ישראל

השכנים תמהו על השקט המחריד שבא ממנו. בכל בוקר היה יוצא ישראל, עולה מאתיופיה, לעבודתו בשב"ס, מוקדם מאוד ומבלי שמישהו ישמע אותו. אחרי הצהריים היה חוזר, גם מבלי שמישהו ישמע אותו, ומסתגר בביתו עד הבוקר שלמחרת. מי שהיה מקשיב ממש טוב, היה יכול לעיתים לשמוע את הדלת שלו נסגרת חרישית כשהיה חוזר הביתה. הוא היה מאוד מנומס ושקט כשהיה נתקל באנשים.
בוקר אחד, כשיצא לעבודתו מביתו בראשון לציון, נחתה מעבורת חלל מחוץ לביתו, ושני חוצנים בתוכה. הם חטפו את ישראל עוד לפני שהספיק להבין מה קרה.
הם לקחו אותו לכוכב שלהם, שם עשו בו ניסויים סאדיסטיים, התקינו עליו מכשירים משונים והעבירו אותו התעללות פסיכולוגית.
בתום הניסויים הם הגיעו לאבחנה חדה במיוחד: ישראל היה אתיופי, לא תימני. והרי ברור שכולם רוצים לחטוף תימני, על-אדם נפלא עם עור שחום שנתאוו בו מלאכי השרת… הם החזירו את ישראל ליד אליהו שבראשון לציון וחטפו משם במקומו את שכנו, אלדד צוברי. שום דבר לא עשה אותם יותר מאושרים מזה.
כעת ישראל נאלץ לחזור לשגרת היומיום שלו, או לפחות לנסות. חטיפה שכזאת היה קשה לשכוח, והוא כעת היה מתנהג בצורה אקצנטרית לחלוטין. היו רגעים בהם הוא החל לדבר דברים חסרי הגיון עם אנשים ולהטריד אותם, והתופעות לוואי של הניסויים והמכשירים שנשתלו עליו ייסרו אותו והפכוהו לשוטה הכפר. הוא לעיתים היה מתפרץ על אנשים בהתקפי זעם, מיילל בלילות ירח מלא, או נשאר ער שבועיים ברצף. ההתנהגות הפוסט-טראומתית לא חלפה, והוא לא עמד יותר בנטל הנפשי. כשהוא כיוון את האקדח לראשו, חייו עברו לו מנגד, והוא לחץ על ההדק.