יום שישי את יודעת

"יום שישי את יודעת!" הוא צעק והצביע לעברי.
לחיי נצבעו באודם עז, והרגשתי איך אט אט אני מתחילה לזחול מתחת לשולחן מרוב בושה,
"יש בעיר מסיבה!" הוא התחיל לפזז, לנענע את הישבן, להעיף את ידיו לכל עבר.
"בבקשה לא…" מלמלתי והנחתי את ידיי על לחיי הבוערות.
"בואי הנה, נונה!" הוא השתמש בשם החיבה הישן שלי, ואני רציתי להקבר עמוק עמוק באדמה.
"יום ראשון דיכאון!" הוא המשיך לזמר ולפזז כשהוא עומד על שולחן האוכל וכולם נועצים בו מבטים.
כן, אני מתה.
ממש מתה.
מבחינה חברתית לפחות.
איך הוא יכול לעשות לי את זה?! לשיר כמו מטומטם מול כל בית הספר?!
"נו, נונה, בואי!" הוא קרא לי שוב.
התעלמתי ונשארתי מתחת לשולחן, במקום המסתור שלי, לפחות לעכשיו.
ואז הצלצול החל להתנגן בכל רחבי בית הספר, וכל התלמידים הצוהלים דהרו אל עבר כיתותיהם.
"פיו," נאנחתי וקמתי מהרצפה, נזהרת לא לדפוק את ראשי בשולחן.
"נונה!" הוא התקדם לעברי, זועם.
"עשית לי פאדיחות!"