ירח של מלחמה פרק 9

"רוצה לארח לי חברה?" שאלתי בחיוך משועשע את אריאן שעמד מצדו השני של הקו.
"את מתגרה בגורל שלך" ענה ויכולתי לשמוע בקולו את הטון הכעוס שגרם לי לצחקק לעצמי.
"אל תדאג. אני אחשוב עלייך כשאוכל את ארוחת הבוקר" התגרתי בו והקשבתי לאנחתו המרוסנת.
"סליחה?" קול גברי גרם לי להרים את ראשי במהרה.
"כן?" שאלתי מדמיינת את אריאן מאזין כעת ביתר תשומת לב להסחת הדעת הגברית שהפריעה לשיחה.
גורמת לי להחניק חיוך בלתי נמנע.
"הכיסא הזה פנוי?" חיוך חושף שורה של שיניים צחורות כשלג הופיע על פניו.
"תלוי,אתה מתכוון לשבת פה?" התעניינתי מרחיבה את חיוכי לנשימותיו העצבניות של אריאן.
"לצערי לא" ענה משועשע והסתכל מבין עיניים כחולות כים היישר אל עיניי.
צמרמורת הופיעה בגווי.
"אז תתכבד" אמרתי לו מחווה בידי אל הכיסא שכבר הניח את ידיו משענו.
מחזירה את תשומת ליבי אל אריאן שאלתי באדישות מדומה,"אז מה אמרת?"
"עם מי את נמצאת?" החל לחקור והבנתי שכעת השגתי את הקשבתו המלאה.
"ממתי זה עניינך?" שאלתי בכעס והתרווחתי אחורנית בכיסאי,מרימה בעצלנות את ידי למלצר שעמד בחלק המוצל של בית הקפה.
"מעכשיו" קבע.
"כן גבירתי?" המלצר שאל בנימוס.
"חשבון בבקשה" חייכתי לו בנחמדות והחזרתי את מבטי אל הקפה שהיה על שולחני כאשר חזר אל תוך המסעדה.
"את חוזרת הביתה?" אריאן שאל ואני הוצאתי את ארנקי מהתיק שנח על הכיסא הסמוך לי.
"אני הולכת לפארק. נמאס לי להיות כלואה בדירה שלך."
"מה רע בדירה שלי?" שאל בטון נפגע ונדהם.
"היא יותר מדי.."
"יותר מדי מה?" דחק בי להמשיך את המשפט.
"יותר מדי אתה" אמרתי וחייכתי ברפרוף אל המלצר שהניח את הפנקס שבתוכו נחה החשבונית על הקפה ששתיתי בקושי.
"יותר מדי אני? מה זאת אומרת יותר מדי אני?" המשיך לשאול ואני הנחתי שטר של חמישה דולרים על השולחן בעודי קמה ממקומי.
"נו אתה יודע. היא קרה,אין בה שום צבע ויש שם יותר מדי הד" הסברתי לו יוצאת אל הרחוב .
"יותר מדי הד? אז עכשיו אני גם חלול?" שאל צוחק בהפתעה.
"אל תגיד לי שלא הבנת את זה עד עכשיו." אמרתי בחיוך.
"הדיון הזה לא נגמר" לחש לי כשדלת משרדו נפתחה והשיחה נותקה.
נשארת עם חיוך מרוח על שפתיי הכנסתי את הטלפון אל כיסי האחורי.
זה היה יום יפייפה.
הייתה אווירה סתווית בחוץ והפארק נראה מדהים ביופיו.
"מעולה" הסתכלתי על מסך הטלפון שהציג את שמה של אמא ותמונה שלה מבוהלת.
"כן אמא?" שאלתי נאנחת כבר בשנייה הראשונה.
"איפה את?" שאלה בתקיפות ואני הסתכלתי מסביבי.
"בפארק?" עניתי לה כמובן מאליו.
"למה את לא בדירה של אריאן?" קראה בכעס מהול בבהלה.
"כי נמאס לי לבהות בקירות בחוסר עניין" עניתי לה תשובה שעוררה בי חלחלה רק מעצם המחשבה עליה.
"הוא אמר שנרשמת לחדר כושר לא?"
"התאמנתי כבר יותר מדי השבוע. עוד הרמת משקולות אחת ואני במרחק של צעד מלהיות בודי בילדרית"
"טוב תחזרי הביתה בבקשה. קר בחוץ" ביקשה ואני נאנחתי בכעס.
"דווקא נורא נעים" התקלתי אך ידעתי שתוצאת הדיון כבר נקבעה ועוד כמה דקות אתחיל להתקדם אל דירתו של אריאן בתבוסה.
"לפעמים אני מרגישה כמו אסירה" ציינתי וניתקתי את השיחה כמו נערה מרדנית במשבר גיל ההתבגרות.
אריאן יגן עלייך.
אריאן ישמור עלייך.
תסמכי על אריאן הוא יודע מה הוא עושה.
אל תדאגי יש לך את אריאן.
נמאס לי מאריאן!
אני מרגישה כמו אסירה מימיי הביניים שכלאו אותה במרתף.
עושה את דרכי כמו ילדה צייתנית אל הבניין גורד השחקים שנמצא גם הוא בבעלותו של אריאן.
"היי מתיו" בירכתי את השומר המאפיר שנחשב לחברי הכמעט ויחידי מכל האנשים שהתגוררו כאן או העובדים שפחדו ששיחה איתי מעמידה אותם במבחן בו הם יכשלו.
"תמיד חוזרת לאותו מקום" הוא אמר צוחק את הצחוק המתגלגל שלו.
"אמרתי לך,זה רק בגללך" עניתי לו ברצינות וחיוכו לא מש משפתיו.
"בגללי או בגלל אריאן?" התקרב אל אוזני ושאל.
"אוח אל תזכיר לי את השם שלו." ביקשתי ממנו בהבעה נגעלת ונעמדתי לצידו.
"המון נערות צעירות היו מוכנות להתחלף במקומך" ציין ואני נחרתי בבוז.
"מעולה! כך אוכל לצאת לפרישה מוקדמת מתפקיד הנערה במצוקה שכולם חושבים שאני" מלמלתי לעצמי מספיק חזק שגם הוא ישמע.
"תוכלי לומר לו את זה כשיגיע הביתה. אני אזמין לך ארוחת צהריים לחדר. לכי תנוחי,היית זועפת יותר מדי היום" אמר בקריצה ואני צחקתי מדבריו.
"יום טוב מתיו! בהצלחה עם הדיירים הנפוחים במקום הזה" אמרתי לו ונישקתי את לחיו במחווה תמימה.
"יום טוב ילדונת" אמר צוחק ותפח אל שכמי בעדינות.