והדנה הזאת היא אני?

זה סיפור פשוט על ילדה.
סתם ילדה.
נקרא לה דנה.

דנה תמיד חשבה שאם היא לא תחשוב אז יגיע שקט. היא תוכל לנוח ולחוש שלווה אמיתית.
דנה האמינה לכולם שאמרו אין שכל אין דאגות. אז דנה ניסתה לא לחשוב. בכל כוחה היא ניסתה להשקיט את המוח הקודח שלה בתקווה שהריקנות בראש תעלים את הריקנות בלב.
דנה הבינה שלנשים באמת יש בינה יתרה והן יחשבו את עצמן עד לאיבוד הדעת או החיים (מה שיבוא קודם). לכן לדנה היה מאוד חשוב להפסיק לחשוב.
אבל דנה לא הצליחה להפסיק. המוח שלה היה אחר והשלווה והרוגע שדנה כל כך השתוקקה להם אחרו להגיע.
אז דנה בכתה. אולי הדמעות ישטפו את המחשבות הלאה? אולי הכאב ראש שלאחר מכן ישתיק הכל?
זה לא עזר. עכשיו דנה גם בכיינית וגם חסרת שקט פנימי.
אז דנה ניסתה לחתוך את עצמה. לא מספיק בשביל למות כמובן, (למרות שאם זאת תהיה התוצאה לפחות היא תקבל את מה שכל כך יחלה לו). רק שריטות קטנות שאולי יפסיקו לשניה את רצף המחשבות. אולי הכאב הקל בפרק כף היד יסוכך במעט על הכאב בלב? אולי אם דנה תסתכל מספיק פעמים על החתכים המוח של דנה יבין שהמחשבות מסוכנות לו ויפסיק אותן?
המוח של דנה לא הבין. ולכן דנה שנאה את המוח של שלה למרות שאיכשהו הוא כל מה שהיה לה.
אז מה דנה יכלה לעשות?
היה רק פתרון אחד שבודאות ישתיק את המחשבות… הפתרון הסופי מה שנקרא. הבעיה עם הפיתרון שדנה לא תוכל להנות מהשקט והרוגע שיבואו אחריו, כי לא תהיה דנה אחריו. דנה עוד לא הייתה מוכנה לזה. אולי בהמשך חשב המוח של דנה. אבל עדיין לא.

אז דנה המשיכה לחשוב. ולחשוב. ולחשוב. עד שעלתה לדנה מחשבה חדשה שעם כל המחשבות על איך להפסיק לחשוב היא לא הספיקה להתעמק בה. אז עכשיו דנה חשבה. אולי היא טעתה כל הזמן הזה? אולי הדרך להפסיק את המחשבות היא לחשוב מחשבות אחרות? במקום המחשבות האישיות שגורמות לדנה לרצות לבכות, לחתוך ולמות, אולי היא צריכה פשוט לחשוב מחשבות כלליות שלא קשורות לדנה? מחשבה מעניינת.
אז דנה התחילה לחשוב במכוון. היא למדה ולמדה כי זו הדרך הכי יעילה לחשוב מחשבות כלליות. פשוט לחשוב על עובדות אקראיות ולחשוב על עובדתית איך העולם עובד. וכך היא חשבה מחשבות כלליות. וזה עזר. לרגע.
דנה התחילה לחשוב כל כך הרבה שהמחשבות הכלליות כבר לא דרשו ממנה מספיק עומק מחשבה והמחשבות האישיות חדרו למוחה וחזרו להציק. אז נואשת דנה למדה יותר ויותר עד שאף מחשבה אחרת לא הצליחה לחדור אל מוחה של דנה. המחשבות הכלליות התחילו להשתלט על המחשבות האישיות והחל השקט שציפתה לו אך לאט לאט המחשבות הכלליות המשיכו גם למחוק ולעלות על המחשבות האישיות הפשוטות ביותר. העובדות האישיות הפשוטות ביותר שדנה ידעה החלו להמחק. אבל דנה לא יכלה לותר על השקט שסוף סוף היה מנת חלקה.
לאט לאט דנה החלה לשכוח מה היא אוהבת לאכול ואיזה סרט הוא המועדף עליה. היא הצליחה רק לזכור במעומעם שהדבר שהכי חשוב לה הוא להפסיק לחשוב. כל מצב אחר עדיף.
דנה החלה לשכוח את עצמה ולאבד צלם אנוש. היא כבר שכחה כיצד היא נראת עד שהייתה נתקלת באקראי במראה במזדרון של בית שלא הכירה. דנה לא זכרה את הדרך לחדר שלה ולמטבח אז היא פשוט נשארה בחדר בו הייתה. מידי פעם היה מופיע בו אוכל. פנקייקים. דנה לא זכרה אם היא אוהבת פנקייקים או לא. דנה כבר לא הצליחה לזהות את האשה שהייתה יושבת במטבח (איפה שהוא לא יהיה), מבשלת לה פנקייקים כל ערב ובוכה. דנה לא זיהתה את הגבר הלא מגולח חרוש הקמטים שבעבר פניו היו חלקות יושב בספה לאורך כל היום ונאנח בעצב מול תמונות של הזרה שהייתה פוגשת במראה. לבסוף דנה שכחה את שמה. ולכן,
זה פשוט סיפור על ילדה.
סתם ילדה.
נקרא לה דנה.