זוויות של מלחמה

זה היה אחרי הרב. המלחמה נשכבה באיברים פשוקים על ספר ההיסטוריה והמתינה לקבורתה, עייפה ושבורה.
ידעתי מה אעשה עכשיו.
וכך קרה שהעברתי שעות מתחת לעץ הגדול בחצר בית החולים. מה שנותר ממני החל לפזר זכרונות על דף גדול, חלקם אמיתיים יותר, חלקם פחות, ובכל זאת הם נצרבו במוחי.
למשל, הנה אחותי התאומה, מיללת לעזרה למרות שהיא יודעת שהאש לא תרחם עליה כעת.
הנה הבן של השכנים מהבית הישן, אני זוכר אותו. הוא גדל להיות רופא שיניים, אני חושב. הוא נראה כאילו הוא משחק כדורגל עם הקליעים.
והנה סתם בחורה שאני לא מכיר, והיא נראית נחמדה. יש לה חזה שופע והיא יפיפיה למרות שהיא עגלגלה. אני תוהה אם היא מחייכת, אבל קשה לי לדעת מהזווית שלי.
ואולי זה הארוס שלה, אבל קשה לי לדעת. סוליות הנעליים שלו נראות יקרות כל כך, חבל שהוא לא החליף אותן.
הייתי יכול להמשיך ימים שלמים, לדבר על דמויות שאולי לא ציירתי ואולי לא ראיתי, אבל הכל חייב להפסיק בגבול מסויים.
הנה הגבול שלי, מופיע בצורת צל כבד יותר ממה שהתחבאתי בו. אני מרים את מבטי מהנייר ומבין שהשמיים מתמלאים בצבעים והשמש נושקת לאופק ללילה טוב. כל אלו קורים, כמובן, מאחורי האחות הרחמניה שלי, שמביטה בציור הפחם שלי.
"הציור יפה," היא אומרת, ואני ממלמל תודה חלושה. "תצטרך לסיים אותו מחר."
"אולי."
היא מתיישבת על הדשא לצידי, ואני תוהה מה הכוונה. היא חדשה בתחום, אני די בטוח שאני הפציינט הראשון שלה.
"מה ציירת?" היא שואלת בתמימות, ואני מחייך לעצמי.
"את המלחמה," אני נותן תשובה, יודע בדיוק כמה היא לא מספקת.
"לא ידעתי שאתה אוהב לעבוד עם פחם," היא ממשיכה. "תמיד נראית לי נקי מדי בשבילו."
"אני לא אוהב אותו, אבל זה התאים לעבודה הזו."
"מה התאים בו?"
"זו מלחמה. דבר ברוטאלי, חשוך וקשה לשליטה. היא מוכרבת מכתמים כהים של חוסר צבע ומותירה אחריה לכלוך והרס."
"אני רואה שאתה אוהב מאוד פחם." היא מצליחה למתוך חיוך קטן על פני.
"מאוד."
שתיקה משתחררת והיא ממשיכה לבהות בציור. "אפשר לשאול למה בחרת לצייר אותה ככה?"
"ככה איך?"
"מלמטה, מביטה למעלה. כאילו החלטת לצייר מה שהאדמה רואה."
"זה מה שעשיתי."
היא השליכה מבט מבולבל לעברי.
"כי אני אוהב את הצד של אדמה במלחמות. אף אחד לא חושב על זה, וחבל שכך. את מבינה, האדמה היא הדבר עליו נלחמים. היא, לרוב, הפרס הנחשק. אבל… תוך כדי הקרב, היא זו שסובלת הכי הרבה. היא זו שדורכים עליה, רומסים אותה ודוחפים לה דם לגרון, והיא לא יכולה להתנגד. אין לה מילה אחת, אפילו לא דעה, למי היא רוצה להשתייך? למה מכריחים אותה לצפות? היא אפילו לא מבינה, לדעתי. הרי כל מה שהיא רואה הן סוליות נעליים, נעליים ששיכות לאנשים מקבוצה כזו או אחרת שמאמינים באמונה שלהם מספיק כדי להרוס את הפרס."
"אה, אז ככה אתה רואה את זה?"
"מה היא מלחמה אם לא אנשים עם תפיסות מנוגדות?"
"חשבתי שאולי קיווית שאני אראה את השמיים במקום האנשים."
רוח קרירה החלה לנשוב, העלים מעל לראשינו החלו לנגן.
"השמיים?"
"כן. להביט במלחמה מלמטה, אני חושבת שזה מקסים. מלחמה היא באמת המדרגה הנמוכה ביותר, לכן היא למטה, אבל אפילו בה יש תקווה. מעל להכל, השמיים מעל האנשים שציירת, אולי האדמה רוצה להושיט יד ולגעת בהם. אולי… אפילו בין הגופות והאש, ולמרות שהאדמה שיכורה מדם, אולי אפילו אז היא רואה את השמיים הכחולים למעלה ועדיין מאמינה שיש תקווה."
חשבתי על המילים שלה, מגולל אותן במוחי שוב ושוב.
"כן," אמרתי לבסוף. "אולי האדמה מאמינה בתקווה."
"ואתה?"
"מה איתי?"
"אתה מאמין בתקווה?"
עצרתי לרגע. "אני… אני מאמין באדמה."