יכול להיות שאני לא יודעת הכל – פרק 4

"דניאלי מצטער שאיחרתי פשוט אתה יודע איך זה, נכנסתי עכשיו ללהקה מקצועית ממש והוסיפו לי עוד הרבה שעות שלא היו מתוכננות. סליחה סליחה, אימא. אוף מה אני רץ כמו אידיוט?!"
"מה זה הדיבור הזה! תרגיע ומהר! אני לא רוצה שדניאל יהיה חשוף לדיבור הזה!" "טוב סליחה, מה את רוצה שנעשה?" "תשאל אותו הוא בחדר רואה טלוויזיה." "כ"כ הרבה שעות את יודעת שזה לא בריא בשבילו! נו באמת אמא! למה לא שיחקתם במשהו?!" " שלא תעז לצוק עליי! אני הייתי צריכה לעבוד! ואתה יודע טוב מאוד שזאת הדרך היחידה לגרום לו להפסיק לצעוק!" " נו את יודעת שזה לא פתרון! למה לא קראת ליעל? או ניסית להרגיע אותו" " היא לא הייתה בבית. ובכלל מה אתה מטיף מוסר זה לא שבדיוק עזרת לי פה! אפילו שאני שומרת עליו אני עדיין צריכה לעשות דברים בעבודה אתה יודע!" " סליחה, סליחה אני יודע שקשה לך איתו. פשוט היה לי יום קשוח היום."
" מה יש? עוד פעם נתנו לך לעשות דואט?" " כן, אבל אל תדאגי הייתי מקצוען!" " יופי, כל הכבוד! זה מה שחסר לנו שיתחילו להציק לך!
ומה שאתה לא עושה איתו תעשה לי טובה שזה לא יהיה כאן. אני צריכה לעבוד." "כן אמא, טוב מה זה המבט הזה? אני הולך! אני הולך!"
” דניאלי חמוד! איך התגעגעתי אליך! דניאל? הלו! זה אני תעזוב את הטלוויזיה!"
והנה הוא מתחיל לצרוח שוב מה חשבתי באמת, שזה ילך חלק… דיי דיי, טוב שניה צריך להתאפס, רגע, מחשבות חיוביות.
"דניאלי בוא נכבה, נהיה בוגרים. איפה השלט?"
שניה של שקט, יש! ושוב צרחות אוף! נשימה עמוקה…. פיהווו
"דניאלי אני כיביתי כדי שנוכל לעשות משהו נחמד ביחד. מה אתה רוצה לעשות?"
הוא מחייך משתתק לרגע ואז מתחיל לקפוץ ולבעוט ברגליים בהיסטריה כשהוא צורח "יואו! יואו! יואו!"
"אתה רוצה שנלך לסטודיו? כן? אני יודע שאתה אוהב את זה"
צווחת אושר, ידיים מתעופפות, טירוף!
אני חייכתי כבר הייתי רגיל לזה שבשניה שמציעים לו משהו שהוא אוהב הוא מגיב בפרץ התלהבות משוגע.
"אז אני מבין שזה כן, טוב אנחנו נלך"
צחוק מוזר, ראש שעף בפרעות אחורה, גוף רועד
"טוב, טוב, תירגע, אם אתה רוצה שאנחנו נלך אתה חייב להירגע, אתה תעוף מהכיסא! אני לא יכול לקחת אותך ככה! אתה תיפול! דיי, דיי אתה חייב להתאפס אתה כבר ילד גדול! לאט לאט תנסה לנשום!"
הוא מתנשם ומתנשף כאילו עשה עכשיו פעילות מאומצת מאוד, ואז לאט לאט הוא נרגע, רק בגלל שהוא כל כך רצה שנלך ביחד לסטודיו.
" יופי, כל הכבוד! ככה הרבה יותר טוב! עכשיו בוא נבדוק שאתה חגור כמו שצריך. אתה לא יושב טוב, בוא, נשים מעצורים לכיסא"
השחלתי ידיים מתחת לבית השחי שלו והוא קצת התנגד.
" מצטער אני יודע שאתה שונא את זה, אבל אין ברירה! מוכן? שלוש ארבע ו…"
הרמתי אותו ועזרתי לו להזדקף בכיסא.
"עכשיו בוא נבדוק שהכל בסדר
חגורת אגן – מהודקת
חגורת כתפיים – מהודקת
רגליים – בתוך הרצועות
כריות צד – מחזיקות אותך
יופי מצוין! הכל תקין!
אמא איזה כיף שקנינו את המקום הזה כדי שאני אתאמן! איזה כיף שזה שני רחובות מכאן! דניאלי ממש אוהב את הסטודיו הזה! זה כבר פעם שלישית השבוע שהוא מבקש ממני שנלך לשם!"
" איזה יופי אני ממש שמחה שיש משהו שהוא אוהב וזה גורם לו לצאת מהבית סוף סוף! עשית את הבדיקה? עשיתי! עשיתי את הבדיקה! אל תדאגי! הכל בסדר, הכל תקין! אנחנו הולכים!"
באתי לפתוח את מעצורי הכיסא ופתאום הטלפון שלי צלצל. ודניאל התחיל לצווח הידיים והרגליים שלו בעטו במיטה בזעם. לא הצלחתי ,להגיע אותו ובסוף עניתי לשיחה, זו הייתה עומר.
"אורי אני אוכל להיפגש איתך שנתאמן ביחד על הריקוד? הלו! מה זה הרעש הזה?! אורי! אורי!"
"אני פה! אני פה! שניה! דניאל אתה יכול להירגע רגע? בטח שאת יכולה לבוא! זה רעיון מצוין. באמת אין לנו הרבה זמן, הריקוד צריך להיות מוכן כבר. אני אשלח כתובת, מתי את רוצה לבוא?" "עוד ארבעים דקות מתאים? "כן מעולה ניפגש"
האמת שבהתחלה לא ידעתי איזה כתובת לשלוח לה, את הכתובת של הבית שלי או את הכתובת של הסטודיו. אבל לאחר מחשבה קצרה החלטתי לשלוח לה את הכתובת של הסטודיו. דחפתי את כיסא הגלגלים הגדול של דניאל שבינתיים התחיל לבכות
" אנחנו יוצאים! אנחנו יוצאים! הינה! אתה גיבור שחיכית לי! כל הכבוד!" שדלתי אותו להירגע ובינתיים חשבתי על עומר.