," אמרה האישה כשהיא שוקלת מילים, "אני אתלווה אליך למסעך לאדרא, הרי לשם מועדות גם פניי. ברגע שאגיע לשם ואקבל את הכסף המגיע לי אזכה לשמוע את המשך סיפורך."
"האמנם הזמנתי אותך להצטרף אליי למסע?" הקשה אלכס.
"לא, אני הזמנתי אותי," ענתה האישה, "ובין אם תרצה ובין אם לא אני אגן עליך במסע כפי שעשיתי במהלך הלילה."
"את?" שאל אלכס, "הגנת עליי?" הוא שאל שוב, "במהלך?" הוא לא סיים לשאול, "ה?" עכשיו זבה כבר נהיה מוגזם, "לי?"
"לה." השלימה אותו האישה. "כורש הצעיר נלחם בתנים שניסו לטרוף אותך. מדוע ישנת לך בצד השביל החשוף ליער?"
"משום שכך הורה לי אדם שפגשתי בעיירה אמיתא…" אמר אלכס ומיד עצר בעצמו. "רגע אחד, הוא שיטה בי!"
האישה חייכה בשביעות רצון.
"ומדוע עשית זאת?" שאל אותה אלכס.
"מתוך דאגה כנה לשלומך," ענתה האישה. אלכס לא השתכנע.
"שמי אלכס," הוא אמר לה, "מה שמי?"
האישה השתוממה. "מדוע שאענה לך? הרי זה עתה אמרת לי אותו!"
"מה שמי?!" אלכס לא הרפה.
"שמך אלכס," האישה ענתה.
"יפה מאוד, רק בדקתי אם את לא גרה בבדותא," הוא הרגיע אותה, "ואם את וילדייך-"
"אלה לא ילדיי," אמרה האישה, "אלו הם ילדיה של אחותי השוכנת בעיר הבירה כרגע ואני הופקדתי על שמירתם. לאחרונה קיבלתי מכתב המבקש ממני לקחת אותם להוריהם בעיר הבירה ולקבל תשלום עבור שמרטפות."
"ואז יהיה לך כסף לשלם לי," אמר אלכס.
"ואז אשמע את המשך הסיפור על אייזיק ועל…" האישה אמרה.
"רבקה. על אייזיק ורבקה," אמר אלכס ומיד כיסה את פיו, מלא כלימה.
"אז מה, את עדיין לא יודעת את המשך קורותיהם!" אמר אלכס וחרץ לשון לעברה.
"אני עוד אגלה," אמרה האישה, "בכל מקרה, מה התחלת לומר?"
"התחלתי לומר שאם את וילדיה של אחותך מתכוונים להצטרף אליי למסע רצוי שתציגו את עצמכם גם כן," אמר אלכס.
"ברצון," אמרה האישה, "שמי קאיה."
"ומי אלה כל הזאטוטים?" אלכס לא הרפה.
"את כורש אתה מכיר," היא אמרה והצביעה על גדול הילדים, "על גבי ישנה אמתלאי, על בטני ישן כרנבו, בעגלה נמצא תרדיון ובסלסילה נמצאת מריאנה."
"יפה יפה, אז איך אנחנו מגיעים לאדרא?" שאל אלכס.
"אני לא יודעת," ענתה קאיה, "ניאלץ למצוא מישהו שיראה לנו את הדרך."
אלכס ארז את כובעו, שהיה כל רכושו, והחל לצעוד.
"אלכס! לאן אתה הולך?" שאלה קאיה.
"למצוא אנשים! את מוזמנת להצטרף אליי!" אמר אלכס וקאיה פצחה בריצה אחריו, עם אמתלאי על גב, כרנבו על הבטן, העגלה של תרדיון ביד אחת, הסלסילה של מריאנה ביד השנייה וכורש רץ לצידה.