יום חמישי

28/07/2017 1834 צפיות אין תגובות

ביום חמישי הלכתי כהרגלי אל הבית הקטן ליד רחוב רוטשילד.
לצערי, מאיזשהי סיבה ג'ולייט לא הייתה שם באוטו היום, אך הם אמרו לי שאני יכול לקבל את תמי במקום.

לא אהבתי את תמי. מבוגרת, מכוערת עם חזה נפול שלא הראתה טיפה התלהבות. אבל ג'ולייט הייתה משהו מיוחד, לא יפה במידה יוצאת דופן, אבל מעוררת תחושת התפעלות עם הדברים הקטנים שעדיין לא יוצאים לי מהראש.
הדרך שהיא עומדת, החיוך המוזר שהיא הייתה נותנת פעם…
אבל פרט קטן בה איכשהו תמיד עורר אצלי הכי הרבה חיבה, הקימור הדק בצד צווארה שפלומת שיער מבצבצת מעליו בצורה הכי חמודה שאפשר לתאר.
אני זוכר עוד שלמדנו ביחד בתיכון, הייתי יושב שיעורים שלמים בוהה בקימור הזה, ורק בקימור הזה, ופשוט יושב בלי מילים ביראת כבוד, ולא הצלחתי להבין מדוע דווקא הפרט הזה נתקע לי בראש.

לאחר חמש הדקות שנזדקקו לי עם תמי, זרקתי את הכסף (תשלום נדיב, בתחשב בעובדה שג'ולייט תמיד הייתה נותנת לי הנחה) ומיהרתי לצאת ולחזור הביתה.
שהגעתי הביתה שירי כבר ישבה במרפסת, מגלגלת סיגריה שנייה לאותו ערב באותה קמצנות מייסרת על הגראס. שירי ואני גרנו בקומה השלישית של בניין צר, שאמא שלי הורישה לי שנולדה לולי לפני כשניים עשר שנים, (היא רצתה להביא לנו אותה בחתונה אבל לא אני ולא שירי הבנו מה הטעם להתחתן בכלל).

החלטתי כהרגלי לחכות עם הסיגריה ולצאת לריצה.
כמובן שרצתי מהר בחזרה לרחוב רוטשילד, זה היה נדיר שג'ולייט לא הגיעה לעבודה, ואני דאגתי לה. כשחזרתי לבית הקטן ג'ולייט כן הייתה שם. אפילו לא עלה בראשי לשאול איפה היא הייתה וכבר חזרנו לחדרון הקטן שהיה חדר העבודה שלה, את התשלום היא קיבלה עם בונוס נדיב חמש דקות לאחר שנכנסנו.
המבט שלה אחרי כל המפגשים שלנו תמיד היה תעלומה מבחינתי,
לא ידעתי אם היא מרגישה גועל ואכזבה כלפיי או כלפי עצמה.

בדרכי חזרה הביתה ראיתי את שירי.
שירי הייתה שרועה על המדרכה מתחת למרפסת שלנו, ראשה מעוך וחתיכות מוח פזורות ברדיוס של שישה מטרים מנקודת הפגיעה.
ראשה, או מה שנשאר ממנו, היה עם הפנים לרצפה, פרט קטן שהיה קשה לראות מכל הדם הוא שהיא הייתה עירומה,
האמבולנס והמשטרה טרם הגיעו, אבל כבר היו הרבה אנשים מסביב למחזה.

עליתי חזרה לדירה, לולי ישנה. ביקשתי מהמברט השכן לשמור עליה.
המברט היה ממוצא צרפתי, בן אדם קצת מתנשא עם "ידע" בספרות, שירה וקולנוע. הוא היה באמצע שנות השלושים לחייו ולא עבד, שכן דודו העשיר מאמריקה נפטר והוריש את כל הונו להמברט. המברט תמיד היה חברותי ללולי שלנו ולכן הרגשתי בנוח להשאיר אותה איתו אצנו בדירה בזמן שאני מטפל בתסבוכת ששירי הכניסה אותי אליה.

ירדתי למטה שהאמבולנס הגיעה, ונכנסתי אליו בעקבותיה.
זה הרגיש טיפה מיותר, כל הסיפור הזה, הרי ברור שהיא מתה כבר.
הם הגיעו למסקנה הפשוטה הזאת רק לאחר שעתיים, בבית החולים, ואז השאירו אותי לבד בחדר להפרד ממנה.
שום דבר לא השתנה. האמת, שירי מעולם לא נראתה יותר חייה מעכשיו.
אהבתי את שירי. פגשתי אותה בחטיבת הביניים, והיא הייתה לא פחות אנטי חברותית ממני. אהבנו את אותן תכניות טלוויזיה, והרחבנו ביחד פיזיקה בתיכון. היא לא הייתה יפה מי יודע מה. נמוכה, פרצוף מוזר, ושמנמנה במקומות הלא נכונים.
שנשארנו לבד אני והגופה, כהרגלי, הורדתי את המכנסיים. לאחר חמש הדקות שנדרשו לי התלבשתי וחזרתי הביתה.

שהגעתי הביתה, לולי והמברט לא היו שם. ישבתי במפרסת וסיימתי את הסיגריה של שירי. לאחר מכן אכלתי את הגלידה שהגיעה לי לאותו הלילה, והלכתי, כהרגלי, לישון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך