חלומות הזויים לחלוטין

אני נשבעת, לפעמים יש לי את החלומות הכי מוזרים ושוברי לב בעולם. הלילה חלמתי שוב, כמו תמיד, חלום שמתחיל בגלידה. אני לא אוהבת גלידה.
מכרתי גלידה על גורד שחקים בניו יורק. העסקים לא כל כך צלחו מן הסתם, אז ישבתי וצפיתי באחד מהמסכים העצומים שמשדרים חדשות. "מבזק מפתיע- דדפול ואישתו בחדר לידה." אני בוהה במבזק במבט ה"מה לעזאזאל" הכי טוב שלי. הכתבת עוברת לשידור חי. "דדפול, איך אתם מתכוונים להתמודד עם התרחבות המשפחה?" שאלה בעניין. "אני עומד לאכול אותו, ואז אני עובר לישראל כדי שלא יתפסו אותי." הסביר ברוגע. גירדתי את ראשי. "וכאן נגמר מבזק החדשות שלנו." חייכה הקריינית. משכתי בכתפי וטסתי חזרה הביתה לישראל.
"מלי, טוב שחזרת. היום אני יוצאת להתנדב לפרוייקט חדש." הרמתי גבה. "שיהיה." הסכמתי. נכנסנו לאוטו ונסענו לאגם. ליד האגם היו קרשים. "מה עכשיו?" שאלתי. "עכשיו בונים בית." אמרה.
עבדנו ועבדנו ובסוף הצלחנו לבנות בית שצף על האגם. נכנסנו. "עכשיו אנחנו נגור פה." למחרת התחיל הפרוייקט. קמתי בבוקר באיחור, ולבשתי רק מגבת ותחתונים. לא הציקו לי למזלי. בערך מאה איש התיישבו בכיסאות שפונים אל גדר. התיישבתי ליד ילד שלא הכרתי. "הגעתם לפה כדי להיות חלק מפרוייקט חיבוקי-שיקומי, בו בונים בתים ומארחים אנשים המכורים לאלקוהול, סמים ואנשים שפשוט לא מחבקים אותם מספיק." לפתע אני מזהה אותו בקהל, את הצלקת הישנה שלי, האקס. "וכל הבעיות שלנו הן באשמת הממשלה!" קרא הקול. גל תמיכה הגיע מהקהל.
"כל מי שהממשלה גרמה לו לשתות, התייצב למול הגדר." עשרות אנשים נעמדו למול הגדר. "יש לכם פה בקבוקים של משקאות. לא עוד תשתו בגלל הממשלה הישנה, היום תשתו בגללנו!" השיכורים הריעו ונכנסו. הבטתי בכולם בחוסר אמון.
הקריין המשיך. "כל מי שמכור לסמים שיכנס גם כן יש פה בכיף." אמר. עוד עשרות נכנסו. "ועכשיו, כל מי שעצוב לו, שאין לו חברים, כל מי שבודד, בפנים יש לכם כריות ואחד את השני. תרגישו חופשי לדבר ביניכם לבין עצמכם כי לנו לא אכפת." נשמעה צהלה קצת פחות שמחה. אנשים רבים נעמדו מול הגדר, בניהם האקס. הוא הסתובב והיישיר אלי מבט. "את לא באה?" שאל. הנדתי בראשי ונשארתי. עיניו התעצבו. הוא נכנס עם כולם. הילד שלידי נשאר, כמו גם אמא שלי ועוד כמה אנשים.
"מי שנשאר, אתם התנדבתם לבנות בתים לאפסים האלה. אתם תישארו לגור איתם עד שהבעיה נפתרת. בינתיים בזמן שהם שם אתם תשבו פה ותחכו." איש לא התלונן, אז גם אני לא.
הילד שלידי החל לדבר בשצף קצף. מההתלהבות שבקולו הבנתי שהוא לא כל כך יודע איך לפנות לבנות וזה מעולם עוד לא קרה לו. פתאום נפתח השער והוא יצא, האקס. "הוא שואל אם את רוצה לשבת עליו." הסביר המנחה. הנדתי בראשי בנימוס. הוא התיישב במושב מולי. "קדימה מלי, כולנו צריכים חיבוק. את יודעת שזה רק יעזור." אמר בקולו השקט, הצרוד. למה יש לו עיניים בצבע טורכיז? איפה הצדק בעולם? נשכתי את שפתי. "אני התגברתי עלייך." רטנתי. "אז אין חיבוק?" שאל. התרככתי. רציתי לחבק אותו כל כך. ניסיתי להתמקד בדיבורו של הטיפש לידי, שבינתיים החל להטיף כנגד הממשלה. למה כולם נגדה היום?
בסוף ההמתנה באתי לקום מהכיסא. האקס קם לפני ונישק אותי על הלחי. לא ידעתי מה לעשות.
כאילו שזה לא מספיק גרוע, כשחזרתי הביתה הוא היה שם. "שלום! מלי תכירי, זה המטופל שלנו. אנחנו צריכות לחבק אותו עד שהוא ישתקם." אמרה בחיוך. רציתי לקפוץ מצוק. "את צוחקת עלי?. אי אפשר פשוט לשכוח ממנו? למה בכל פעם שאני מתחילה להשתקם הוא חוזר?!?" האקס הביט בי בנזיפה ומשך אותי לחדר הישנה. "אם אתה מתחיל ל-" באתי לצרוח עליו. "מלי, זה אני." אמר ומשך מעליו את פרצופו של האקס. "אה יופי. אז עכשיו אתה דדפול?" שמתי את ידי על מותני. "באתי לפרוייקט כדי להסתתר מאישתי אחרי שאכלתי את התינוק שלי. זוכרת?" שאל. נזכרתי בתחילת החלום. "אה כןןןןן…" מילמלתי. "אם תעזרי לי, אני אגרום לזה שהוא יעזוב אותך בשקט." הבטיח. הסכמתי בהתלהבות. אחרי סוף ה"שיקום" הוא עמד איתי מחוץ לבית הצף. הבטתי בו, מחכה למעשה הפלאים שהבטיח. "בי בי." אמר וירה בי. התעוררתי במיטה שלי בבית, נזכרת שבית ספר מתחיל עוד מעט, ושהאקס שלי עזב כבר לפני שנים..