יכול להיות שאני לא יודעת הכל – פרק 1

"תרימו את הרגל הצידה וקדימה עשרים פעמים." אמרתי בקול רגיל שנשמע היטב בסטודיו הקטן. המשכתי להסתובב ולא עצרתי לרגע, בוחנת במבטי כל אחד ואחד. עקביי הגבוהים המשיכו לתקתק ברעש על רצפת הפרקט. תוך כמה שניות הגעתי בהליכתי המהירה מקצה הסטודיו לסופו. " התכוונתי שתרמו גבוה." אמרתי בטון רגיל לאחד מתלמידיי ומתחתי את רגלו, עד שכף רגלו הגיעה לגבוה אוזנו, בדיוק כמו שדרשתי מהתלמידים האחרים שנכחו בסטודיו.
פרצופו נאנק מכאב, אבל הוא שתק. ואז כאילו נבהל ממשהו דחף אותי, ורץ לפינת החדר. כל שאר התלמידים מיד הפנו מבט, ואני שרקתי שריקה חדה וצורמת במשרוקית שהייתה תלויה לי באופן קבע על הצוואר לאות שהם צריכים להמשיך לעבוד. "אני מבינה שכבר סיימתים ארבעה סטים לכל רגל נכון?" הם הבינו את הרמז מיד, וחזרו להביט "בנקודת הפוקוס" שלהם, רגליהם נעות בקלילות, כמעט באופן אוטומטי.
כשכולם חזרו לעבוד עיניי הנץ שלי בחנו את התלמיד שישב בקצה הסטודיו, כשרגליו היו מקופלות לחזהו וידיו כרוכות סביב בירכיו בחוזקה. כאלו הוא מפחד שגופו יקבל חיים משל עצמו. והוא יאבד שליטה עליו.
גבו היה כפוף, והוא נשען על המראה הגדולה שהשתרעה לכל אורך הקיר. ראשו היה שמוט ועניו הביטו אל הרצפה והיו אדומות מעיפות.
"מה קרה?" אמרתי והתקרבתי עליו, עדיין לא כועסת. "סתם" הוא אמר בקול שקט, "אני עייף" חייכתי, ועברתי גם אני לקול שקט, מנסה לצור איתו קשר עין. יכולתי לשער שזאת הייתה הסיבה רק ממבט קטן בעניו. "אתה יודע מה אומרים אצלנו על "עייף", " הוא התעלם ממני והמשיך לבחון את הרצפה.
ואני קרעתי ברך לציידו וחיכיתי, "אני ממש ממש עייף" הוא אמר בקול מתחנן. "קום" אמרתי והשטתי לו יד. להפתעתי הרבה, הוא קם במהירות כאילו התעורר מחלום, וחזר למקומו שליד הבר. ממשיך לעבוד במרץ כאילו דבר לא קרה. אוקיי… זה היה מוזר, אמרתי לעצמי בלב. ולצערי הייתי חייבת להמשיך את האימון כרגיל. יכול להיות שאני לא יודעת הכל על התלמיד החדש שלי בלהקה.
המשכתי את האימון ובראשי התרוצצו מחשבות ובסוף האימון הבנתי מה עליי לעשות. אמרתי " אתם משוחררים, נתראה מחר. ואתה תישאר איתי רגע" הצבעתי עליו והבנתי מיד שלא נוח לו. "אני צריך ללכת." הוא גמגם "קבעתי משהו אחרי האימון." "אל תדאג, זה לא ייקח הרבה זמן." "טוב" הוא אמר בקול רפה ופסע אחורה כנכנע.
חיכיתי עד שכולם יצאו ואז אמרתי בקול חד "מה הקטע שלך!" "מה זאת אומרת" הוא היה מבולבל. "שמעת אותי, מה הקטע שלך!" "כלום! מה את רוצה ממני!"
הוא לא נשמע כעוס כמוני אלא חסר אונים… "כלום? בסדר, ומה אני רוצה? – חמישים שכבות שמיכה!"
"מה אבל…" הוא ניסה למחות אבל שנתן בי עוד מבט קצר הבין שאין טעם" וללא אומר הוא לקח מזרון מערמת המזרונים שנשענה על הקיר. נשכב על הבטן, והתחיל לבצע את שכיבות השמיכה. הייתי בהלם כי הייתי בטוחה שהוא התנגד הרבה יותר. הייתי בטוחה שהוא יצרח עליי, יבעט בקיר, ירוץ החוצה. אבל לא, הוא היה שונה, אחר מכל התלמידים שלימדתי עד היום.
נדהמתי לגלות שהוא כל כך צייתן. זה טוב או רע? חשבתי לעצמי ולא הייתי מסוגלת להחליט. הוא ביצע את שכיבות הסמיכה באופן מושלם. השתגעתי, המומה, לא מפסיקה לחשוב וסופרת מעליו את החזרות. " אחת, שתיים, שלוש, ארבע" קולי היה רם ותקיף. חיכיתי לקץ', חיכיתי שהתלונן, שהתנשם אבל זה לא קרה. הוא אפילו לא הוציא אוויר בזמן המאמץ כמו שנהוג לעשות. לא הבנתי איך ולמה הוא לא עייף הריי הוא אחרי אימון ארוך… אבל הוא פשוט שתק, חזרותיו היו מלאות, וחזהו כמעט ונגע במזרון בכל חזרה, בחנתי אותו היטב, והתקרבתי אליו גם מקרוב לא היה שום פגם בטכניקה שלו.
