יכול להיות שאני לא יודעת הכל – פרק 3

סיימתי לצלם והייתי כבר עייפה מרוב מחשבות. כל מה שרציתי היה להפסיק לחשוב, לנוח, ללכת הביתה. "אתם משוחררים" אמרתי בקול עייף. לפי המהירות שבה עומר רצה החוצה הבנתי שגם היא עייפה מאוד. להפתעתי, אורי, בכלל לא מיהר לצאת, להפך הוא חסם לי את הדרך.
"מה?" לא הבנתי מה הוא רוצה…. הוא עמד שם כשגופו נשען על הדלת, ואז אמר במהירות "את פתוחה להצעות כוריאוגרפיה?" ישר ולעניין, שוב מפתיע אותי. למורות שהייתי מותשת, ניסיתי לחשוב, מה הוא מה מנסה לאותת לי כאן? שלא נוח לו עם המגע? שלא נוח לו עם עומר?" לבסוף ניסיתי לענות תשובה עניינית. " "כן, אבל אתה לא…" הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ואמר בקול רם "תני לי לנסות, שבוע, אם לא תתחברי למה שעשיתי, נחזור לתוכנית המקורית, בסדר?" התעוזה והחוצפה שלו הדהימה אותי, בקושי שבוע שהוא בלהקה שלי, וכבר הוא בפרונט, משך את תשומת לבי עד כדי כך שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. ועוד בא אליי אם הצעות לכוריאוגרפיה חדשה בדואטים.
"יש לך שבוע". זיק של התלהבות ניצת בעניו הכבויות. "אפשר את הטלפון של עומר?" נתתי לו במהירות את המספר מחייכת. מצאתי נקודת תורפה קטנטנה במתאמן הזה, היצירה מרגשת אותו. הייתי סקרנית מה הוא יעשה עכשיו. בזווית העין ראיתי אותו מוציא את הטלפון שלו ומתקשר לעומר, בשנייה שהיא ענתה לו הוא התחיל לדבר, מהר ובקול רם. "עומר! זה אורי, את קרובה למתחם?" הבנתי מיד שהוא רוצה לעבוד על הקטע שלו עכשיו, ידעתי שאם אני אהיה בסביבה הוא לא יעשה כלום, לכן פעלתי מהר. " המצלמה שלי פה אם תרצה לצלם אותכם. אני הולכת זה היה יום ארוך, קח את זה, ואל תשכח לנעול פה." נתתי לו את המפתח לסטודיו, ויצאתי.
ואז פתאום בהחלטה של רגע הלכתי לסטודיו הקטן, בסטודיו הקטן שלי יש מצלמות שדרכם אפשר לראות ולשמוע מה קורה בסטודיו הגדול. ככה בדרך כלל אני מעבירה להורים של התלמידים הצעירים יותר "שיעור פתוח". אני מכינה כמה קטעי ריקוד קטנטנים, ועושה איתם המון תרגילי גמישות שתמיד מרשמים נורא את ההורים. תמיד זה היה נראה לי טיפשי, הייתי עושה את זה רק כי ההורים מאוד התעקשו. "אנחנו רוצים לראות תוצר של ילדינו" ובלה, בלה, בלה… שנאתי את זה, ואף פעם לא הצלחתי להסביר להם שהילדים החמודים שלהם לא יודעים לרקוד, ולא מוכשרים. ופתאום לא התחרטתי אפילו לרגע ששמתי אותן. פתאום היה להן שימוש, לגלות סודות.
"אני חייב לספר לך משהו" הוא אמר תוך כדי שהוא מרים את רגלו השמאלית ביד אחת ומשעין אותה על הבר. הצחיק אותי שהוא לא רוצה לבזבז שום שניה יקרה של מתיחת גופו. "היא נתנה לי צ׳אנס לעשות כוריאוגרפיה לקטע שלנו" "וואו! לא ידעתי שאתה יודע לעשות את זה!" היא התלהבה כמהו וזה נתן לו דרייב לדבר.
