הרפתקאות שלי וריקי – נבואת השועל – ארוך ברמות!!!

בואי נכתוב סיפור על שתי ילדות שיכולות להפוך לחיות וצריכות למצוא משהו, ואז הן נתקלות באלפקה הרדיואקטיבית הגדולה וצריכות להביס אותה כדיי להגיע למטרה שלהן.
תודי שאם אנחנו נכתוב את זה עם אלפקה רדיואקטיבית נשיג את המטרה.

ריקי ושלי היו בחדר האימונים הסודי שלהן.
ריקי הפכה כל כמה שניות לבנדיקוט, ואז לחתול, ואז שוב לבת אדם. שלי רכנה מול מפה שהייתה פרוסה על השולחן, וסימנה בה נקודות בארץ בטוש אדום בזמן שהיא מקללת לעצמה במלמולים כל מיני דברים על שועלים שנמחצים.
"ריקי?" שלי קראה לריקי, כשסיימה לסמן את כל המקומות במסע שלהן בטוש האדום שלה.
"סיימת?" שאלה ריקי בזמן שהתקרבה אליה. שלי הנהנה והניחה את הטוש ליד המפה.
"אז, אנחנו נצטרך לעבור כאן," אמרה ריקי והצביעה על המפה. "כאן," היא הפכה בטעות לבנדיקוט אבל עדיין דיברה עברית."כאן," ריקי הבנדיקוט אמרה והפכה לחתולה. "כאן, וכאן!" ריקי חזרה להיות בת אדם.
שלי חייכה."את מוכנה לזה?"
"לא, אני רוצה קודם לנשנש משהו במקדולנדס." אמרה ריקי וליקקה את שפתיה. בלי לשים לב היא הפכה שוב לחתול, ואז לבנדיקוט.
"בסדר, אני אקח את האוטו. רק.. כדאי שתתאמני.. את כל שנייה משנה את עצמך!" אמרה לה שלי, וכתבה את הקוד למעלית האווירית במספרים.
"בסדר בסדר…" מלמלה ריקי בכעס, ועצמה את עיניה."בקשר למקדולנדס.. אני רוצה לשתות ספרייט, ולאכול המבורגר ניו יורק או איך שלא קוראים לזה."
שלי הנהנה בחיוב, והמעלית האווירית נפתחה.
"תתאמני, טוב?" פקדה עליה בחיוך קטנטן. היא לא שמעה את תשובתה, כי דלת המעלית נסגרה והחלה להתעופף לעבר מכונית הספורט היוקרתית – פגאני הויארה האדומה שלהן.
"אוף נו…" מלמלה ריקי, שלא שמה לב ששלי כבר התעופפה, "אבל זה נורא קל!" היא הפכה לבנדיקוט. "בנדיקוט." היא מלמלה והפכה לחתולה. "חתולה…" ריקי מלמלה בשעמום והפכה לבת אדם. "נורמאלית. מרוצה?!" היא צעקה אל שלי, ואז שמה לב ששלי כבר לא שם.
"שלי! איפה את?!" ריקי צווחה, וקפצה אל המעלית האווירית. היא רצה אל המושב הקדמי של המכונית שרק עכשיו הגיעה אליה.
"הו. היי ריקי." שלי התניעה את המכונית, ורגלה מונחת על הגז.
"בחזור אני נוהגת!" צווחה ריקי.
שלי נאנחה,"טוב.. טוב.."
היא לחצה על הגז בכל הכוח, והן עפו קדימה עם המכונית בשיא המהירות. מעופפות לעננים הלבנים והצחיחים שנפרשו על השמיים התכולים.
"240.." שלי מלמלה את הק"מש, היא לחצה קצת יותר חזק.
"260.." המשיכה, וגופה של ריקי ושלה נצמד בכוח לכיסא.
"300!" צווחה בשמחה, ופתחה את הרדיו בידה הימנית, מחפשת אחר מוזיקה טובה.
ריקי צחקקה. היא הוציאה את ידה מהגג של המכונית ותפסה ענן. היא נגסה בו, ולאחר מכן היא צחקקה שוב.
"יש לזה טעם של צמר גפן מתוק!" היא צעקה כדי להתגבר על שאגת הרוח.
שלי גם הוציאה את ידה מהמכונית שגגה פתוח, בזמן שנהגה ביד אחת, ותפסה ענן לבן וצחיח. היא נגסה בו ברעבתנות ואכלה את כולו אחרי כמה שניות.
"נכון. יותר טוב מה'שערות סבתא' הללו." הסכימה שלי, בזמן שהתכוננו לנחיתה – מקדולנס כבר היה במרחק של חמישה קילומטרים.
ריקי קפצה מהמכונית. היא הפכה לבנדיקוט והתחילה לרוץ לעבר מקדונלדס.
"עוד לא נחתנו!" צעקה שלי
"אני יודעת!" צווחה ריקי וחיוך גדול מרוח לה על הפנים.
היא עשתה גלגלון באוויר, ורצה על האוויר המוצק של הצמר גפן.
שלי משכה את כתפיה והוציאה את המפתחות מהמכונית, נשמעו כמה גרגורי נמר מהמכונית, והיא נעצרה באוויר.
"קורו!" צעקה שלי ביפנית 'עורב'.
כנפיים גדולות נפרשו ממנה, נוצות כיסו את כל גופה בצבע שחור, מקור גדול נוצר במקום שפתיה. היא הפכה לעורב גדול, הרבה יותר מהרגילים.
היא תפסה את דלת המכונית בטפריה, נזהרת לא לעשות למכונית היפיפה שום נזק – וקפצה בעקבות ריקי הבנדיקוט, מטיחה את כנפיה הגדולות באוויר.
ריקי כבר כמעט נגעה באדמה, וגם שלי. הם שינו את עצמם חזרה לאנושיות כדי לא להפחיד את בני התמותה.
"מה את מזמינה?" שאלה ריקי כאשר התקרבו יחדיו לעבר דלת החנות. שלי הייתה עסוקה עם המפתחות של המכונית, וריקי ראתה ששלי לא משגיחה עליה.
ריקי הפכה לחצי בנדיקוט חצי בת אדם והתפרצה אל החנות בזעם.
"תני לי המבורגר ניו יורק, המבורגר טקסס, והמבורגר מק רויאל!ושיהיה מהיר!" ריקי פקדה בצווחה על המוכרת המבוהלת שרצה במהירות אל מאחורי החנות.
שלי הרימה את מבטה כאשר עברה ליד ריקי,"חשבתי שרצית ספרייט וניו יורק." מלמלה באדישות, והמשיכה ללכת לעבר המוכר המובהל השני.
"אממ.. תן לי צ'יקן סטייק, צ'יפס, ומילקשייק וניל." היא אמרה לו בזמן שהביטה בתפריט בשעמום. "בעצם.." התחרטה שלי,"תן לי גלידת סנדיי, גלידת וניל, מילקשייק, תותים, עוגות וכאלה."
ריקי צווחה בכעס."מה?! יש סטייקים פה?! תביאי לי בנוסף לכל גם אחד כזה!" היא צווחה על המוכרת.
המוכר של שלי התעלם מהמוכרת המבוהלת שעמדה ליד ריקי,
"אין לנו תותים ועוגות, ילדה." ענה לשלי.
עיניה של שלי החלו לזעום,"אין.. עוגות ותותים?!" צרחה עליו,"אני תובעת אותכם! לכו תחנקו ותשרפו בטרטרוס! הלוואי והאדס לא יחוס עליכם לעולם! אם אין עוגות ותותים, מה L יאכל פה?!" שלי כבר הייתה מוכנה לקפוץ ולהחטיף לו מכות רצח, אך ריקי נגעה בכתפה ביד פרוותית ונעימה.
"תסלח לחברה שלי," אמרה ריקי שהפכה לחתולה והתיישבה על הדלפק ליד המוכר. "כשהיא כועסת היא משתגעת."
"בעיקר, כשזה קשור לL." הוסיפה שלי בעצבנות.
"אבל אל תקרא לה או לי ילדה! זה העלבון ה-כ-י ג-ד-ו-ל ש-י-ש!!!" המשיכה ריקי וצווחה על המוכר בקול חתולי. ריקי הפכה בחזרה לבת אדם והלכה על הדלפק בזמן שדיברה.
המוכר נראה מבועת לגמרי, והמוכרת שלידו התעלפה ונפלה בקול חבטה על הרצפה המלוכלכת.
"נו?! אני לא אוהבת לחכות." אמרה ריקי בקול תוקפני מעט, אך היא נראתה רגועה לגמרי.
שלי גלגלה את עיניה וקפצה על הדלפק, שבזמן הקפיצה הפכה לשועל במלואו. פרוותה הכתומה בהקה באור מוזר.
מסביב לריקי זהרה אותה ההילה.
"נו באמת!" צעקה שלי השועל בזעם,"דווקא עכשיו?! אפילו לא נותנים לנו לאכול!"
"תזכירי לי מה קורה עכשיו? אה כן! האלפקה!" נזכרה ריקי והחלה להפוך לבנדיקוט\בןאדם\חתולה.
שלי החלה לעמוד על שתי רגליים, אך גופה עדיין היה שועל. כנפיי עורב שחורות נפרשו והוצמדו לפרוותה הכתומה, וטפרים חדים גדלו בכפות ידיה האנושיות אך מכוסות פרוות השועל. זנב השועל שלה זז מצד לצד בתנועות אטיות – מוכן לצאת לדרך.
גופה של ריקי היה גוף אדם, אך מכוסה פרווה כתומה. אפה היה דמוי נקודה שחרחרה וזנבה היה זנב חתול. שערה האדום התקצר, והגיע עד אמצע הגב (בדרך כלל הגיע עד המותניים) היא נופפה בראשה בזמן שצמחו ממנו זוג אוזני חתול לבנות. עיניה הפכו ירוקות. היא זינקה על רגליה, צחקה ברוע, ופתחה את הדלתות בבעיטה. היא רצתה להלחם כמה שיותר מהר. לשלי היה אותם רגשות, היא קפצה על שולחן סועדים ותפסה שני המבורגרי ניו יורק, שני מילקשייקים, ויצאה בעקבות ריקי.
"קחי!" צעקה שלי בזמן שרצה לצד ריקי, ודחפה לידה המבורגר ומילקשייק,"בסוף לא נתנו לנו!"
ריקי חייכה בהוקרת תודה בזמן שדחסה את ההמבורגר לפיה.
ריקי לקחה את החץ והקשת שלה וזינקה לשמיים. היא ירתה בענן, שמיד נפל ואכלה אותו. מובן שהיא השאירה גם לשלי חלק ממנו.
שלי שתתה את המילקשייק שלה וזרקה אותו לפח, בזמן שעברו על פני אנשים מבוהלים וצווחים באימה למראה האלפקה הירוקה-כחולה שעופפה באוויר.
"מה זה?" שאלה שלי והצביעה בסקרנות על האלפקה מטילת האימה.
"את יודעת מה זה! זו האלפקה הרדיואקטיבית!" נזפה בה ריקי, "את לא רצינית מספיק."
"הו' נכון!" נזכרה שלי בחיוך,"ואני רצינית.."
ריקי גלגלה עיניים. שלי הוציאה בעזרת טפריה את החרמש הארוך שנצמד לגופה. הוא נצץ באור השמש, והטיל אור מאיים על פניה השועליות. היא עמדה בעמידה דרוכה, מוכנה לטוס לעבר האלפקה ולרצוח אותה עם ה – RPG שהוצמד לגבה. אך החליטה שבשביל לראות הרבה דם, צריך חרמש!
היא צחקקה צחוק משוגע, והחלה לרוץ לעבר האלפקה בשיא המהירות.
ריקי בינתיים עמדה ליד הדלפק במקדונלדס. היא רצתה לקבל את הארוחה שלה ושל שלי.
"ריקי!" צרחה שלי,"אנחנו לא ביפן?!"
שלי הביטה על השלטים היפנים, והתלהבות החלה להיווצר בתוכה.
יפן – ארץ האנימה.
היא צווחה משמחה, בזמן ששיספה את רגלה של האלפקה. החרמש החל להתמלא בדם, וחיוכה של שלי רק גדל, היא כל הזמן חשבה רק על האנימה והמנגה שימצאו פה.
האלפקה צרחה בכעס וניסתה לירות עליה קרני לייזר אדומות מהעיניים שלה, אך שלי התחמקה בקלילות, ונעצה את החרב ברגלה האחורית.
האלפקה צעקה מכאב ומכעס, והעין השלישית הרדיואקטיבית הירוקה שלה נצנצה באדום.
ריקי יצאה עם הארוחות שלה ושל שלי. היא השאירה את הארוחות על שולחן בחוץ, קפצה על האלפקה, וכרתה את צווארה.
"ריקי!" התעצבנה שלי שחרמשה היה נעוץ בליבה של האלפקה,"אני רציתי לענות אותה! ואת באה, ובום טראח הורגת!"
"טוב סליחה!" התגוננה ריקי.
שלי נאנחה,"אז מה הזמנת לי?""
"או! בואי תראי! הזמנתי לך את הדברים הכי טובים שיש!" חייכה אליה ריקי.
שלי פסעה במהירות לעבר השולחן וכאשר ראתה את הזמנתה, פיה נמלא ריר.
אלו היו עוגות גבינה, עם תות מלמעלה, עשרות עוגות. היא ראתה גם ערימות של תותים מצופים בסוכר ובשוקולד, כך שזה היה נראה כמו טבלאות שוקולד.
היא מלמלה כמה מילים בשמחה, וקפצה על השולחן – טורפת כל עוגה.
ריקי בינתיים טחנה בשר.
היא אכלה כל חתיכת בשר שהייתה ביפן, וככה הן היו חמישה ימים.

