למה כדאי לך שידחו אותך

הרבה מאוד מאיתנו מאמינים בעומק לבם, מאחורי הרבה מאוד שכבות של מחשבות, שהם משהו מיוחד.

אנחנו נחשוב, שאם מישהו יכיר אותנו לעומק, בצורה העמוקה ביותר, הוא יאהב אותנו.

אני אצפה בחשש כי אם אני אחשוף את מחשבותיי הכמוסים ביותר, את התנהגויות והמהווים הכי טיפשיים, הכי סוטים והכי עמוקים שלי, הצד השני יאהב אותי יותר ויותר.

ברגע בו הצד השני מחליט יום אחד שהוא קם והולך ולא רוצה איתנו קשר יותר, מתחיל הדיסוננס הקוגניטיבי.
חלק יפתרו אותו בחשיבה שהצד השני לא באמת הכיר אותם.
חלק יפתרו אותו בחשיבה שהצד השני היה רע מבלי שידעו.
חלק יפתרו אותו בחשיבה שהם כנראה לא מיוחדים או אפילו רעים.
חלק יגיע למסקנה כי לא כולם נועדו לאהוב אותם אבל האדם שכן יאהב נמצא לו בעולם.

ייתכן והפתרון לא נמצא שם בכלל.
אולי הדיסוננס נוצר בגלל צורת חשיבה הטבועה בנו, המתחילה עם הענקת שמנו מפי הורנו.
צורת חשיבה המנתקת את האדם הבודד מהקבוצה, וגורמת לו לחשוב כי ישנו "אני" המנותק מהעולם וכי לא משנה כמה האדם ישתנה הוא יישאר אותו אדם.
צורת החשיבה הזו, אותה אנו יונקים עם חלב אימנו ("אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני"), משגשגת ביותר בתוך תרבות בה היום הכי חשוב לך בשנה הוא יום הפולחן העצמי בו נולדת, היום בו התחילה המציאות מבחינתך.
איך שגידלו אותך זה איך שגידלו אותם.
אז מה אתה?
התחושות שלך? המחשבות שלך? הזיכרון שלך? הגוף שלך?
אם אתה ישות אחת בלבד וכרתו לך את היד, אתה פחות אתה?
חשוב להבין שללא החברה המושג "אני" לא היה קיים.

אם תוכל לגעת לרגע בעולם של אי ידיעה וענווה, בו האותיות חשובות וצירופי האותיות: אנחנו, אני והוא- לא קיימים,
אז הכאב שבלבך יקרב אותך להבנה שאתה והסביבה שלך אחד הם.

אז מה קודם למה, המילה או התחושה?