הוא רץ למחסן והוציא משם ארבעה חבלים ארוכים. "אני רוצה לגדר את החלק שלא רואים במצלמה" הוא אמר מיד כאילו כבר חשב על זה מראש. ואז מתח את ארבעת החבלים מקיר לקיר, ויצר מתחם קטן שאותו לא רואים במצלמה מהמקום שבו היא עמדה. "יש לך כבר משהו מוכן? מה הכיוון?" אמרה עומר בחשש, מפחדת שמא הוא לקח על עצמו משימה שגדולה עליו. "אל תדאגי" הוא אמר בקול מורתי, ובחן בתשומת לב רבה את הסטודיו. היה ברור שזה הריקוד שלו, ושלו בלבד. הוא לקח פיקוד מלא, ולא התכוון לשתף את עומר, שלצערי לא מנעה זאת.
"טוב נתחיל" "מה נתחיל?" עומר נראתה מבולבלת. והוא אטם את פיו בידו לאות שתשתוק. קיבינימט! לא האמנתי שהוא כ"כ דורך עליה. ולא הבנתי למה נתתי לו את ההזדמנות הזאת. ואם לא הייתי צריכה להיות כבר מזמן בבית, מבחינתו , הייתי כבר מזמן יוצאת מהסטודיו הקטן, וצורחת עליו כהוגן!
אבל למרות שכעסתי הסתקרנתי מאוד לדעת מה עומד לקרות. הוא חייך והכניס לטייפ דיסק של מוזיקה עדינה ושקטה. המוזיקה התחילה להתנגן, היא הייתה רכה, איטית, ורגשית מאוד. ולמורות שלא היו בה מילים, היא דיברה המון…
ואז הוא הפעיל את המצלמה, והתחיל לרקוד, באופן מפתיע מאוד הוא רקד דווקא מחוץ לטווח של המצלמה. מעבר לחבלים שהוא מתח מקיר לקיר ויצרו מעין הפרדה בינו לבינה. "לא יראו אותך במצלמה" עומר אמרה בקול תמים, ונראתה עדיין מבולבלת. "אני יודע" הוא אמר בביטחון, כשהוא דיבר הוא הפסיק לרקוד, עצר את המצלמה, אבל לא את המוזיקה. "דיי, דיי, תסמכי עליי, לא שמעת אף פעם על לסמוך על הפרטנר?" קולו היה מרגיע. והיא נשמה עמוק, וניערה את ידיה, נראה היה שהיא השתחררה.
"טוב, אבל אני לא יודעת לחלק לספירות." "אוף! נו! תתני לי צ'אנס, מה אכפת לך?" הוא צחק והתיישב על הרצפה. "בואי רגע, את לא צריכה לעשות כלום, טוב?" היא נבהלה, והאמת שגם אני. "מה זאת אומרת כלום? מה, אני לא רוקדת?" "זה לא מה שהתכוונתי, ממש לא! תני לי רגע להראות לך בסדר?" "בסדר", היא אמרה בקול קטן. הוא שם לב שהיא לחוצה והתקרב אליה. "יהיה בסדר אני מבטיח לך. רק תזכרי את החוק הקטן שלי, כל הזמן להסתכל עליי, גם אם אני זז ורוקד, תזרמי איתי, ותזוזי ביחד איתי." "אני אמורה גם לרקוד? איזה צעדים? לא הראית לי כלום." היא הייתה לחוצה, והבנתי למה, הוא לא הכיר אותה, אז הוא לא יכל לדעת, אבל היא ממש ממש לא ידעה לאלתר. " תנסי להשתחרר רגע, הכל טוב, אני פה. תירגעי שניה, ותתני לגוף שלך לדבר לבד. בלי לחץ." הוא התקרב אליה ודיבר בלחש מנסה להרגיע אותה. " אבל מה עם ספירות? קצב? היא דיברה עדיין בקול חנוק.