כעבור חודשיים, לא נשארה אף חתיכת בשר או מאפה ביפן, וריקי ושלי חזרו לבסיס הסודי שנמצא בישראל.

"שיט! אמרתי איפה הבסיס הסודי!" אמרה לעצמה ריקי.
"למי?" שאלה בתמיהה שלי.
"לקוראים של הסיפור!" אמרה ריקי."אממ, סליחה, גברת סופרת, אכפת לך למחוק את זה?"

הרפתקאות שלי וריקי – נבואת השועל, חלק א'.
"וואט דוס דה פוקס סאיי?" שרה שלי את המילים של השיר, שהאזניות שבאוזניה, על פול ווליום.
"אני לא יודעת, אבל הבנדיקוט הזו אומרת לך להתחיל להתאמן!" צרחה עליה ריקי. שלי לא שמעה דבר, היא גם לא הביטה לכיוונה.
היא ישבה בפינת המעבדה, על ספה אדומה כדם, עיניה עצמות וראשה זז לפי קצב השיר.
"שלי! עופי להתאמן!" צווחה עליה ריקי, בזמן שניסתה כמה רקיחות עם נוזלים שונים.
שלי פקחה את עיניה, והביטה בריקי הצווחת עליה, אך לא שמעה אותה. המוזיקה ניגנה באוזניה והיה נראה כאילו ריקי עושה פנטומימה.
"אוח נו.." מלמלה ריקי. היא הלכה אל החיבור האינטרנטי וניתקה אותו. בגלל שהיוטיובכבר לא היה מחובר לאינטרנט אז השיר פסק מלהתנגן.
"חה! אני שומעת מהפליילסט של הגלאקסי שלי!" שלי חייכה חיוך שובב, והמשיכה לשמוע מוזיקה.
ריקי יצאה מהחדר והחלה לרקוח שיקויים, שוב במעבדה שליד.
שלי המשיכה לזמזם את מילות השיר, אך לפתע שועל התגנב לחדר והחל לדבר איתה. זה היה שועל רגיל, אבל הוא בכל זאת הלך על שתיים, אך מילותיו לא היו בעברית, או באנגלית, או רוסית.. מילותיו היו כצירוף של יללות, נהמות וכל מיני קולות מוזרים.
"רינג רינג דינג דינג דינג דינג דינג…" זמזמה שלי והשועל קפץ על הספה שלידה, והחל להתנהג כמו שועל רגיל לגמרי. שהולך על ארבע.
"וואט דוס דה פוקס סאיי?!" שרה שוב שלי והשועל חזר לדבר. ברגע ששרה את השורה הבאה השועל חזר להתנהג כמו שועל רגיל.
היא פקחה את עיניה, ולא נראתה מופתעת כלל. אצבעה נחה על כפתור העצור.
"פאו פאו פאו פאו פאו פאו פאו?" שלי צחקקה.
עיניי השועל זהרו באור משונה, ושלי החליטה שכדי לתקשר איתו טוב יותר, היא צריכה להפוך את עצמה לשועל.
"פוקס!" היא חייכה חיוך, שהתחיל לחשוף שיניים חדות, גופה החל להשתנות, והצמיח פרווה כתומה. גופה החל להתכופף, עד שעמדה על ארבעה ופיה נמתח לאחור. עיניה גדלו, ואוזניים צמחו מתוך ראשה.
"האו?" השמיע השועל נביחת שאלה מבולבלת.
ריקי חזרה לחדר.
"שלי, מה את עושה על הרצפה?" היא שאלה בבלבול.
"אני עם השועל!" אמרה שלי בעברית, והביטה על השועל. "על איזה שועל את מדברת?! את השועל היחיד בחדר!" שאלה בזעזוע ריקי והתקרבה אל שלי.
היא הניחה יד על מצחה הפרוותי של שלי. "אני חושבת שאת חולה.." היא אמרה מבועתת.
"אני לא חולה.. אני שועל." מלמלה שלי,"תגידי את עיוורת? השועל עומד ממש מולי!"
שלי הביטה בשועל שלידה, שהזיז את ראשו כשאלה.
"אוקי, את הולכת לרופא!" אמרה ריקי וניסתה לגרור את שלי השועל לכיוון הדלת למעלית האווירית.
"לא!" צעקה שלי וניסתה להתנגד. אחרי כמה שניות שריקי משכה אותה, שלי ניסתה לנשוך את ידה.
"איי! מה את חושבת שאת מנסה לעשות!" צווחה ריקי. "אין לי כוח אלייך! תגוועי במחלה הזאת!" ריקי יצאה מהחדר וחזרה לרקוח שיקויים.
שלי שמעה יבבה מגרונו של השועל, שראשו נע בסיבובים על גבה כתנועת עידוד.
"וואט דו יו סיי?" זמזמה שלי לשועל,"וויל ווי אבר נאוו.. אטיס אולוויס בי הא מיסטרי.. וואט דו יו סיי?!"
"איי סיי.." לפתע השועל אמר. אך שלי לא שמעה יותר.

