ידיד נאמן
היא שכבה שם, שלולית דם סביבה ועיניה פקוחות לרווחה… כבר לא צוחקות כתמיד אלה נראו ללא חיים, אולי משום שהיא עצמה הייתה ללא רוח חיים? היא לא הייתה לבד, לצידה שכב ידידה הנאמן מתאבל עליה, הוא כבר לא קשקש בזנבו ולא נבח בעליזות, דמעה בודדה התגלגלה מעינו ללחיו ונפלה על פניה, הוא התקרב לידה ועצם את עיניו, הוא לא התכוון לקום… וכך היה, כעבור זמן הוא הצטרף לבעליו, אולי מת מקור ? או מרעב? או אולי מיגון וגעגועים אליה?
תגובות (2)
התחלה טובה!
אהבתי מאד את הרעיון והכתיבה שלך מעולה!
תמשיכי!
אה וכמעט שכחתי…
ברוכה הבאה לאתר!! ומזל טוב על הסיפור הראשון! =)
O.o
היום הלכתי עם הכלב שלי(בתמונה)
לווטרינר
וכמעט בכיתי כששמעתי שהשרירים שלו לא בסדר
אז לפעמים המצב הפוך