חצור הגלילית, האחרית

צהריים בחצור הגלילית. ילד קטן בשם שלומי הגבר בדיוק סיים לזרוק בקבוקי בירה על חתולות, ועכשיו נח את מנוחת הצהריים שלו.
שלומי היה ילד קטן ומפונק, ובגדול חרא של בן אדם. את שנות חייו הקצרות העביר בהתעללות בחתולות ושמיעת תקליטים של איי סי די סי.
פעם בכמה זמן היה מצטרף למסעות מחקר קצרים במדבר סהרה, במטרה למצוא עוד זני חתולים להתעללות.
לכאורה, לא היה שום דבר מיוחד בצהריים ההוא בחצור הגלילית.
הציפורים צייצו, הסנאים ניסו להחביא אגוזים בתוך שידות מתכת כבירות, ומנחם מהפלאפל שוב ניסה למכור לאנשים את הפלאפל המגעיל שלו בטענה שהוא יעניק להם חיי נצח.
אך תושבי העיר הקטנה שבגליל המערבי לא ידעו כי בכל רגע עומדים להשתנות חייהם. משהו גדול, אולי אפילו ענק, עומד לנחות עליהם ולשנות את חייהם לנצח.

שולמן ישב בחיבוק ידיים בתא המטען של מטוס המוסטנג המיושן. "אתה צריך להרגע" חזר ואמר לעצמו.
הוא באמת היה צריך להרגע, הוא היה נוסע סמוי על מטוס ממשלתי שהוביל פסנתרי ענק מהארץ לשוייץ.
הוא ידע שאם יגלו אותו יסלקו אותו מהשייטת לנצח, ואולי אף יאנסו אותו באכזריות.
השייטת הייתה כל חייו, הוא השקיע בה מאז שהיה ילד קטן בפרדס חנה כרכור.
הוא נהג לצאת לריצות של 70 ויותר קילומטר ביחד עם חברתו, ארליך. הם אף פעם לא ידעו לאן הם רצים, הם פשוט המשיכו לרוץ. לרוץ ולספור צ'חצ'וחות.
כן, חוץ מאצנים מפורסמים היו שולמן וארליך סופרי צ'חצ'וחות מקצועיים.
ספירת צ'חצ'וחות אולי אינה ספורט מוכר בארץ, אך הוא עושה שמות אי שם בשוודיה.
הספורט העתיק הזה, שמשלב קפיצה במקום ופעולות מתמטיות מסובכות, גנב את ליבם של אלפי אנשים בכל העולם.
מאות היו נאספים אל אולם הצ'חצ'וחות ברמת גן בשביל לחזות בפלא קיומן של הצ'חצ'וחות.
כמובן שהספורט המקסים הזה נאסר ברגע שהוקמה הוועדה לזכויות בעלי חיים.
למעשה, רצח הצ'חצ'וחות שהיה נהוג במשחק, היה אחת הסיבות המרכזיות להקמתה של וועדה זו.
שולמן ניסה להזכר מה הוא עושה בכלל במטוס מוטנג ישן שמוביל פסנתרים ענקיים, אך לא הצליח.
הוא כבר היה זקן. ממש זקן. למעשה הוא עמד למות בקרוב.
כשהיכתה אותו המחשבה הזו, שבקרוב מאד כבר לא יהיה בין החיים, החליט שיולו.
הוא חטף סכין מערימת הסכינים שעליה ישב, והחל לחתוך את הכבלים ששמרו את תא המטען סגור. עבודה מייגעת לקשיש בין 95.
נשאר הכבל האחרון. שולמן נאלץ להשתמש בשארית כוחותיו בכדי לחתוך אותו.
עוד קצת…
עוד קצת..
הכבל נחתך.
שולמן נפל נפילה חופשית ביחד עם עשרות פסנתרים ענקיים ומאות סכיני מטבח.
ווייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי בום.

ערב בחצור הגלילית. שלומי הגבר בדיוק קם מהשנץ ויצא לקנות פלאפל אצל מנחם.
הוא הגיע לקיוסק של מנחם בדיוק ברגע הלא נכון, הפראייר האחרון קנה את כדור הפלאפל האחרון.
שלומי רתח מקנאה. הוא הרגיש את שריריו מתחממים ואת דמו מתרתח.
הוא ניגש אל הקונה, הוציא סכין, ודקר אותו באכזריות בשמונה איברים שונים.
לאחר שנרגע, החליט לבדוק את מי בכלל רצח.
הייתה זו ארלוזורוב. רינת ארלוזורוב. ראש הממשלה דאז.
"זהו. אני גמור." אמר לעצמו, אבל כלום לא קרה.
הוא הרגיש משיכה קטנה בתחתית מכנסיו.
עדיין כלום.
הוא כבר תיאר לעצמו איך מאבטחיו של ראש הממשלה תופסים אותו וזורקים אותו לצ'חצ'וחות אבל שום דבר, כלום.
לפתע נזכר, על פי צו מיוחד מפי שרה נתניהו, שהייתה גם אז אשת ראש הממשלה, למרות שראש הממשלה הייתה בכלל בת, הוחלפו כל מאבטחיו של ראש הממשלה בסנאים.
הוא הסתכל למטה.
סנאי בחליפה עם משקפי שמש ואוזנייה באוזנו הימנית ניסה להרביץ לו מכות רצח. זה היה ממש חמוד.
שלומי הוציא קלצ'ניקוב מהכיס וחורר את הסנאי למוות.
הוא ניצל בנס, אך עדיין לא היה בטוח.
רצח ראש ממשלה הוא עניין רציני, זה רק עניין של זמן עד שיוציאו הסנאים את הארטילריה הכבדה ויתחילו לירות עליו אגוזים.
הוא חייב לברוח. להיעלם לעד.
הוא רצח את מנחם, אנס את הגופה, לקח את המפתחות שהיו בכיסו ונכנס לטנדר הישן של המוכר המניאק.
הוא יהיה בטוח עכשיו, הוא פשוט צריך לנסוע רחוק מספיק, כך חשב.
הוא יצא מהחנייה של דוכן הפלאפל, הוא יהיה בסדר עכשיו.
הוא לקח בפנייה הראשונה ימינה, בכיכר שמאלה ואז נפלו עשרות פסנתרים ענקיים על חצור הגלילית ומחצו את כולם למוות כולל אותו.
הסוף.