כאילו שום דבר לא קרה.

השולחן היה נקי. היא הבריקה אותו, הוא היה מצוחצח כפי שמעולם לא היה. העץ היה מבריק, והשאריות מקופסת הלקה שכבו על הרצפה. הן היו שבורות, והדם היה מרוח לידן על הרצפה. הדם שלה. הידיים שלה היו מרוחות בערבוב של השניים. היא הסתכלה על הזכוכיות והדם בעיניים ריקות, כמו שהן מעולם לא היו. הן תמיד היו מתות, אבל היום הן היו מתות במיוחד. היא הייתה חזקה יותר מההרגל, בכל מקרה.
היא ניגשה אל הכיסא המבריק והתיישבה עליו, מתעלמת מהצריבה ברגליים והישבן שלה כשהיא התיישבה על הלקה הטרייה, שקרעה ממנה את העור בכאב כשהיא ניסתה לשבת בנוחות.
לא היה חיוך על הפנים שלה. הכל נראה כאילו אין לה שום ברירה אחרת.
תהיתי כבר אז אם מישהו איים עליה. אולי עוד אחד מהאנשים שחושבים שסקס זה הכל בחיים ועכשיו היא תתחיל להתפשט מולי. למרות שהיא תמיד הייתה הכי חזקה שהכרתי. לא העזתי להרים את הקול, או לדבר איתה בכלל. היא אמרה לי להשאר בחדר ולא להוציא מילה, ומאז גם היא לא דיברה. היא המשיכה להסתכל על השולחן, והמחשבות בראש שלה היו חזקות כל כך, שהרגשתי אותן גם אצלי. אבל זה קרה הרבה, אז זה לא היה משנה. היא תמיד הייתה חזקה יותר ממני.
היא הרימה את ערימת הנרות בלי להוציא הגה, למרות שהרגשתי את השפתיים שלה מתבהרות כשהכאב היה בלתי נסבל. הצורך לקום ולגשת אליה היה חזק יותר ברגע הזה, אבל כמו תמיד היא הייתה חזקה יותר. המשכתי להסתכל עליה, והרגשתי את הידיים שלנו זזות בתיאור כשהיא הדליקה את הנר באיטיות, שפכה עליו את שאריות הוודקה והסתכלה על הכל נמס לה בידיים ונוזל על השולחן.
לא יכולתי לצעוק.
היא סימנה לי לבוא.
אז באתי. היא תמיד הייתה חזקה יותר ממני.
ידעתי מה היא רוצה שאני אעשה, אז הקשבתי. היא תמיד הייתה חזקה יותר.
נעמדתי לידה, נתתי לה את העיפרון שהיא קנתה לפני כמה ימים וסיפרה לי עליו.
היא ציירה באיטיות על השעווה החמה, טובלת בה את הידיים כשהכאב הפך להיות נסבל.
גררתי רגליים עד לדלת, נעלתי אותה מאחוריי. למרות שהיא לא ביקשה.
חזרתי אליה אל השולחן, התיישבתי על ברכיה וציפיתי באותיות המסתלסלות שעל השולחן, הציורים השחורים שנראו לי כמו כתמים, דקים ומלוכלכים, בתוך השקעים שהידיים שלה יצרו בשעווה הלבנה, שהוכתמה בדם ככל שהעבודה נמשכה.
מעולם לא למדתי לקרוא. היא אמרה לי שלא, והיא תמיד הייתה חזקה יותר.
היא המשיכה להדליק את הנרות, לטבול את הידיים בשעווה ולצייר עליה מחדש.
היא הייתה חזקה יותר מהכאב, גם זה.
בשביל שלא יכאב יותר. אני הייתי חלשה מדי. ואנוכית מדי, אולי.
אבל היא תכננה לעשות את כל זה מההתחלה.
ראיתי את העיניים שלה.
ואז הראש שלי ניתח לאחור כשהקליע חרך את גולגלתה מבפנים כאילו שום דבר לא קרה.