כליס שלוש: יש גם דברים מוזרים (איך מולידים אגדה)

אחרי שקודמי-האדם מתו, קם מעפר האדם הראשון, הלוא הוא ידוע בשמו אטא-תונג.
האדם הראשון נדד בעולם, מחפש ידיד לנפש. בין חורבות התרבות שנפלה, תחת צילן של הערים הריקות, הוא ראה ציפורים בוקעות מביצה ומתות, עלים נושרים בשלכת, מים. במים הוא ראה את עצמו משתקף, וידע שלזמן יש תכונה, שהוא נע תמיד מן הטוב לגרוע. הוא ידע את זה כי תווי פניו הלכו והאפירו, והוא ידע שיבוא יום והוא ימות כמו חיית השדה ועוף השמיים.
היה לו בחזה – כמו סכין – צורך. בקשה. תחינה. מים. וזה הלך וגדל, הלך וגעש, ובסוף זה גלש: אטא-תונג כרע על ברכיו והתפלל. האיש ההוא ראה בימיו סערות של חורף, ושיטפונות של בוץ ומי נחל, ואריות טורפים, ולטאות גדולות להפליא וטיפשות להחריד ועצים ושמיים וידע – הוא ידע – שאף לא אחד מהם "אישי". כלומר, והוא ניסה להסביר לעצמו את ההבנה, הדברים הללו שהוא ראה לא היו ניתנים-לדיבור-עם, הם היו פשוט חפץ, ולא היה בהם אף "אתה". הוא התחנן, בבקשה תן לי… תן לי… בבקשה. זו הייתה תפילה ללא מען וללא תוכן, רק מצוקה שיוצאת מהפה כמילים. בדידות תהומית וייאוש מחריד, ותקווה… תקווה חסרת שחר, מיותרת, ומעוורת. מהתפילה הזו נולד האל הראשון.
והתפילה הזו הייתה יד שליטפה את הרוך שהיה האל הצעיר, והאל היה יד שליטפה את האדם הראשון, וככה החמלה של האיש והחמלה של האל שברא, היו שתי ידיים שמציירות אחת את השנייה. וביחד הם יצרו בועה של מיסוך, והקיסר אטא-תונג לא ראה יותר את ניכורו של העולם אל האדם עד יום מותו (ואז האל הוביל אותו אל קבוצה של אנשים ואטא-תונג הרג את המנהיג שלהם ונהיה בעצמו המנהיג, והוקמה האימפריה התונגית והתחילו לספור את השנים).

-עכשיו אנחנו נפתח אותך. אל תיבהלי.
קולו של אדולף הינץ היה עמוק ורגוע משל ברן ברנשטיין, ובכל זאת, החרדה של כליס הלכה וגברה. הם חיברו אותה למכשיר כזה כל כך מוזר, עם סלילים שמסתלסלים ("רק זהב טהור עובד" הסביר ברן ברנשטיין) ומערך של זכוכיות מגדלת ירד מן התקרה היישר אל מולה של כליס, בדינמיות פראית ואלימה. המוניטורים הציגו גרפים מהבהבים, ומאחורי הראש שלה פעל מכשיר שעשה קול של מזגן, אבל חזק חזק, ולא הוציא אפילו טיפת קור.
כליס למדה שגם בני הגאונים מקללים. ככל שהתקרבה שעת האפס, הם הלכו וקיללו יותר ויותר. ברן הלך ושקע בערימה של דפים מלאים במספרים ובהיפותזות, קורא שוב ושוב את הדפים שמוחו הלחוץ לא מצליח להבין, ואדולף עמד מול הקיר שהיה גם לוח ירוק ושרבט נוסחאות, ומחק, וכתב אותן שוב. כליס לא הבינה מה צריך לחשב כל דבר. פשוט לוחצים על הכפתור ומתפללים, לא?
והיא שאלה את עצמה, האם יש סיכוי שהיא תמות. ואם כן, האם אכפת לה? ואם כן, האם אמא וטוקו שלה יקבלו פיצויים? (והיא לא ידעה שהשאלה שהיא צריכה לשאול באמת היא: האם יש סיכוי שהיא גם תמות וגם לא? ואם כן ואם לא, מי יטפל בחתול?)
משהו לא הלך לפי התוכנית. היא ידעה שמשהו לא בסדר, כי ברן ואדולף התחיל לצעוק אחד על השני והיא כבר הייתה מטושטשת, והמכשיר פעל, ועשה עיגולים מסחררים סביבה באור בוהק בוהק וגם רעש, כמו של אלף מזגנים. ואף לא טיפת קור אחת, חורפית. הם פתחו את כליס, וניסו לראות מה נמצא בתוכה. זה היה קשור בקוונטים ואם הם היו מצליחים, הו, אם הם היו מצליחים…
(כליס קיללה את עצמה וקיללה וקיללה, והיא הייתה עייפה, והיא ידעה שהיא עשתה טעות. טעות חמורה יותר אפילו מהפעם ש… ואולי זה יעלה לה ב…)
ברן צעק שחייבים לעצור הכול מיד כי זה יהרוג אותה, ואדולף דחף אותו, הושיב אותו על כיסא, דחף לו לפה דג מלוח ואמר לו לשתוק. כל זה קרה כמו דרך מים, כליס כבר לא הייתה שם. זה היה חלום. אדולף עמד על לוח המכוונים וקפץ על הכפתור שעושה שהיה לי כלב ולימדתי אותו לשחק שחמט והכלב שחקן טוב אבל תמיד כשהוא מפסיד הוא נושך, ומתוך זלזול מוחלט בקהל הצופים, אמר הנשיא הזחוח, כל הכלבים שווים, אבל הכלב שלי מחרבן באסלה מזהב…

ובין מה לבין דע, נחרב העולם.
התרחשה *קריסה*

הייתה שריפה במרתפים של בית הספר רוטשילד, סוכן פדרלי מסוכן למראה אמר לשומר הראשי שהוא רשאי ללכת הביתה, והשומר, שלא חיפש צרות, ציית. היה זה דווקא אב הבית, שמלמל על סוכנים פדרליים, בזמן של שהדליף שתן על הקיר של "הסרטן הצהוב – מסעדה לגברים". אבל העולם היה אדיש בלילה ההוא. למחרת בבוקר נפתח יום לימודים כאילו כלום לא קרה, ואם מישהו דיבר על משהו שקרה אמש בבית הספר ההוא, היו אלה לא יותר מכמה שיכורים במסבאות ובטלנים מקבצי נדבה.
אדולף הינץ וברן ברנשטיין לא הראו פרצוף, ועמיתים לספסל הלימודים. החלו לחלוף מול שערי בתיהם ולתהות. השערים של בתי המשפחות שלהם היו סגורים על מנעול ובריח. אם כי ,לקראת הצהריים ביום שני, אבא של אדולף נראה יוצא במרכבה ונכנס לבניין של ראש העיר.
כמה דייגים, במזח שעל גדת נהר התורדה, דיווחו על תופעות מטרידות במים. מוכר הדגים שקנה מהם דגים בהנגרים הגדולים שליד המזח, נזכר שהייתה לו הזמנה אצל "נפחיית סובל", וברגע שהגיע לשם, לקראת ערב, ראה שהנפחייה הייתה סגורה. הם אף פעם לא סוגרים, אמר לעצמו. הוא בכלל לא ידע שהייתה שם דלת.

לפרק הבא