"שלי! שליייי! קומי כבר!" ריקי צווחה על שלי.
"מה פספסתי?!" קמה שלי. השיר כבר ממזמן נגמר ושלי גילתה שהיא נרדמה.
היא עדיין ראתה את השועל. הוא לא היה חלק מהחלום. השועל קרץ לה והמשיך לדרכו.
"ביי חבר קטן…" מלמלה שלי.
"מה?!" מצמצה ריקי כמה פעמים בעיניה הגדולות מחכה לתשובה.
"רגע!" צרחה שלי לשועל, ורדפה אחריו בגופה הכתמתם. השועל לא הסתובב והמשיך לרוץ לעבר חדר המדרגות."תעצור!"
"פורגט איט!" צווח השועל באנגלית, ונעלם.
לפני שהוא נעלם הוא העיף אגרטל שנשבר על הרצפה לאלפי רסיסים.
"המ…" מלמלה ריקי, "כדאי שתתחילי לנקות!" היא הצביעה על רסיסי הזכוכית הסגולים כחולים.
-כעבור שעתיים-
"העברת את הסוד לשלי השועל?" שאל מלך השועלים את וואט דוס דה פוקס סאיי הקטן.
השועל יבב בשקט,"יס!"
מלך השועלים ישב על כיסא גדול, מכוסה קטיפה אדומה, ועל ראש הכיסא פסל שועלים כתום גדול באמצע קפיצה.
מלך השועלים צחק. "השנייה לא ראתה אותך? הבנדיקוט המטופשת?" שאל מלך השועלים בקולו העבה.
"נו… באט איי ברייק סומפין אנד דה ניו פוקס קלין איט ביקוס דה אנוין בנדיקוט…" גמגם השועל הקטן בפחד.
עיניו של מלך השועלים התקשחו,"וואט דו יו סיי?!" צעק על השועל המסכן,"לך לשם מיד ותספר לה על נבואת השועל! היא תקוותנו היחידה!ואל תשכח…להרוג את הבנדיקוטית…"
הוא הנהן במהירות, ורץ מיד מהארמון חזרה אל המקום הסודי.
ריקי יצאה חרש מהווילון שנתלה על חלון עצום, מאחורי כס המלכות של השועל. פניה החווירו.
"שיט.." מלמלה בלחש, לאחר מכן צעקה:"למה אתה רוצה להרוג אותי?!" ויצאה מתוך הווילון באומץ רב. 'שיט', היא חשבה לעצמה, 'לא רעיון חכם. לא נורא, נזרום'.
הם הסתובבו.
"גארדס!" צרח מלך השועלים 'שומרים', ועשרות שועלים קפצו מהחלונות, מהדלתות והתקרה. שועלים מכל הסוגים, שועלים מצויים, שועלי שלג, שועלי חולות, פנקים קטנים, שועלי צוקים..
ריקי החווירה עוד יותר.
"תענה לי יא פחדן!" צווחה ריקי בעודה נלחמת. השועלים הקיפו אותה, חושפים שיניים חדות כתער, ולבנות כפנינים. מעט מהם התמוטטו ונסוגו לאחור.
חלקם נפלו ואז חזרו להילחם, וחלקם תקפו שוב ושוב את ריקי בלי שהצליחה להדוף אותם.
"תהרגו אותה! היא הטרקאט!" צרח מלך השועלים, והשועלים נראו לפתע הרבה יותר דרוכים ותוקפניים.
'מה זה טרק..טרקאט?' שאלה את עצמה ריקי בזמן שהדפה את השועלים הרבים לאחור.
"מה זה לעזאזל?!" צווחה ריקי. היא התנשמה בכבדות – השועלים המשיכו לתקוף אותה, שוב ושוב כמו גלי הים באמצע סערה.
"תענה לי!" היא צווחה. אור תכול-סגול הקיף אותה בזוהר בוהק, וכל השועלים נסוגו. היא הפכה לבת אדם בנדיקוט.
"אתה מתכוון לענות לי או שאני צריכה להוציא את זה ממך בכוח?" היא שאלה בארסיות.
הוא נשף אוויר בכבדות, וירד מכס המלכות.
"תעצרו ה – כ – ל – !" שמעו קול כעוס מהדהד ברחבי האולם, לאחר כמה שניות של תמיהה והבנה, החלו להיווצר מלמולים בכל רחבי קבוצות השועלים.
לפתע הופיעה באמצע האולם, לא אחרת מאשר שלי, גופה היה שועלי, אך כנפי עורב שחורות נפרשו ממנה, וטפרים חדים יצאו מקצות אצבעותיה האנושיות אך הפרוותיות. בידה החזיקה את החרמש הארוך, שבקצהו נראה פסל השועל אשר על כס המלכות.
כמה השתנקויות-נביחות נשמעו באולם, ריקי נראתה רגועה וניסתה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להתקיף את מלך השועלים המופתע.
היא רצה בשיא המהירות על פניי כמה שועלים מבולבלים, וקפצה על מלך השועלים. היא עוד לא רצתה להרוג. היא רצתה להשתעשע.
"שק קמח!" היא צווחה באושר ילדותי וקפצה על גבו של מלך השועלים.
שלי נאנחה,"רדי ממנו, ריקי."
מלך השועלים התרוצץ ברחבי האולם הרחב, ונראה שריקי רק נהנתה יותר ויותר.
"רדי. ממנו. ריקי!" שלי הבהירה כל מילה והחלה להתעופף לעברם במהירות, ריקי לא הקשיבה לה והמשיכה לדהור על גב השועל.
"ממתי את מחליטה עלי וזה לא ההפך?" צווחה ריקי בשמחה בזמן שמלך השועלים הגביר מהירות כדי להיפטר ממנה.
"זה העולם שלי, ריקי. ואת בחיים לא תחליטי עליי. אני עצמאית, ודי יש לי חוסר הקשבה.." ענתה לה שלי בתוקפניות ותפסה במהירות בעזרת טפריה בכתפיה.
היא הרימה באוויר את ריקי ומלך השועלים עצר לרגע, ונראה מבועת לגמרי. הוא ברח מאחורי הדלת ואחריו כל השועלים חזרו מאיפה שהגיעו.
רק ריקי ושלי נשארו באולם.
"מה הקטע שלך?! מה יש לך?! חשבתי שאנחנו צוות! חשבתי שכל אחת דואגת לשנייה! אני הולכת עכשיו לבסיס, ושלא תעזי לחזור לשם!" צווחה עליה ריקי בזעם וניסתה לרדת.
"את לא מחליטה עליי, שום דבר!" צעקה עליה שלי ועזבה אותה. ריקי נפלה על הרצפה בקול חבטה ונעלמה כהרף עין. שלי הנמיכה את עצמה, ונגעה בכפות רגליה ברצפת השיש.
היא נאנחה, וקיפלה את ברכיה לחזה שלה. 'מה עשיתי..?' היא יבבה לעצמה ודמעה נטפה על לחיה.

-בבסיס הסודי-
"אז, את מוכנה לעזור לי?" שאלה ריקי אל הסופר-סמארטפון שלה. תשובה עמומה נשמעה ממנו.
"אני מבינה, אבל חשבתי שאת לא דורשת שכר על מסיבת פיג'מות!" צחקקה ריקי.
עוד תשובה עמומה נשמעה מהסופר סמארטפון וריקי מיד הרצינה.
"כמובן. אני אהיה שם בזמן." ריקי אמרה.
"רגע אחד, מתי?!" היא צווחה."אה. אם ככה זה בסדר. אבל… גם הוא יגיע?" הפעם נשמעה התרגשות בקולה של ריקי. לחייה הסמיקו בגוון ורוד חיוון ועיניה הבריקו.
"לא!" נשמעה צעקה מהטלפון.
"בסדר בסדר…" מלמלה ריקי וניתקה.

