זריחה

העין שלך סובלת מסינון יתר.

המוח האנושי קולט את מה שהוא מכיר, אתה הולך לשכוח את מה שאתה מכיר, גיכך.

תפנה אליי בעוד חודש ונראה אם המצב ידרדר.

בינתיים תשתה כוס יין אחת ביום.

איזה מין רופא הוא חשבתי לעצמי…

אך כנראה הוא ידע שהמצב רק הולך ומתדרדר.

זאת היתה הזריחה האחרונה שאוכל לראות. לפני הרגע ההוא הסתכלתי על אנשים, על כל אחד בנפרד ועל כולם כקבוצה,נהניתי מהצבעים שלהם והתנועות שכולם יוצרים ביחד ולבד, ידעתי שזאת תהיה פעם אחרונה שאני אראה אותנו, אך היו רגעים ששכחתי מכך והסתובבתי בתל אביב כמו בימים שלפני.

אני בים והשמש הולכת לשקוע, הרופא אמר שזאת תהיה הזריחה האחרונה שלי.

מצמצתי בעיניי והשארתי את הקו הדקיק שבין השמש והמים.

קוים דקיקים של אור בשלל צבעים מתוך הקשת והדמיון, החלו לנצנץ, רציתי להסתכל על השמש נוגעת במים, כי ידעתי שאוכל לספור את הדקות בהן אוכל לראות, עם אצבעותיי.

הקוים היו כל כך מדויקים מסתחררים להם אל תוך עיני ויוצרים צורות גיאומטריות.

פתחתי את עיני כדי להסיח את עצמי, השמש כבר לא היתה שם.

הסתכלתי אל השמיים הבהירים מפזרים את אורם, ללא השמש, עצמתי את עיניי, פתחתי אותן והים לא היה שם. סגרתי אותם חזק ושמעתי את עצמי צורח מבפנים. פתחתי את עיני בבהלה והכל היה מעורפל, יכלתי לראות את הצבעים והצורות מאחורי הערפול מנסים לפרוץ פנימה לתוכי אך הערפל הסתחרר ובלע אותם לתוכו.

היא החזיקה את ידי, והשאירה אותה באויר מרחפת על הקו שבין השמש לים. ואז היא נגעה בה קלות, והזכירה לי את הדברים היפים ביותר שראיתי כבן אדם רואה. היא ליטפה אותה מצד לצד כשכל צד מתאר מראות מתקופה אחרת, דברים שראיתי בחיי, מתחלפים ובדרך מתערבבים דברים שראיתי אך לעולם לא קרו. היא החזיקה אותה ונשארתי תלוי בתוכה, הגוף שלה גרם לי לתחושה שלנו ביחד.
התחושה גרמה לי להזכר בגופה ולהרגיש את נשימותיה על שפתיי ומתחת, שיערה ליטף את גופי ומילא אותו בפירורים זעורים שהתחברו אל הפירורים האחרים שמסביב. זה כאילו יכלתי לראות שוב.
אז פתחתי את עיני והיא הפסיקה כי זאת היתה הפעם הראשונה שהיא רואה אותי. ידעתי שהיא מפחדת, ידי עדיין היתה תלויה באויר, היא נשמה בקצב לא שווה ויכלתי אף להריח מה היא אכלה בצהריים ואהבתי את זה, גם ידעתי שהיא מסתכלת עליי, לא ידעתי איך העיניים שלי נראות. יכלתי להבין זאת רגשית דרך נשימותיה.

בהתחלה לא ראיתי את השמש ואז הים נעלם, הערפול החל גולש לו ומיד חושיי האחרים השתפרו, הם היו חייבים כי הפחד מפני הערות בחושך היה מפחיד מידי.

נשימותיה נפסקו, יכלתי לשמוע את פקעת הדמעות שהיתה בגרונה יוצאת ואז.

אז היא הפסיקה לנשום.

אנשים אמרו שהיא לא יכלה להסתכל על השקיעה בלי השמש, והים שנצרבה על אישוניי. כתמונה.