המשכתי לספור מעליו בקול, כאילו זה מה שציפיתי שהוא יעשה. על פי הספירה שלי הוא עשה בדיוק חמישים. לא יותר ולא פחות חמישים שכיבות סמיכה מושלמות ומלאות בקצב נכון ואז קם לעמידה.
יש פה שתי אפשרויות חשבתי לעצמי בראש: או שנפלתי על מתאמן סופרמן, ובמקרה הזה יהיה מאוד קל לבדוק את זה… או שהוא חכם, מנסה להסתיר משהו ובטוח שאם הוא יעשה כל מה שאני אגיד לו הוא יוכל להתחמק באלגנטיות משאלתי ולא לענות עלייה. כי אני אהיה כל כך מרוצה מזה שהוא כל כך צייתן שאני אשכח מזה.
"רגע!" אמרתי בקול רם הוא שתק ונעצר למרות שראיתי בעיניו שהוא מאוד רוצה לצאת. "מה הקטע שלך!" " אוי אלוהים! מה את רוצה ממני? כלום, אני אומר לך שכלום סתם הייתי עייף" הוא לא כעס רק אמר. שזה רק הדגיש לי עוד יותר כמה זה היה מוזר… ידעתי שאנשים אחרים היו מתעצבנים, צורחים, בוכים… והוא כלום אדיש לגמרי כאילו אנחנו מנהלים שיחת חולין נעימה ופשוטה…
ככל שהזמן עבר השתכנעתי עוד יותר שמשהו עובר עליו. אבל רציתי לבדוק. "כלום? בסדר, תעשה מאה שכיבות שמיכה בבקשה ואז אתה יכול ללכת" אמרתי בקול שלא משאיר מקום לוויכוח. ידעתי שעוד מאה שכיבות סמיכה זה משהו שגם אנשים מאוד חזקים לא יצליחו לעשות. אחרי אימון ארוך וסט ארוך של חמישים שכיבות שמיכה…
אבל למרבה הפלא הוא רק מלמל "אוף" בקול חרישי. והתחיל לבצע זאת מיד כאילו ביקשתי ממנו לשכב על כורסא נוחה. שוב לא הבנתי מה קורה פה. הייתי בטוחה שהוא לא יסכים לבצע דבר. משהו פה מאוד מוזר נדלקה לי שוב נורת אזהרה אדומה וגדולה מעל הראש. זהו סוד. סוד כואב וקשה מאוד שטמון עמוק עמוק בתוך נפשו של הילד העדין הזה. עכשיו ידעתי זאת בוודאות.
התקרבתי עוד עשרה צעדים לכיוונו ובחנתי אותו ממש מקרוב. הוא ביצע חזרות מלאות בקצב טוב. כאילו לא עשה אימון לפני כן והוא לא היה עייף. באופן הזוי הוא היה נראה מרוכז ומלא מרץ. חזהו נגע במזרון בכל חזרה וחזרה. הוא לא התלונן לא נשף אוויר ורק עשה את מה שביקשו ממנו באופן מושלם. משהו כאן מאוד לא תקין הדהד קול בראשי. אבל רק המשכתי לספור מעליו.
התחלתי לחשוב אולי הוא לוקח סטרואידים? אבל אז נזכרתי שהוא עבר לפני האימון בדיקה בדיוק כמו שאר המתאמנים. לא זה לא זה.
סיימתי לספור מאה, הלם, הוא קם לעמידה משכתי בידו כלפי מעלה ולפי התגובה שלו הבנתי שהוא מאוד עייף. רק הסוד הזה הרבה יותר חשוב לו מהגוף שלו. הוא לא לוקח סטרואידים.
הייתי מיואשת ולא הבנתי מה קורה, אז החלטתי לנסות עוד פעם אחת אחרונה. "מה הקטע שלך!" אמרתי בקול רם שאני עומדת ממש מולו אף אל אף.
"אני מטומטם!" הוא פלט בצווחת כאב מקווה שהפיל אותי בפח ואני אתחיל לרחם עליו. "היית מת" סיננתי בשפתיים חשוקות. "סליחה?!" הוא היה המום… "כלום, אתה יכול ללכת". "וואו תודה!" אמר בקול קר וציני כקרח. הוא יצא מהסטודיו בריצה וטרק אחריו את הדלת בכעס.
ידעתי טוב מאוד שהוא ההפך ממטומטם, הוא מאוד חכם הוא יעשה הכל, אבל הכל, כדי שסודו ישאר פרטי ולא ייחשף לאיש. זה משהו גדול, גדול מאוד אמרתי לעצמי בלב מצטמררת מעצם המחשבה. עכשיו שהבנתי את זה צריך ללכת בדרך הפוכה להיות איתו רכה ועדינה ואולי ככה הוא יגלה לי את סודו. זהו, זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. אמרתי ויצאתי מהסטודיו.