-בעולם השועלים-
"אר יו אוקיי?" שאל את שלי השועל הקטן שדיבר איתה במעבדה הסודית קודם לכן.
"כן…" מלמלה שלי. למען האמת, היא הרגישה ההפך מבסדר.
היא איבדה את החברה הכי טובה שלה, ונשארה כמעט לבד לגמרי, רק השועל הקטן היה איתה.
"איי דונט ת'ינק סו.." לחש השועל ואפו נגע בלחיה, היא חייכה מעט, ואז באותם רגעים שהחיוך עלה, כך הוא ירד ונמחק.
"למה אתה כל הזמן מדבר אנגלית?" שאלה שלי, זה כבר די מעצבן.
הוא הלך כמה צעדים לאחור, והבעת פניו נראתה עצובה.
"ביקוס.." מלמל השועל, ואז נחישות עלתה בקולו,"הם מכריחים אותנו לדבר ככה."
שלי הזיזה את ראשה מעט הצידה, כמו כלב שאינו מבין מה רוצים ממנו.
"הם חושבים שאנגלית זו שפת הקודש. בגלל וואט דוס דה פוקס סאיי.. אבל רק את יכולה להחליט." הוא לחש בקול קודר, וכף ידו מצביעה עליי.
"אני?" שאלה שלי והבעת תמיהה על פניה. היא החלה להבין מדוע כל השועלים נסוגו ממנה, מדוע היא מרגישה כל כך חזקה בעולם הזה.
רק שתי מילים נפלטו מפיו רגע לפני שברח,"נבואת השועל."

-בבסיס הסודי-
ריקי התכוננה לצאת. תיקה היה ארוז, שערה היה אסוף והיא הפכה שוב לבן אדם בנדיקוט.
לפתע, היא קיבלה שיחת טלפון.
"הלו?" ריקי ענתה.
נשמעו כמה מלמולים עמומים,
"מה?!" ריקי צעקה לאחרי שניות אחדות, "מה זאת אומרת 'מבוטל'?!"
היא ניתקה את השיחה בכעס והכניסה את הטלפון לתיק.
"הכל אבוד…" היא מלמלה בזמן שהיא זרקה את עצמה על הספה הקרובה.
"אולי תסתמי את הפה שלך?!" נשמע קול קשוח מעט עם צחוק בקולו.
ריקי פקחה את עיניה במהירות וקמה מהספה.
"מה?!" היא התפלאה וחיוך נמרח על פניה המופתעות, "איך?!"
ריקי צחקקה וקפצה בחיבוק על האיש שנכנס לחדר.
"כל כך התגעגעתי!" היא צווחה בזמן שקפצה על הדמות.
הדמות צחקקה ואמרה, "ריקי, אולי תרגעי? כולה שבועיים לא נפגשנו…"

-בארץ השועלים-
שלי ישבה לבד במרכז החדר.
היא התקדמה לעבר כס המלכות והתיישבה עליו בכבדות, אנחה נפלטה מפיה.
מעולם היא לא הרגישה כל כך בודדה, כל כך חסרת מטרה, כל כך אבודה.
היא הניחה את ראשה בין רגליה, זועקת לעזרה, למישהו שיוציא אותה מכל המבוך המתוסבך הזה, למישהו, שיכול להוביל אותה חזרה אל מקום ההתחלה, ולעזור לה.
היא הרגישה כמו פרח בראשית דרכו, באמצע יער שלם מלא עצים גבוהים, פרחים שצומחים לגובה כמה מטרים מעליה.
דמעה נזלה על לחיה ונפלה על רצפת הבמה שעליו עמד כס המלכות.
רגע לפני שהדמעה התנפצה על רצפת השיש, היא זהרה קלות, כאילו קרצה לעברה.
שלי הרימה את מבטה, והסתכלה על הרצפה במבט מבולבל, שם, במקום שבו נפלה דמעתה, נוצר..
נשק.

