מחלת הקורנפלקס של ברכה – 4

בס"ד

מחלת הקורנפלקס של ברכה – פרק 4

"הילדה בריאה", אמר הרב שוב לאט, "אין צורך לגשת לניתוח. ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם".
הגבאי הורה בידו שהזמן שהוקצב לפגישה, תם. ההורים וברכה היו מבולבלים ולחוצים ולא ידעו את נפשם, אך הגבאי זירז אותם לצאת כיוון שאנשים רבים ממתינים בחוץ כבר שעות ארוכות.
הרב שלח לעברם מבט מעודד :"אין סיבה לדאגה. ברוך ה' הילדה בסדר גמור".
הם כשלו החוצה מבולבלים ותוהים. דבר ראשון חפשו כסא לשבת עליו.
הם ניסו להרגע, להבין. מה בעצם קרה? הכל היה מהר כל כך.
לפתע אמר יצחק, אביה של ברכה: "אני לא מאמין. אנחנו יושבים כמו אבלים כאילו ברגע זה נגזר עלינו גזר דין נורא. הילדה בריאה! ברוך ה'! הרב חזר פעמיים על דבריו ואין מקום לספק! אז אולי נרקוד איזה ריקוד ונעשה "לחיים"?"
הוא לא גמר לדבר, תפס שני יהודים שעמדו לידו והחל לרקוד איתם. תוך שניות הצטרפו עוד ועוד אנשים. מישהו הביא בקבוק מיץ ענבים, וכולם שתו "לחיים" וברכו את הילדה והוריה בכל טוב.
אחרי שלושת רבעי שעה יצאו ברכה והוריה מחדר ההמתנה של הרב.
"אז בעצם", אמרה ברכה בהיסוס, "לא עושים את הניתוח? אני לא טסה הלילה לבית חולים בשווייץ?"
"לא, ברכה", אמר אביה, ואמה הנהנה, "הרב אמר שאת בריאה, שמעת אותו. אין טעם לנסוע לניתוח. את יכולה מחר ללכת לבית הספר כמו כל הבנות".
"אבל…אם…", גמגמה ברכה, "אני… עדיין נראית כמו…כמו קורנפלקס…?"
"כן", אמרו הוריה ביחד. היא הופתעה ונרתעה לאחור.
"אבל חשבתי שהרב אמר…", פתחה בלחש.
"נכון. הרב אמר שאת בריאה, ברכה, ואף על פי שאיננו מבינים זאת כלל וכלל, כיוון שאת נראית בדיוק כמו קורנפקס, אנחנו משתדלים להאמין בדבריו של הרב בלב שלם".
"אז לא עושים ניתוח", אמרה ברכה לאט, רוצה להיות בטוחה.
"לא עושים", אישר אביה וליטף את פניה חרושות הקמטים.
זה לפחות מה שהוא חשב.
לראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב היו תוכניות אחרות.
*
"הבנתן?" אמרה לייקי בלהט, בעוד כל הבנות שותות את דבריה בצמא, "הם הלכו לרב פלוני והרב אמר לא לעשות את הניתוח, אבל ראש הממשלה כבר החליט שכן!!! ההורים שלה התנגדו אבל זה לא עזר להם. הוא גייס רופאים, פסיכולוגים ועובדות סוציאליות ואני לא יודעת מה עוד, והם קבעו שהילדה במצב מסוכן וקריטי וחייבת לעבור את הניתוח מיד, ולכן הרשות בידם להוציא אותה בכוח מרשות הוריה, וזה מה שהם עשו!!"
הבנות היו מזועזעות. "טוב, לא תפסו אותה ממש בידיים וקשרו באזיקים", היא הודיעה, וראתה כמה וכמה בנות שפלטו נשימה נסתרת לרווחה, "פשוט איימו על ההורים שלה שיוציאו מידיהם את הילדה לצמיתות, כלשונם, וההורים שלה לא ידעו מה לעשות והם מנסים להשיג את הרב כבר מאתמול בלילה, אבל פשוט אי אפשר להשיג אותו. אומרים שהבן שלו קיבל פתאום דלקת קשה והוא עכשיו בטיפול נמרץ. יעקב בן מרדכי אברהם, תתפללו! וזהו, אז ההורים שלה עכשיו איתה בשווייץ ופשוט מכריחים אותם לחתום על מסמכים ולאשר שהיא נכנסת לניתוח המסוכן הזה באישורם ובאחריותם".

*
אוסטרליה, 2:30 לפנות בוקר.
"בוקר טוב ג'ימי", אמר ג'ים לדמותו הישנונית שבראי, "התעוררת סוף סוף. איך נתת לעצמך להרדם, אדוני המדען? עוד עבודה רבה לפניך!"
הוא ניער את ראשו מקורי השינה ושטף את פניו.
אתמול כמעט הצליח להגיע לנוסחה. אוף, הוא היה כבר לראת הסוף. היה לו קצה חוט, הכל כבר רץ לו, אבל פתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא פשוט נרדם. ולא שאי אפשר להבין את זה, כי הוא כבר יומיים רצופיים על הרגליים עם הנוסחה המסובכת הזאת, אבל הוא חייב, פשוט חייב למצוא תרופה למחלה הזאת. נכון שהוא עוד לא שמע על אנשים שחלו בה, מאז הפעם הקודמת, לפני תשעים שנה, אבל למרות זאת הוא חייב למצוא תרופה, זה בוער בו כמו אש. והוא היה כבר כל כך קרוב!
הוא התאפק לא לדפוק את ראשו בשולחן בחוזקה. אמא תמיד הייתה אומרת שהתפרצויות כאלה עלולות לגרום לאסון. הוא גדל כל חייו על הסיפור של שכנתה לפני שנים, שדפקה את ראשה בקיר, והקיר קרס.
טוב, האישה ההיא כנראה הייתה טיפוס חזק, או שהקיר ההוא היה עשוי מנייר, אבל הוא לא היה נהנה ממקרה כזה, ולכן הוא העדיף להתאפק ורק להפליט אנחה רמה ולהתחיל שוב הכל מהתחלה. עוד יש עבודה רבה.

המשך יבוא בעז"ה.

כל הזכויות שמורות ל"נסיכה של שבת" (טובה מילר). אים לעשות שימוש ללא רשות בכתב.