לא מסתכל אחורה- פרק 3

"רוצה להצטרף אלינו?" שאלו
היבטתי בהם. התנגנה מוזיקה של טיבט. לא הבנתי מאיפה זה מגיע.
לא יכולתי לשאת את הכעס. דחפתי את אחד מהם למים. להפתעתי גלימתו לא התרטבה.
"אתה חייב לשלוט בכעסים שלך" אמר בעודו קם
"אתה חייב להגיע לשלווה פנימית"
לא הרגשתי בחיים ככה. הרגשתי את החום עולה בגופי ל120 מעלות רתיחה,
את ורידי יוצאים, את פני מאדימים.
"אהההההההההההההההההההההה" צעקתי בלב
"אתה חייב ללמוד לשחרר את הצעקות לעולם" אמר אחד הנזירים "רק ככה תבין מי אתה"
לא יכולתי יותר. צעקתי לעולם.
פתאום ראיתי פלאשבק. פלאשבק של ילד קטן שהלך לקיוסק קטן, וילדה יפה ניגשה אליו ושאלה אותו אם הוא רוצה צ'יפס אחד. הוא עונה בחיוך שהוא רוצה.
"אני.." מלמלתי "אני זוכר.."
הרגשתי שהטוב והרע נלחמים בי. החזקתי את ראשי. הרגשתי שאני משתגע.
זרקתי צדפים מסכנים לים.
צעקתי וצעקתי וצעקתי.
הנזירים הביטו בי בהבנה ששיגעה אותי.
"כדי להגיע לאור יום, צריך לעבור את הלילה" אמרו
הרגשתי כמו ילד קטן. הזיכרונות הכו בי כמו פטיש ההולם בראשי שוב ושוב.
לפתע הנזירים נעלמו. במקומה הופיע האישה שזהרה ממקודם.
הפסקתי לבכות. היא חיבקה אותי, ושנינו נפלנו על האדמה הבוצית של חול הים.
השמש החלה לעלות.