-בבסיס הסודי-
"אני לא מאמינה שהגעת!" צחקקה ריקי, בזמן שהיא בוחנת חרבות שונות ומשונות.
"תאמיני…" חיוך שובב כיסה את הנער שעמד מלפניה.
"תחשוב מהר!" קפצה ריקי על הדמות עם חרב משובצת אבני חן שלופה בידה.
הוא צחקק, וכמו תמיד הוא חשב צעד אחד לפני ריקי – התחמק בחינניות, ריקי רצה כמה צעדים קדימה מהתנופה, והנער תפס בידו את חרבה. הכל קרה בין רגע.
"אני רואה שרק השתפרת," חייכה ריקי.
"למה ציפית?" שאל אותה.
ריקי נעצרה לרגע,"לא יודעת.. שאני אהיה הרבה יותר טובה ממך?"
חיוכו של הנער רק גדל,"את יודעת.. זה בחיים לא יקרה."
"תאמין לי שכן. זה כבר קרה."
היא שוב ניסתה לתקוף אותו עם חרבה, אך הוא שלף בזריזות את חרמשו שנתלה על גבו, ועצר את המתקפה. חיוכה של ריקי נמחק.
היא עצרה בעודה באוויר ונחתה בקלילות על הרצפה. היא עצמה את עיניה בחזקה ופרשה את ידיה לצדדים.
"מה לעזאזל?…" הוא התחיל למלמל אבל ריקי התחילה לזהור באור סגול.
היא הפכה לחתולה, רק שהוא לא שם לב לזה.
הוא התאמן על בובת אימונים מלאה קש, וערף את ראשה בעזרת חרמשו בתוך שניות ספורות. הראש נפל בקול חבטה עמומה על הרצפה שנמלאה בקש.
בינתיים, ריקי ליפפה את זנב החתולה שלה סביב קרסולו, וציפורניה החדות תופסות במכנסיו, מעלות את גופה החתולי על רגליו.
"ריקי! ממתי יש לך חתולה?!" צעק בשאלה, וניסה להוריד את החתולה מרגלו, אך היא המשיכה לטפס עליו.
"מיאו!" צחקקה ריקי בעברית.
מרוב תדהמה הוא נפל,
"וואט דה..?!" מלמל והביט בעיניים פעורות בחתולה.
ריקי טיפסה על מדף ספרים גבוה, ונדנדה את רגליה שוב ושוב. היא הפכה לבת אדם וצחקקה.
"ככה עושים את זה, קירה!"
הבעת פניו השתנתה, הוא נראה מרחף, ואחרי שנייה חזרה הבעת פנים האדישה. אך ניצוץ מוזר עלה בעיניו האפורות כסערה.
"מאיפה את מכירה את השם הזה?" מלמל קירה וקם על רגליו.
ריקי קפצה מהמדף בחזרה לרצפה בקלילות יתר, חיוכה עדיין מכסה את פניה, כאילו יודעת סוד מתוק שאף אחד אינו יודע עליו.
"אני יודעת." התחמקה.
הוא מלמל משהו בשקט שריקי לא שמעה, ואז התקרב אליה, פניו הפכו רציניות.
"אל תספרי לאף אחד על השם הזה.." לחש לעברה.
"זה תלוי… מה אני ארוויח מזה?" ענתה לו, והתיישבה על הספה שליד כשחיוך ממזרי מכסה את פניה.
הוא מלמל כמה קללות ביפנית,
"כלום. תרוויחי אותי." צחק צחוק מאולץ
"ארוויח אותך? מה אתה זומם?" שאלה ריקי בקשיחות והתקרבה אליו כשהבעה מוזרה על פניה.
הוא שיחק עם חרמשו,"אני מתכוון, שאם את רוצה שנמשיך להיות בקשר – תשמרי על הסוד הזה."
היא התלבטה למשך כמה שניות,"אתה משקר!" היא צווחה לבסוף. "אני מריחה שקרים מקילומטרים. את האמת." היא אמרה בקול מתקתק כשחיוך מריר על פניה.
הוא משך את כתפיו,"איך שבא לך."
הוא החל לפסוע לעבר המעלית, ולחץ על סדרת מספרים. הדלת נפתחה.
"אני אשמור!" צעקה ריקי במהירות. "רק רציתי לדעת… אם טוב… אתה יודע…" היא מלמלה בבושה וזוג כתמים גדולים הופיעו על לחייה.
הוא הסתובב לעברה, הבעת פניו אדישה – כרגיל.
"אם את רוצה.." אמר לה בתחמנות,"תשמרי על הסוד הזה."
"אני שומרת עליו כבר שנים." אמרה ריקי והשפילה מבטה אל הרצפה.
הוא לא נראה מופתע כלל,"מאיפה את יודעת את זה?"
"אתה אומר לי למה התכוונת, אני אספר לך מאיפה אני יודעת." היא אמרה לו כשפניה חתומים, "עסקה הוגנת, לא?" היא שאלה.
הוא סובב את גבו לעברה וצעד כמה צעדים לכיוון הספה, צעדיו נראו מהוססים.
לבסוף הוא נאנח וסובב את פניו לעברה, שיערו הבלונדיני מעט על עיניו האפורות כסערה.
"אתה עונה או לא?" שאלה ריקי והתמתחה."לעזאזל.. גב מפגר."
"אני לא אוהבת לחכות." אמרה ריקי אחרי כמה שניות שלא ענה ושריר בלסתה התקשח.
הוא התקדם לעברה בצעדים מעט יותר בטוחים בעצמם,
"אני.." פיו התעקם לחיוך מוזר, ניצוץ פסיכי נראה בעיניו אך ריקי לא ראתה זאת.
"אני מתכוון.." אמר קירה, וריקי נראתה נרגשת."שנהיה חברים."
הוא אמר את זה בביטחון רב, אך עיניו הסתירו משהו.
ריקי צייצה משמחה,"אתה מתכוון ממש חברים..?"
הוא הנהן, והתקרב אל עברה עוד צעד אחד נוסף.
"הו, אני חושבת שאני עומדת להתעלף…" מלמלה ריקי באושר והתרחקה ממנו מעט.
הוא צחק,"אני אתפוס אותך.." ריקי רצתה לענות לו, אך לפתע נשמעה אזעקה חזקה שהדהדה מפעמון על הקיר, ואורות אדומים הבהבו מעליהם.
ריקי נאנחה, ומלמלה לעצמה בשקט:" עד שקורה משהו בנינו.. אזעקה מטומטמת! פולש מטומטם!"
קירה לא שמע אותה והביט סביב בבלבול. הוא רץ במהירות לאחד ממחשבי האבטחה, הקליד את הסיסמה המיוחדת ונכנס לתוך המעגל הסגור של מצלמות האבטחה שמפוזרות בבניין.
"אני מבינה שאתה לא צריך סיור במקום…" מלמלה ריקי והתיישבה לידו, בזמן שהקליד במהירות כל מיני דברים לא ברורים. נראה שלא שם לב אליה, היא הרגישה צביטה קטנה בלב.
אחרי כמה שניות, קירה עצר והאזעקה הופסקה.
שניהם הביטו במסך בתמיהה.
"מי זאת?" שאל והביט בנערה שרצה על פניי המסדרונות הארוכים של הבסיס הסודי.
עיניה של ריקי נפערו, ונמלאו זעם.
"מה היא עושה פה?!" צרחה וקמה במהירות מהכיסא, רצה לעבר הנערה שראתה במצלמות.
"איך השלי הזו מעזה להגיע הנה?!?!?!" היא צווחה תוך כדי שהיא שולפת חרב מצוחצחת, ורצה במסדרונות הארוכים לעבר המעלית.
היא הגיעה אל שלי והחלה להלום בה עם חרבה הארוכה.
"חכי! לא באתי להילחם!" צעקה שלי אבל ריקי לא הפסיקה.
שלי נאנחה, ושלפה את החרמש שלה, הדרקון החרוט עליו בהק באור מרושע, נראה כאילו הוא חי.
"דרקו קורט אוג'מה!" צרחה שלי והחרמש החל לזהור בהילה שחורה.
כעבור כמה שניות כתפה של ריקי שתתה דם.
"חשבתי שלא באת להלחם…" סיננה ריקי בשנאה והביטה בשלי במבט נוטף שנאה.
"לא השארת לי ברירה!" ענתה שלי והרימה את חרמשה לעבר כתפה הבריאה של ריקי.
שניהן היו כל כך עסוקות בהילחם זו בזו, שאף אחת מהן לא שמה לב שקירה מתקדם לעברם עם חרמש מורם, שונה מאוד מזה של שלי.
על החרמש היו חרוטות מילים מוזרות, החרמש עצמו היה בצבע שחור כלילה, ועל הלהב החד, ריצדה אש ששינתה את צבעה כל רגע, מכחול, לאפור, לשחור.. – אש אמיתית.
"תעצרו!" צעק קירה כשהיה במרחק של מטר משניהן. הן היו על הרצפה, ריקי הייתה על שלי, אבל שלי הפילה אותה על גבה והיא עלתה מעליה.
שניהם הפנו מבט לעבר קירה בבלבול, אחרי שנייה מבטה של ריקי התרכך, אבל עיניה של שלי היו מבולבלות לגמרי.
"מי זה?" שאלה שלי אחרי כמה שניות של שקט גמור.
"זה ק… אמ… זה מישהו, בסדר?!" אמרה ריקי. היא כמעט חשפה את שמו האמיתי, והוא שלח אליה מבט מזהיר.
שלי הנהנה וקמה מעל ריקי. היא בהתה בחרמש שזהר בידו החיוורת, והטילה צללים משונים על פניו. קירה הביט בה בשקט, עיניו עוקבות אחריה.
"זה.. כל כך אדיר." מלמלה שלי בהבעה חולמנית, וכמעט נגעה בחרמש, אך ידה נסוגה במהירות כאילו החרמש שלח לעברה זרם חשמלי.
"איה." לחשה שלי ונסוגה צעד לאחור.
קירה צחקק,"רק אני יכול לגעת בחרמש. זה מין לחש כזה."
היא הנהנה בהבנה והביטה לעבר ריקי שהסתכלה על קירה במבט מוזר.
"ריקי? את בסדר?" שאלה שלי ועזרה לה לקום, ריקי גלגלה עיניים וניקתה מעל הבגדים שלה את האבק מהרצפה.
"לא אני לא. הכתף שלי שורפת ומדממת, אם לא שמת לב!" התרגזה ריקי וקמה.
קירה צחק, ושלי חייכה חיוך קטן, מבטיהם הצטלבו למשך שנייה ואז הם הפנו את מבטם שוב אל ריקי הכועסת.
"מה הבעיה שלך?!" ריקי חבטה בכתפו של קירה.
"איך קוראים לך?" שאלה שלי והתעלמה מריקי.
קירה לא היסס,"קוראים לי הארו."
שלי חשדה בו מעט, אך עשתה כאילו הכל בסדר.
"שלי." היא שלחה את ידה לידו, והם נענעו אותם כמחווה חברתית.
ריקי גיחכה. "הארו?! השם הכי גרוע שיכל להיות לך?!"
קירה הסמיק ושלח לעברה מבט זועם במיוחד, הוא תפס את חרמשו חזק, וסובב את גבו לעבר המעלית האווירית.
"אוקיי.." מלמלה שלי והביטה בבלבול בריקי הרודפת אחריי קירה.
"תעצור, אידיוט!" ריקי צווחה וקפצה על גבו.
"שק קמח!" היא צחקקה.
הוא נאנק, והוריד בכעס אותה מגבו, מפיל אותה על רצפת השיש.
"היית צריכה לחשוב קודם.." מלמל והחל לרוץ בשיא המהירות.
"זו הפעם השנייה היום שעושים לי את זה!" היא צווחה בכעס מאחוריו, מנסה להדביק אותו. אך היא ידעה שזה אבוד. הוא הלך.
ריקי יבבה. עכשיו לעולם היא לא תוכל לדעת מה הוא חושב עליה.
"את בסדר?" שאלה שלי והתקדמה לעברה בפסיעות קטנות.
ריקי הנהנה, אפילו שזה לא היה נכון. היא לא הייתה בסדר, היא הייתה שבורה לחלוטין.
'למה אני כזאת מפגרת?!' צרחה על עצמה בליבה.
"הוא היה החבר שלך או משהו?" שאלה שלי בענייניות והביטה בריקי.
"מה?! לא! מה פתאום! טוב, הלוואי…" היא מלמלה.
שלי נגעה בגבה של ריקי כתנועת עידוד,"אני מבינה.. זה קרה לי לא פעם אחת."
"באמת?! אבל את קטנה יותר ממני!" ריקי יבבה.
"אמממ.. לא ממש." ענתה לה שלי, ופיה התעקם לחיוך קטן.
"מה זאת אומרת : לא ממש?"
"בוא נגיד ש.. אני בגיל שלך."
פיה של ריקי התרחב.
"אבל..אבל.. את בת 15 ואני בת 16!"
חיוכה של שלי התרחב,"לא.. אני בת 16."
"ממתי?" חקרה ריקי.
"מאז ומתמיד."
"את בת שש עשרה מאז שנולדת?" הזדעזעה ריקי.
"לא! אני מתכוונת שמאז היום הולדת שלי."
"אה. יש לך חבר?" חקרה ריקי.
שלי נענעה את ראשה מצד לצד,"לא."
"את מעוניינת במישהו?" ריקי המשיכה לחקור.
שלי גלגלה את עיניה, החיוך נמחק,"החיים שלי, לא שלך."
"לא ענית לי על השאלה…," ענתה ריקי.
"אני גם לא מתכוונת לענות לך," יקרה בחזרה שלי והחזירה את החרמש אל גבה. היא הסתובבה והחלה לצעוד לעבר חדרה בבסיס הסודי.
"לילה טוב." מלמלה לעבר ריקי כאשר פתחה את הדלת השחורה ונכנסה לחדרה בשקט.
"לילה טוב.." השיבה ריקי, והחלה לפסוע לעבר חדרה הנמצא דלת ליד זו של שלי.
"ממ. אני אפילו לא עייפה…" מלמלה ריקי והדליקה את הטלוויזיה.

