כרוניקוס המבולבל

כרוניקוס ישב על המגדל הגבוה ביותר עולם והרהר בסוף כל הדברים, תומך בידו בראשו כשמרפקו החד על אדן חלון העץ, ואישוניו שטים לאט בקצב העננים. מולו פרוש האופק הכי רחב שיכול להגלות לשוכן ארץ כמוהו, על הר רוחאן, השני בגובהו בכל המדינות, והוא צופה איך הולכים ומתכווצים עצי היער העצום, יער רוחאן, עד לקו הלבן המטושטש. למעשה רק בצמרות ירוקות כהות היה יכול להבחין, וברוב המרחב גם להבדיל בין נוף עץ אחד למשנהו היה מתקשה, למרות ראייתו המצויינת, שהייתה חדה משל אדם ונץ בשחרותו גם יחד. מדי פעם הרכין
את ראשו להתבונן ברגלי המגדל, שאז היה נראה העולם הפוך, כשהוא, כרוניקוס, עומד בבסיסו, וראש המגדל המחודד נמצא אי שם, באדמה. השמיים היו לו לבית, והוא הרגיש ששורשיו נטועים עמוק בהם, יונקים לא מלחות האדמה אלא מטיפות ערפל היוצרות את העננים. שלא כמו האדמה, הרהר, העננים נוטים לקבל צבעים ולהפיצם, ויש גוונים שאי אפשר למצוא למטה, רק פה. הוא עקב במבטו אחר נחל ניפאה, שפרץ בלי קול מבין רגלי המגדל וזרם במורד רוחאן, מוסתר היטב על ידי הצמרות. משהגיע שוב לקו האופק, חזר לתכלת השמים ונשם לרווחה, חשב על ריקאה היפה, המחכה לו למטה, וגמר בדעתו שמקומה איתו, כאן, למעלה. חזר לחדרו המאופל, העשוי כמין חרוט, שלא היו בו דבר מלבד כוס עץ עם מי ענן ואורלוגין ישן, שכרוניקוס הפסיק את תנועתו כשנכנס לחדר על מנת לשקול את דברי ריקאה בשקט מוחלט. כשיצא מפתח החדר הצר והתכופף לסולם, הוא לא זכר את השעון שלו, והניחו דומם.
הוא ירד באיטיות מחושבת במדרגות לולייניות תלולות, כמו את כל תהיותיו הוא נושא על גבו. חשש שישכח הכל כשיביט בעיניה התכולות, ולכן התאמץ לזכור את תכלת השמים שעזב לפני כמה רגעים בחדרו המחודד. זמן לא מוגדר הוא שרך את דרכו במדרגות העץ, ממשיך לינוק במוחו את טיפות הטל העליון.
מחציו התחתון של המגדל התחלפו מדרגות העץ במדרגות אבן מוצקות וחלקות. אלה נלקחו מאבני הנחל שעליו בנה אביו את המגדל. קומה זו התרחבה בקוטרה במטר אחד והכילה חדר גדול ששימש כמטבח, מאחר והיה נתון ב"גובה העופות". כאן נבנתה מלכודת עופות פשוטה שהיתה מעלה בחכתה בעיקר נשרים, כי רק בשר נשרים לימד אותו אביו לאכול.
כרוניקוס המשיך לרדת במדרגות האבן המשמיעות קול עמום, והתכונן לכך שהנה עוד מעט והוא יפגוש בה שנית.
אך שוב זמן לא ידוע היה עובר כשהוא יורד במדרגות האבן. רק את קצב צעדיו הוא הגביר, במידה מסוימת שהורגשה רק לו.
משהגיע לבסוף ליציאה התחתונה, שהובילה ישירות לגשר על מקורות הניפאה, מיד הבחין בה, יושבת על סלע גדול, רגליה היחפות משכשכות בהנאה במים, שערה השחור החלק מלא בברק של רטיבות, אך שמלתה יבשה.