" אני מבין שאת רגילה לריקודים מאוד מובנים, אבל תנסי רגע, מה יכול להיות? זה רק אני ואת פה, אף אחד לא רואה אותך…" הוא היה כל כך נחמד ודיבר כל כך בהגיון שהיא הצליחה סוף סוף לנשום. מסכנה, ריחמתי עליה, ורציתי לחלץ אותה מהמצב המביך הזה, אבל לא יכולתי. עיניה ברקו לרגע, ופחדתי שהיא עומדת לבכות, אבל ידעתי שהיא לא רוצה להצטייר כחלשה בעיניו, או כרקדנית לא טובה. היא שוב נשמה עמוק, וחייכה חיוך מאולץ. "טוב, בסדר, אני אנסה" הוא חייך ואמר בשקט "אלופה!" ואז התקרב למצלמה ואמר "מוכנה?" היא לא ענתה, הוא פרש זאת ככן, וספר ” "Five, six, seven, eight
הוא הדליק את המצלמה, ומיד לאחר מכן החזיר את הטייפ הגדול לנקודת ההתחלה של הדיסק, והפעיל אותו.
הוא התחיל לרקוד הוא רקד משוחרר ומלא רגש בתוך המסגרת שבנה לעצמו. מתנועע בחן, מרים את רגליו בחופשיות ותוך כדי שהוא רקד פניו שיחקו גם הן ויצרו מימיקות שנות שהוסיפו מאוד לריקוד. הוא השתמש בכל המרחב שעמד לרשותו, ושמר איתה על קשר עין רציף לכל אורך הריקוד. היא גם רקדה בתוך החלק שצלמה המצלמה. בהתחלה בעדינות ובהיסוס אבל ככל שנמשכה המוזיקה היא נתנה את כל כולה, הניפה את רגלייה, קפצה באוויר, ופשוט נהנתה, היא הייתה הכי משוחררת שראיתי אותה אי פעם. משום מה הוא הצליח להוציא ממנה הרבה דברים טובים. נגמרה המוזיקה, היא נשכבה על הרצפה, שידיה היו פרוסות לצדדים, וחיוך גדול על שפתיה. הוא עצר את צילום הסרטון וניגש אליה. "כל הכבוד! השתחררת בסוף!" "כן! באמת היה כיף" היא אמרה בקול חולמני, " ואפילו שלא היה בריקוד הזה מגע הוא היה יפה מאוד…" "אמרתי לך שאת יכולה לסמוך עליי נכון?" הוא אמר בגווה. תוך כדי הוא מצא כבל שהיה מונח על השידה וחיבר את המצלמה למחשב שלי שנשאר בסטודיו. הוא הוריד את הסרטון למחשב, ושלח אותו לעצמו למייל. " שלחתי את זה לעצמי במייל, וגם לך" הוא אמר בחיוך, "תלמדי את זה. זה הריקוד שלנו." "מה אבל…" היא הייתה המומה. "נהנית לא?" הוא אמר בפשטות. "כן? זאת אומרת כן אהה… כן!" " אז יופי! אז יהיה לך כיף ללמוד את זה! הכי פשוט בעולם…" "אבל מה איתך? את הריקוד שלך המצלמה לא צילמה…" "את הריקוד שלי אני זוכר בעל פה. עכשיו לכי הביתה לנוח, זה היה יום ארוך." הוא אמר ושניהם יצאו ביחד מהסטודיו.
" וואו! הייתי בהלם! הריקוד היה מדהים! הוא יצא מהמקום הכי אמיתי! מאולתר לגמרי, אבל עדיין היה בו המון רגש, חיבורים, אקרובטיקה, והרבה הרבה אלמנטים מורכבים. עם זרימה, תנועות ארוכות, עדינות וקצב של ריקוד, גם ללא מגע כלל… שוב, בפעם המי-יודע-כמה מאז שאנחנו מכירים המתאמן הזה מצליח להפתיע אותי. ידעתי עכשיו שהוא יודע לעבוד עם אנשים חדשים, להרגיע אותם, ולהוציא מהם את הטוב ביותר…
הייתי חייבת להגיד לעצמי שעכשיו סוף סוף אני מרגישה שהרווחתי.