מחלת הקורנפלקס של ברכה-2

בס"ד

מחלת הקורנפלקס של ברכה – 2

"אוי, הני, אני לא יודעת מה קורה לי!", פתחה ברכה בהיסטריה למראה חברתה, אבל היא לא הצליחה להמשיך. "ברכה!!!!" צעקה הני ללא שליטה, "מה?…כאילו, איך?…כאילו, למה???"
"שקט! הני, בבקשה!" התפרצה ברכה, משתדלת לדבר בשקט, "את לא יודעת שלא צועקים ברחוב?!"
"אבל פיקוח נפש! אני בטוחה שמותר!", אמרה הני, והוסיפה במבט כאוב: "איך זה קרה, ברכה? למה לא סיפרת? אתמול את היית בסדר! וואו, זה כל כך קשה, אני…פשוט…אני כל כך עצובה בשבילך. אבל אל תדאגי, יהיה בסדר, יש אנשים שיוצאים מזה, אל לא צריכה לדאוג. אוי אלוקים!! ברכה!! תראי איך את חיוורת!!"
ברכה הייתה באמת חיוורת מאד. גם לא היה לה כוח לדבר. אולי זה איזה סוג של מחלה שהיא לא מכירה ושרואים עליה סימנים ברורים שלה?
די! אין לה כוח! מה זה?? מה נפל עליה? למה???
היא מלמלה משהו לא ברור ופתחה בריצה הביתה.
כשהגיעה הביתה היא הסתגרה בחדרה, ויצאה משם רק כשהייתה כבר מאד מאד רעבה. היא רצה למטבח, חטפה משהו לאכול, וברחה לחדרה. היא לא יצאה משם עד הבוקר.
המבטים הכאובים וההמומים שהספיקה לראות על פניהם של שלושת אחיה, דקרו את ליבה במדקרה של פחד איום, והופיעו הרבה פעמים בחלומותיה, בווריאציות איומות.
היא לא רצתה לקום בבוקר. רצתה להישאר במיטה לכל החיים. עיניה היו אדומות מאד ושערה סתור. פניה היו חוורות, ועיגולים שחורים הופיעו תחת עיניה.
"קורנפלקס מתוקה!" קראה אמא מבעד לדלת הסגורה, "מה קורה איתך, את לא מרגישה טוב?"
"לא, אני לא מרגישה טוב", אמרה ברכה בקול רועד, "אני לא הולכת היום".
"אוי, ברכה'לה, קורנפלקס טוב של אמא, בואי תצאי, נראה אותך, נמדוד חום…"
"אין צורך אמא, אני כבר מתה", אמרה ברכה ברצינות תהומית.
אמה נבהלה ממש. "ברכה!" אמרה בדאגה, "תפתחי בבקשה את הדלת!! אני רוצה לעזור לך, קורנפ…"
"די!!!!" צרחה ברכה ללא שליטה. "סליחה אמא", הוסיפה מיד בבהלה, "לא התכוונתי…"
"זה בסדר, ברכה", אמרה אמא בקול רך, "אני מחכה לך במטבח. תתארגני ותצאי, מתוקה".
ברכה יצאה לאחר רבע שעה, אחרי שניסתה ללא הצלחה להיראות שמחה ורגועה. היא התייאשה. זה לא הלך.
היא לא הספיקה להכנס למטבח, ומישהו דפק בדלת.
אימה נגשה לפתוח, ונרתעה לאחוריה. בפתח עמדו שני שומרי ראש, ובינהם, לא פחות ולא יותר, ראש הממשלה…
השומרים שלצידו לא שאלו, פשוט פסעו פנימה בצעד בטוח. "אפשר להכנס?" שאל ראש הממשלה באדיבות ג'נטלמנית, "כמובן", אמרה אמא. כאילו שיכלה לומר אחרת.
כשברכה יצאה מהמטבח עם שתיה וכוסות, היא נתקעה במשהו ונפלה על הרצפה. בדיוק באותו רגע נשמעו נקישות רמות בדלת.
הו, בבקשה, רק לא אובאמה עכשיו… מלמלה אמה ברגש. אבל כנראה שזה היה מאוחר מידי, כי זה בדיוק היה הוא. עם איזה שמונה שומרי ראש אימתניים. הוא פסע פנימה בהדרת כבוד מרשימה ובירך את כל הנוכחים לשלום. ראש הממשלה לחץ את ידו ונראו הבזקי מצלמות.
זה לא מצא חן בעיני שני החשובים. שיוציאו אותם מפה, סינן ראש הממשלה לימינו, זה עניין פרטי.