קרני אור הסתננו דרך תריסי החדר של שלי. היא שכבה על מיטתה הגדולה, מכוסה בשמיכת פוך לבנה, וראשה מונח על כרית שמרגישה כמו אלפי נוצות אווז. היא פקחה את עיניה בטישטוש, על השידה שלידה היה מונח הפלאפון שלה, וכוס מים קרים.
תמונה הונחה מולה על הקיר, על התמונה ציורו עורבים ושועלים, ובאמצע כמה מילים.
החדר שלה היה עצום, כמו של ריקי. היה לו עוד קומה אחת, שבו הייתה ספריה שלמה, עם אח, שולחנות כיסאות.. הייתה לה מרפסת שנשאה מבט לעבר היער שנפרש מתחת לרגלי ההר שעליו הבסיס נח.
היא קמה ממיטתה, ולבשה את נעלי הבית שלה.
לפתע היא ראתה את הדלת נפתחת מעט בחריקה, ומתוכה יוצאת דמות.
"מי זה?! ריקי זאת את?!" צעקה שלי בבהלה וזינקה ממיטתה, בזמן שידה אוטומטית מחפשת אחר החרמש.
"איטס מי. כלומר, זה אני," אמר לה השועל הקטן.
השועל יצא מתוך הדלת, הוא גדל מעט. פרוותו הכתומה בהקה באור השמש העמום.
"הו. שלום שועל קטן." שלי חייכה, והתקדמה לעברו בפסיעות קטנות.
הוא החל לרוץ לעברה וקפץ עליה.
"מה אתה עושה?" שאלה בבלבול בזמן שליקק לה את הפנים, זה דגדג והיא צחקקה.
ואז היא נזכרה בפגישה האחרונה שלהם.
"מה זה נבואת השועל, או מה שזה לא היה?" היא שאלה אותו.
השועל היסס,"זה.. מין כזאת נבואה.."
שלי גלגלה את עיניה,"אני יודעת שזו נבואה! אבל על מה הנבואה? איך היא קשורה אליי? מי אמר אותה?"
השועל ירד משלי, והיא קמה לישיבה,"אלו הרבה שאלות, שלי."
"אז תענה עליהן!"
הוא נפל על הרצפה מרוב הלם לשמע תקיפותה.
"אממ.. הנבואה על נערה -"
הוא לא הספיק לסיים את המשפט ונשמעו דפיקות מהדלת.
"מי זה?" צעקה שלי והחלה לצעוד לעבר הדלת בשקט, אין מענה.
היא הציצה דרך העינית, דמותו נגלה בפניה. חיוך קטן עלה על פניה והיא העיפה מבט לאחור, השועל שם ישב, והביט בסקרנות בשלי.
"לך.." לחשה לעבר השועל. הוא הנהן ועלה לעבר הקומה השנייה במהירות.
היא פתחה את הדלת.
"היי." אמרה, והוא נכנס לחדר, בעיניו נראה משהו פסיכי.

*בחדר של ריקי*
ריקי הדליקה את הטלוויזיה בחדרה. לאחר מכן פרסה את הפלייסטיישן על השולחן ופתחה את החלונות. זה היה יום מתאים לשבירת שיאים! עננים כיסו את השמיים האפורים, והשמש התחבאה מאחוריהם.
"עומד לרדת גשם…" מלמלה ריקי, "אולי זה לא היום המתאים לשבירת שיאים… אני סתם אתחרה מול בוסים…"
היא נכנסה לחשבון שלה והחלה לשחק. תוך כדי היא גם שמה שיר מסוים במחשב שלה.
"מה זה כל הרעש הזה?!" ריקי מלמלה ולקחה אוזניות. בדיוק נשמעו כמה רחשים מוזרים מחדרה של שלי.
היא גלגלה את עיניה, והחלה לשחק.
ריקי נכנסה למירוץ מול הבוס הרביעי מתוך חמישה במשחק שלה. מובן שהיא כבר ניצחה אותו, אבל המשחק הזה היה רק בשביל השמירה על הכושר.
עוד כמה רעשים נשמעו מחדרה של שלי, וביניהם גם צעקות תקיפות ורחש של גוף נופל..
"סתמי שם!" צרחה ריקי לכיוונה של שלי.
ריקי לא ידעה אם היא שמעה את תשובתה, ולא היה לה אכפת. היא הגבירה את עוצמת המוזיקה והחדירה את האוזניות עמוק יותר לתוך אוזניה הפרוותיות.
"אופס…" צחקקה ריקי. היא לא שמה לב שהיא הפכה לחצי בנדיקוט חצי בן אדם.
היא החזירה את עצמה לבת אדם ואחזה בשלט האפור.
"ניצחתי!" קראה ריקי לאחר שסיימה את ההקפה השלישית במקום ראשון.
היא חשבה לנסות לשבור שיאיי זמן, אבל צעקה עמומה מחדרה של שלי שינתה את דעתה.
השיר נגמר, וריקי לא שמה אותו שוב.
"מה בדיוק הולך כאן?!" ריקי צווחה בזמן שהיא יצאה מחדרה בסערה.

עיניה של שלי נפערו כאשר ראתה את ריקי עומדת מחוץ לדלת חדרה.
אחריי שקירה נכנס, הם התיישבו על הספה מול האח שבקומה השנייה – השועל כנראה ברח – היא שאלה אותו מה הוא עושה פה, הוא לא ענה לה.
הם דיברו בשקט, על דברים שבכלל לא קשורים אחד לשני, רוב השיחה שלהם הייתה מכוונת לסוגי נשקים. נראה ששניהם היו מובכים לגמרי.
"שיט." מלמלה שלי וקמה במהירות מהספה,"תישאר פה."
היא ירדה במדרגות לעבר הקומה הראשונה, והביטה בריקי במבט תמים.
"כן ריקי?" שאלה שלי בזמן שהתקדמה לעברה באטיות, וברוגע.
"מה זה כל הרעשים האלה?! אני לא הצלחתי לשחק!" התרגזה ריקי.
"רעשים? אני מדברת עם השועל.." מלמלה שלי, זה לא היה שקר.
ריקי הנהנה,"השועל המעצבן הזה?"
שלי אישרה את דבריה,"תחזרי לשחק, אני אנסה לא לצעוק הפעם."
"אוקיי.. אבל אם אשמע עוד פעם משהו.." איימה ריקי.
שלי הנהנה במהירות והוציאה אותה מחדרה. היא סגרה את הדלת ועלתה במהירות לקומה השנייה.

כשריקי יצאה מהחדר היא נתקלה בשועל שברח.
"אההה! איטס דה טרקאט!" צרח בבהלה וניסה לתקוף את ריקי.
"אההה! זה שועל קטן פסיכי!" צרחה בבהלה ריקי והתחמקה מכל המתקפות. לא, היא לא תתקוף חפים מפשע. בעיקר לא בעלי חיים מסכנים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם.
הוא החל לברוח לכיוון היציאה במהירות.
"חכה! מה זה בכלל? תענה לי, בבקשה!" צעקה ריקי אחרי השועל.
הוא לא הסתובב לאחור והמשיך לרוץ לעבר חדר המדרגות.
ריקי נעלה את כל החלונות והדלתות בלחיצת כפתור ודחקה את השועל לפינה.
"אין לאן לברוח." היא אמרה לו בקול אדיש אך תקיף, "ואני לא אפגע בך. אני רק רוצה לדעת על מה כל המהומה."
הוא רעד בפינה,"יהרגו אותי.."
"אני לא אהרוג אותך!" צחקה ריקי "אני רק רוצה לדעת." היא חזרה על דבריה.
הוא רעד מרוב פחד וניסה לצאת מהחלון. הוא נראה נואש לגמרי.
"ת-ר-ג-ע-!" פקדה ריקי."אתה רוצה לשתות משהו?" הוסיפה לאחר מכן ברכות.
"לא לא.." מלמל,"טראקאט זו מין אגדה כזו, על מכשפה רעה שתהרוג את כל השועלים, התיאורים שלה מתאימים בדיוק לך. את מסוגלת להפוך לדברים שונים, את זריזה, יכולה להטיל כשפים.."
"כשפים?" שאלה ריקי בפליאה. "איזה כשפים?" היא לחצה על כפתור וכוס מים הופיעה לידה.
"כבר אמרתי יותר מדי.."
"מי אמר שזה יותר מידיי?"
הוא ברח לאורך המסדרון, וניסה לחפש יציאה. הוא יבב והכניס את ראשו בין כפות ידיו.
"תקשיב, זה לא שיש לך ברירה אחרת… אם המלך הזה יכעס עליך אני ושלי נגן עליך, או שתוכל לשקר שאני עמדתי להרוג אותך והיית חייב לספר… בכל מקרה, הוא לא יכול להיכנס, ואם לא תצא, אתה מוגן…" ריקי ליטפה את פרוותו הנעימה.
הוא נרתע,"אל.. אל תגעי בי בבקשה."
השועל החל לברוח לכיוון דלתה של שלי. הוא דפק על הדלת בכפותיו הקטנות.
"שלי!" צרח בזמן שריקי התקדמה אליו, פניה משדרות רוגע.
"תרגע. אני לא אפגע בך!" היא חייכה אליו והביאה לו את כוס המים. "אתה צריך את זה יותר ממני."
הוא הביט בה מבועת, ובכוס המים. הוא עשה כך כמה פעמים והמשיך לצרוח לשלי.
לבסוף הדלת נפתחה,"מה אתה רוצה?" שאלה שלי בעצבנות, והעיפה מבט לעבר תוך החדר בו ישב קירה וחיכה לה.
"את יכולה להרגיע אותו? הוא לחוץ ומפחד ממני. הוא חושב שאני איזה מכשפה." אמרה ריקי בנינוחות.
שלי היססה מעט, והעיפה עוד מבט לחדר.
"שועלון?" לחשה שלי ברוך והניחה את ידה על פרוותו הכתומה של השועל, הוא גרגר תחת כף ידה כמו חתול. "ריקי היא נחמדה.. ריקי אינה מכשפה, ריקי רוצה רק לטובתך!"
"גם אני רוצה!" צחקה ריקי והפכה לחתולה.
השועל קפץ מרוב בהלה והתחבא בין רגליה של שלי.
היא תפסה אותו והרימה אותו בקלילות, מעבירה אותו לידיה של ריקי. הוא צווח וניסה להיאבק, אך ריקי ניסתה להרגיע אותו.
"אממ.. אני חייבת ללכת." אמרה שלי במהירות,"תרגיעי אותו!"
היא נכנסה לתוך החדר וסגרה אחריה את הדלת במהירות. משאירה את השועל המפוחד בזרועותיה העדינות של ריקי.
"מה אתה רוצה כהוכחה שאני טובה?" שאלה ריקי והביטה בשועל.
"אממ.. כלום." לחש וניסה להיאבק כדי לצאת מאחיזתה של ריקי.
"בטח יש משהו.." קבעה ריקי והביאה את השועל לחדרה.
היא הניחה אותו על מיטתה ומלמלה. "תרגיש כמו בבית.."
הוא הלך כמה פעמים באותו מקום, ונשכב על המיטה שלה בנינוחות.
כעבור כמה דקות, נרדם.
ריקי עלתה להביא לעצמה ספר וחזרה לאחר כמה שניות עם כרך עבה מאוד של 'הארי פוטר' 5.
"נרדמת?" שאלה בלחש והביטה ברוך בשועל הנרדם על מיטתה.
היא צחקקה בקלילות, ונגע בפרוותו, נראה שנרתע מתוך שינה. מעניין על מה הוא חולם.

