ובחלומי

פקחתי את עיני, והלכתי אל המטבח. אני לא בטוח למה עשיתי את זה, אבל משום מה באותו הרגע זה לא ממש הטריד אותי. במטבח ישב רוטשילד, ושתה מספל הקפה האהוב עלי. מה שמוזר, כי הרי אין לי ספל קפה, וגם לא ממש הבנתי איך זיהיתי שזה רוטשילד אם אני אפילו לא יודע איך רוטשילד נראה, אבל שוב- משום מה לא חשבתי על זה באותו רגע.

"סליחה," אמרתי לרוטשילד ביראת כבוד "למה אתה שותה מספל הקפה שלי?"
רוטשילד שלח בי מבט רב משמעי, ומלמל לעצמו "בושה וחרפה…" הוא לגם מכוס הקפה, והתעלם ממני.

משכתי בכתפיי, ויצאתי מהבית. מחוץ לבית מצאתי את עצמי בתוך גן חיות, כשכובע מצחייה לראשי, מפת הגן בידי וקבוצת תיירים יפנים עומדים לידי ומסתכלים. הלכתי בין כלובי גן החיות, ונכנסתי לכלוב של הג'ירפה. הג'ירפה כעסה, וצעקה שאצא, שהיא הרגע שטפה ואני מטנף את כל הכלוב, שהחינוך של הדור הזה הוא בושה וחרפה, והוסיפה ברטינה שהכול באשמת התקשורת.
יצאתי מהכלוב אל העולם הפתוח ושאפתי אוויר צח. כובע מצחייה כבר לא היה לראשי, וגם לא מפה, אבל גם אז לא ממש היה לי אכפת. כשהמחשבות האלה התרוצצו בראשי, הספקתי בנתיים לעלות על מטוס, מבלי ששמתי לב אפילו. המטוס טס לצרפת, כך הסתבר, וכשיצאתי ממנו עמד מולי שוטר ועצר אותי באשמת גניבת סוכרייה מהמכולת. הוא לא האמין לי אפילו כשממש בכיתי והתחננתי שישחרר אותי, והוא הושיב אותי בבית הכלא, ורגע אחרי שעשה את זה משום מה כבר לא הייתי בבית הכלא. כי שוב, באורח פלא, עברתי למקום אחר לגמרי.

החלק הזה של החלום, שבו הבנתי איפה הייתי ומה עשיתי שם די פרח מזיכרוני. אני רק זוכר שהיו לי קרניים.

בדרך הביתה דרך עלי מסטיק. (אל תשאלו אותי איך זה קרה או למה, כי בחיי שאין לי מושג) המסטיק התנצל, גירד אותי מרגלו, עזר לי לעמוד שוב על הרגליים, והושיט את ידו ללחיצה.

"שלום," אמר לי "שמי שמוליק."

לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, ונפרדנו בידידות. כשהגעתי הביתה ונכנסתי לחדר שלי, גיליתי שבמקום החדר שלי היה שם הסלון. ישבתי על הספה, הוצאתי מכיסי מקטרת (שמשום מה הייתה עשויה משוקולד) ועישנתי. אחר כך הופיע לידי כלב, שנבח עלי ברוגז ואיים לחטוף אותי. נסתי משם כל עוד נפשי בי, ונכנסתי לסלון הבית ששם היה עכשיו החדר שלי. הם כנראה החליטו להחליף מקומות כשלא הייתי שם. בחדר, על הכיסא שלי, ישב איש חסון שהתרברב כי הוא מסוגל לנצח אותי בהורדת ידיים. ערכנו, אם כן, תחרות הורדת ידיים, והוא ניצח אותי פעמיים, על אף ששיחקנו פעם אחת. (בחיי שאני לא ממציא את זה, ככה הלך החלום. אל תשאלו אותי איך) הוא צחק, ואז פקד עליי לצאת.

יצאתי בלית ברירה אל הרחוב, וברקע התנגנה מוזיקה עצובה של פסנתרן שעמד שם. ישבתי על ספסל, ולפני שהבנתי מה בדיוק קורה פיקאצ'ו מאוד גדול הגיע ובלע אותי.

ואז קמתי.