היא חיכתה לו. כמה זמן כך, הוא תהה, היא מחכה לי. וריקאה הסתכלה בו וכמו קראה את מחשבותיו אמרה 'גם אני כבר הספקתי לחזור'. כרוניקוס ההמום איבד לרגע את השליטה על שרעפיו, איך חולף עבורה הזמן. הוא התקרב אליה בזהירות וביקש להתחיל את דבריו, משראה שהיא מקשיבה, המשיך בלב קל יותר. הוא סיפר לה על אביו שהיה מאלף סוסי פרא, על אמו שיום אחד רכבה על אחד ולא חזרה, ועל המגדל הזה, שהוא כילד עזר לאביו לבנותו אחרי ששחרר את כל סוסיו ליד יער רוחאן. אביו ציווה עליו לפני מותו להקים את ביתו רק בראש המגדל. אבל לא בגלל כל זה הוא מפציר בה, הוא ירד לעומתה על ברכיו כשהגיע קרוב לסלע שלה, כי לא לאדמה נועד יופייה העדין, ואין מבין שוכניה שיוכל לשמור עליו רך וטהור כפי שהוא היום. שם למעלה, הוא הצביע לכיוון חדרו המחודד, הוא מבטיח לשמור עליה, באויר הגבהים הדק, בטל העננים שלא התגשם עדיין, ובגוונים הזוהרים המאירים את העיניים. עיניה התכולות זהרו מולו בקרניים שנקדו את המרחב המוצל, כמו הורידו פיסת שמיים לחה לקרקע המגדל, והוא הבחין שצבע שערה הוא כשל האדמה.
היא לא הססה במענה, שאין היא יכולה לעלות למגדל עכשיו, מבלי שתשוב למשפחתה ולחבריה בכפר שבשפך הניפאה לימת רודין, ותבקש מהם. היא תרד בהר, עם זרימת הנחל, ותחזור, זו מילתה, למחר באותה השעה. לא, אין לו מה לחשוש לשלומה, היא מיהרה להשקיט את רוחו שנסערה פתאום, שהרי היא בביתה פה ביער, רגליה היחפות על האדמה מדלגות כמו איילה, עיניה חדות כשל נץ ואוזניה כרויות כחתול. ואם ירצה, הוא יוכל לעקוב אחריה כל הדרך עד ל'שם' ממרום מגדלו, והיא הורתה לאופק. אמרה, ומיד זינקה לעבר הגשר, בקלילות של
ציפור, משאירה אותו משתומם ולא מצליח להוציא מפיו את מה שנדמה לו שהוא רוצה לומר. והיא כבר לא שם, נעלמה באפלת היער. כשם שבאה, כך הלכה. הסקרנות הובילה אותה הנה, והוא חשב שהנה ובקשת אביו מתגשמת, והיא כבר חוזרת כלעומת שבאה, נעלמת בין העצים שמילדותו לא צעד ביניהם שוב.
האם לסמוך על מילתם של שוכני הארץ? הרי גם הוא, בסופו של דבר, אחד מהם, ולא היתה פעם אחת שהפר מילה שיצאה מפיו. הוא חזר לגשר ונכנס למגדל, חוזר להרהר באביו וצוואתו. הוא הבטיח לו, שלא יהיה כעננים המבטיחים גשם וחולפים ביבושת. כבדה היתה לו העלייה הזו יותר מכל הפעמים שעשה אותה בימיו, כאילו הזדקן פתאום, ובאמת הוא אינו יכול לדעת אם לא הגיעה שעתו. בחדר אשר ב"גובה העופות" הוא לא עצר כמדי פעם לארוחה שתתן לו את הכוח להמשיך לעלות. הוא נכנס מעולף לחדר החרוטי ועט מיד לעבר החלון, מחפש משהו
בין הצמרות הכהות, נקודת אדמה מקפצת במורד הנחל, נקודת אדמה עם פיסת שמים. אבל לא הנחל, לא האדמה ולא השמים. אם כך, הוא חשב, למחר באותה שעה. אבל האורלוגין עמד בשתיקתו, ומי יודע כמה זמן עמד כך, ואיזו שעה היתה כשהיא הבטיחה זאת.
הוא חזר לחלון וחיכה שהעננים יסמיקו בלהט האש שלהם. אך כשזה קרה, הוא לא ידע באיזו שעה.