-חלומו של השועל-
הוא עמד מול מלך השועלים שצרח עליו.
"בוגד! משתף פעולה עם הטרקאט!"
הוא והמלך היו באולם המלוכה, המלך על הכיסא, ואילו השועל מתכווץ לתוך עצמו על השטיח האדום.
"אבל אנ -" התחיל השועל הקטן.
"איני רוצה לשמוע את תירוציך! אתה בוגד! השליכו אותו לכלא!" צרח וקרא לשומרים.
שועלים בשריונים גררו אותו מחוץ לאולם אל עבר הכלא חסר הרחמים של עולם השועלים.
"הצילו!" צרח וניסה להיאבק, אך השועלים השומרים תפסו בו חזק.
"עזבו אותי!" צרח השועל ואז נזכר במצוות המלך.
"ליב מי! לט מי גו!"
דמעות ירדו מעיניו – עד כמה ששועל יכול לבכות. הוא ילל ובעט אך השועלים גררו אותו באכזריות על אורך רחובות.
"תעזבו אותי…"

"תעזבו אותי!" התעורר השועל.
"תרגע… זה היה רק חלום…" אמרה לו ברכות ריקי.
הוא רעד, והביט סביב בפחד,"חלום..?"
ריקי הנהנה והוא חזר לשבת לידה בנוחות.

*בינתיים בחדר של שלי*
"אז.. למה באת?" שאלה שלי פעם שנייה את קירה.
נראה שהיסס,"באתי.. "הוא עצר לשנייה והמשיך:"..להתנצל."
שלי הופתעה מעט, "להתנצל?"
הוא הנהן ובהה באש הריצדה באח, והטילה צללים על המדפים העצומים של הספרייה שלה.
"בפניי ריקי?" שאלה שלי.
"לא." הוא הודה והמשיך להתבונן באש הכחולה, נראה שהאווירה בחדר די קרה. האש מחליפה צבעים וגודלת לפי הרגשות שיש בחדר, עכשיו היא הייתה כחולה, והיא החלה להחליף צבע לסגול – סקרנות, והחלה לגדול.
שלי הבינה, ושמה את סנטרה על ברכיה השלובות לגופה.
"אז בפני מי?…"שאלה שלי, אף שידעה את תשובתו.
הוא גירד את ראשו,"בפנייך."
שלי הביטה בו, הוא השפיל את מבטו לרצפה, פניו מעט סמוקות.
"בפניי? למה?" שאלה.
הוא צחק,"את כזאת תמימה, שלי."
שלי חייכה מעט, וסומק כיסה את פניה,"אני לא."
"טוב, אז את מתנהגת ככה."
"חה חה." מלמלה שלי והשפילה מבט אל הרצפה גם.
כאשר הנמיכה את מבטה, הוא הביט בה, עיניו נוצצות כאשר מסתכל עליה.
"אזהרה – רגע קיטשי." אמרה שלי בקול של רובוט, וקירה צחק.
"אזהרה – רגע דביק." לחש, ושבריר שנייה אחרי זה – הצמיד את שפתיו לשפתיה של שלי.
היא נדהמה, אך אז זרמה איתו.
אחרי כמה שניות התנתקו.
"אוקיי.. זה היה רגע קיטשי במיוחד. אנחנו לא סיפור אהבה, קירה!"
"קירה?" שאל, כיצד היא יודעת את השם האמיתי שלו?
"כן.. זה לא השם שלך?" מלמלה.
"לא לא.. צדקת." לחש והתרחק ממנה מעט.
היא חייכה לעברו חיוך שובב, ונגעה בידו הקרירה, "בוא."
היא גררה אותו על פניי השטיח אל עבר האח וקירבה את ידו לאש הגדולה, הבוהקת שבערה בצבע אדום לוהט.
"מה הצבע הזה אומר?" שאל בזמן שחיממו ביחד את ידיהם.
"אממ.. הבכה, והתרגשות."
הוא צחקק, והתיישב על השטיח, היא התיישבה לצידו.
"איזו חיה אתה הכי אוהב?"
הוא הביט בה בבלבול,"מה זה קשור?"
"לא סתם. שאלה רנדומלית."
הוא הנהן כאות להבנה,"כתשובה לשאלה שלך, החיה האהובה עליי היא עורב."
חיוכה של שלי התרחב,"עליי שועל ועורב – שוערב."
היא צחקה והוא הצטרף לצחוקה.
"טוב.. אני די שונאת קיטשיות.. אז בוא נלך לבריכה המחוממת הפרטית שלי."
הוא הנהן וחייך לעברה,"רגע. אין עליי בגד ים."
"אממ.. אני כמעט בטוחה שיש לי בגד ים לבנים. של אח שלי. חדש."
"מצידי גם הייתי לובש ביקיני."
הם צחקו וירדו לקומה הראשונה לעבר הארון העצום של שלי.
שלי לקחה ביקיני שחור ונתנה לקירה בגד ים לבן עם כל מיני ציורים מוזרים.
"לך לאמבטיה ותתלבש שם. אני אלך לאמבטיה שלמעלה." אמרה שלי והחלה לעלות במדרגות בזמן שקירה נכנס לאמבטיה השנייה.
היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. שלי דפקה את ראשה בקיר האמבטיה.
"אני מפגרת." לחשה,"לא באלי עכשיו בריכה."
אך למרות שלא רצתה, היא התלבשה וירדה למטה לבושה בשמלה לבנה, ומתחת בגד הים.
"בריכה זה מפגר." לחשה לעצמה שלי כשקפצה שתיים-שתיים במדרגות.
כשירדה וראתה את קירה יושב לה על המיטה, עלתה בה תחושה משונה.
"טוב די! קיטשיות זה חרא! כותבת?! תתחילי לעשות אקשן!" צרחה שלי על הכותבת (שזו אני – שלי) בזמן שקפצה לעבר קירה.
"היי, נוח הבגד ים?" אמרה שלי והתקרבה אל קירה. היא תפסה את ידו הקרירה וליטפה אותה ברכות.
(הפנים של שלי הכותבת כרגע: O_____________O)
ולפתע, ריקי נכנסה לחדר.
היא עמדה לומר לשלי משהו על השועל, אבל לאחר שראתה את שלי וקירה כשלה אחורנית.
מבולבלת, היא ברחה משם כשהיא בוכה.
"מפגר!" צרחה על קירה בטעות בזמן שרצה אחריי ריקי מחוץ לחדר. קירה ישב בסלון המום ונאנח. הוא הניח את ידיו מתחת לראשו, שכב על הספה וניסה לנמנם קצת.
"ריקי! זה לא מה שאת חושבת!" צעקה שלי לעבר ריקי ותפסה בידה.
"תעזבי אותי!" צווחה בכעס ריקי ובעטה בה.
"ריקי.." מלמלה שלי וניסתה לגעת בה אך ריקי העיפה אותה.
"את יודעת שאהבתי אותו!" צרחה עליה והביטה דרך חלון המסדרון.
שלי נאנחה,"כן אני יודעת."
"אז למה עשית לי את זה?!"
"זה פשוט זרם." מלמלה שלי ותקעה מבט מעוצבן בכותבות של הסיפור.
"פשוט זרם?! אז זרמי מפה חזרה לחדר שלך!" צווחה עליה ריקי ודמעות עלו בעיניה.
"את בטוחה?" שאלה שלי בלחש, מוכנה לעוד פרץ צרחות של ריקי.
אבל זה לא הגיע. ריקי פשוט יבבה ונשענה על קיר המסדרון, דמעות נוזלות על לחיה.
"ריקי?" נשמע קול וקירה הגיע לשם.
"תעוף- מפה!" צווחה ריקי והתחילה לתקוף אותו תוך שהיא לא מפסיקה לשנות דמויות.
מאחוריה, השועל הקטן צפה בה בפחד.
שלי התעלמה מריקי ומקירה הנלחמים על חייהם, והתקדמה בשקט אל עבר השועל הקטן. הוא רעד מפחד והביט בבהלה בריקי ובקירה הנלחמים. קירה התלבש עם בגדיו הקודמים, ולחם עם ריקי חרמש נגד חרב.
היא ליטפה את פרוותו,"אתה בסדר, קטנצ'יק?"
הוא התעלם ממנה והמשיך להביט על הקרב המתחולל מטרים ספורים מהם.
ריקי וקירה תקפו והדפו, הדפו ותקפו.
"אני שונאת אותך י'$%$%^!" צרחה ריקי בזמן ששלחה את חרבה לעבר רגלו. קירה התחמק וניסה לתקוף אותה בחרמש, היא גם התחמקה.
היא שלחה אליו אגרוף והחטיאה, אבל כדור אנרגיה כחול יצא מידה ופגע בו.
הוא נאנק, וכשל לאחור,"את רוצה לשחק במשחק הזה? אין בעיה." צעק בזמן שכדור אש יצא מחרמשו ישר אל עבר פניה של ריקי.
השועל פער עיניים וקפץ אל ריקי כדי להגן עליה, ריקי צרחה וכדור האש פגע בשועל בחבטה כזו שהוא הוטח על הקיר בחוזקה.
שלי פערה את פיה ורצה אל עבר השועל עם ריקי.
"שועל? שועל?" שאלה בהיסטריה ריקי בזמן ששלי בדקה את פעימות ליבו האטיות.
"תראה מה עשית!" ריקי צווחה בכעס על קירה וכמעט באה לתת לו סטירה, אך נשארה נטועה במקומה כאשר שלי ניסתה להעיר את השועל מחוסר הכרתו.
ריקי שלחה עוד כדור אנרגיה לעבר קירה, ולאחר מכן הביטה בידיה.
"איך אני עושה את זה?" היא מלמלה.
"מכשפה!!!" צרח השועל שהתעורר.
ריקי הביטה בו מבוהלת, תפסה אותו, והחלה לרוץ לעבר חדרה.
"הצילו!!!" צעק השועל.
"ריקי נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת, משאירה את קירה ואת שלי בהלם.
ריקי עלתה לקומה הסודית שלה, שאפילו שלי לא ידעה עליה…
היא קשרה את השועל לכיסא מרופד ורכנה אליו.
"אתה עומד לספר לי כל מה שאתה יודע, כולל הפרטים הקטנים." היא לחשה אליו.

