מה קורה לי?… חלק 2

"אמממ, לא אבל-" ענתה לי המורה והסתובבה אל הלוח.
התרגיל שהיה השתנה לגמרי כך שגם התשובה היתה כתובה שם, והתשובה היתה 34.
"מה קורה כאן…?!" היא מלמלה, ואז נשמע הצלצול.
כל התלמידים מיהרו לצאת מהכיתה וגם המורה ברחה לאחר שהציצה שוב בתרגיל.
לאחר שהדלת נסגרה ורק אני נשארתי בכיתה מיהרתי אל הלוח וכתבתי עם טוש מחיק בגדול:
"גימטריה:
34- כוח"
ויצאתי במהירות מהכיתה.
לאחר שהלימודים נגמרו, רצתי מהכיתה בכל המהירות.
ירדתי למגרש חנייה נטוש ומלא זבל ועשבים שוטים.
בדקתי אם זה עדיין שם.
כן.
חזרתי והמשכתי לרוץ במהירות מטורפת.
כמעט דרסתי שלושה ילדים.
נכנסתי הביתה וזרקתי את התיק על הרצפה.
קיבלתי שיחת טלפון ולא הופתעתי לשמוע את הקול המעט צרוד והמרושע שמעולם לא שמעתי.
"התכנית הגאונית שלך עובדת?" הוא שאל.
"לגמרי. מחר היא כבר תהיה מתה, והשניה תהיה חייבת להשתמש במה שיש לה למטרותינו. אני אוהבת להיות מרושעת!" חייכתי.
"כל הכבוד ריקי'לה. זו הסיבה שאת יד ימין שלי. ואל תשכחי! אם התכנית לא תעבוד, את תהיי בצרות!"
"ברור דוד. אני הולכת לאכול ביי!"
"להתראות"
הוא ניתק את השיחה.
אני התיישבתי לשולחן ומילאתי את הצלחת במשהו שהזכיר פתיתים.
"איכסה!!!!!!!" צווחתי. היה לזה טעם מחריד!
מחר לא עומד להיות יום שמח כמו היום.
הוצאתי את הנייד והתקשרתי.
אני אצטרך לזה תגבורת.
"לילי? את שם?" צעקתי אל תוך המכשיר.
"כמו תמיד ריקי" ידעתי שהיא מחייכת.
אנחנו חברות ממש טובות.
"תבואי לישראל במידיי. מיצידי תשתמשי בשער עיוות רק תגיעי לרמת גן. ותביאי גם את צ'יינה"
השם שאמיתי של צ'יינה הוא טניה רק אנחנו קוראות לה צ'יינה כי היא מתה על אוכל סיני.
"אבל מה אם יהיו שם ג'וקים?! ודבורים?!?! ונמלים?!?!?! ודבורים?!?!?!?!"
"דיי כבר פחדנית! בואי כבר!"
צעקתי אל תוך השפורפרת.
אני טנייה ולילי החברות הכי טובות בעולם.
אנחנו אוהבות לעשות בלאגנים.
רגע, מאיפה אני יודעת את כל זה?!
טוב זה לא משנה. אני זורמת.
אנחנו יודעות לפרוץ מנעולים וכאלה. אנחנו גם גונבות לפעמים.
זרקתי את האוכל לפח.
מחר יהיה יום מסעיר.