-במסדרון-
שלי בהתה בקיר.
"אתה.. מפגר." מלמלה בשקט ודפקה את ראשה בקיר,"ואני גם."
הוא לא ענה. "אז מה עם הבריכה בסוף?" הוא התלוצץ לאחר דקות ארוכות.
היא גלגלה את עיניה,"אני מעדיפה שלא תכנס."
"מה?…"
שלי התחילה לדחוף אותו לעבר המעלית.
"צא מכאן!" היא צווחה בכעס,"ולא תחזור!"
נראה שהוא משלים עם זה, הוא נאנח ותפס את חרמשו.
"להתראות, שלי."
"אנחנו לא נתראה." ירקה לו בפנים.
דלת המעלית נפתחה,"אני מקווה שאת טועה." לחש בשקט ונכנס אל תוך המעלית, המעלית נסגרה. ולרגע, שבריר שנייה קטן, שלי חייכה אליו.

-בקומה הסודית-
"אתה מדבר או לא?" סיננה ריקי.
היא התעסקה בחיוג ספרות רבות בטלפון שלה.
"דבר!" היא צווחה והוא התכווץ במקומו.
"נו כבר!!!" היא צווחה שוב.
"לא." מלמל ושם את ראשו בין שני ידיו.
עיניה של ריקי החלו לרשוף,"מה.. אמרת כרגע?!"
"לא?" לחש בנימה מבולבלת.
"תתחיל לדבר!!!" היא צעקה כשכדור אש בידה.
"לא!" הוא צעק בפחד."אסור לי לספר לאף אחד חוץ מלשלי!" הוא צעק, ולאחר מכן סתם את פיו בכפתו.
"שלי.. הא?" אמרה ובקולה בלטה התחמנות.
הוא ניסה לעצור אותה, אך היא ירדה מהקומה הסודית אל עבר שלי. לרגע היא נזכרה בקירה, מקודם היא שמעה צרחות, וצעקות.
אם קירה לא טס מפה.. אני ארצח אותו. מלמלה ריקי והשאירה את השועל המסכן כבול לכיסא בקומה הסודית.
-בחדר של שלי-
שלי הניחה את ראשה על הקיר."טמטום.. יתר.." מלמלה לעצמה.
"קירה מטומטם. כולם מטומטמים. Everybody fool."
ראשה החל לכאוב, והיא עלתה במדרגות לכיוון הספרייה שלה. זיכרונות של קירה החלו לעלות בתודעתה והיא הדחיקה אותם בעצבנות. היא בדיוק נגעה בספר "פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן" כאשר שמעה קול:
"עצרי!" נשמע קול מרוגז ושלי הסתובבה במהירות. זו הייתה ריקי. רק ששלי מעולם לא ראתה אותה ככה.
בשערה האדום נשזרו גוונים שחורים אפורים, וחולצת הבטן השחורה שלה היתה ספוגה דם. הייתה לה שרשרת זהב עליה כתוב שמה, אבל עכשיו הזהב היה שחור. בעיניה היה מין ניצוץ מוזר, אדום ומרושע. היא נראתה חיוורת מבדרך כלל, וסדיסטית עד מאוד.
"את באה איתי עכשיו," היא אמרה באדישות והבעה רצחנית התפשטה על פניה.
שלי הרחיקה את ידה מהספר, והביטה מהקומה השנייה על ריקי בהבעה מוזרה.
"הולכים לרצוח אנשים?" למרבה הפלא שלי חייכה, ולקחה גרזן גדול עליו חרוטות כל מיני כתובות.
"לא. הולכים לרצוח שועלים…" ריקי אמרה כשההבעה הסדיסטית עוד על פניה.
"ריקי? השתגעת?! לא!" צרחה שלי וירדה במהירות לעבר ריקי כשהגרזן עדיין בידה.
ואז, שלי החלה להתנדנד במקומה. ערפל הצטבר בשולי עיניה, והיא הרגישה שהיא נופלת לאט, לאט…

-בחלום של שלי-
היא הייתה בחדר של מלך השועלים. היא ישבה מולו על כיסא דומה, והוא והשועל הקטן דיברו אליה. היא לא הקשיבה להם, נדמה שהם מדברים ומדברים.. בלי שום משמעות.
"טוב די!" צרחה וקמה מהכיסא, המלמולים הרגיזו אותה, וזעם משונה החל להציף את גופה, לפתע הופיע הגרזן שלה בידה, דוחף בה לעשות זאת.
שני השועלים הביטו בה המומים, משותקים מפחד מהגרזן הזוהר באור אפל ומרושע.
צחוק מרושע עלה מגרונה, פרץ החוצה מהחזה שלה. היא לא הצליחה לשלוט בעצמה, הזעם הציף אותה ואיתו הכעס.
היא רצה לעברם עם גרזן מורם, וכמעט פגעה בשועל הקטן שצרח בבהלה:"אנחנו צריכים לספר לך על הנבואה!"
באותו רגע חזרה לעצמה, אבל היה מאוחר מדי. החלום התפוגג וכל הצבעים של האולם נזלו כמו מים.
"הנבואה – " שמעה קול מעומם ומעורפל, אך היא כבר נעלמה.

-בקומה הסודית של ריקי-
"הנבואה אומרת ש…ש… שיש ילד-דה…" אמר השועל הקטן כבול לכיסא.
"מהר יותר!" צווחה ריקי וזיק מטורף בעיניה.
"אההה!" צווחה שלי שהתעוררה. היא הייתה כבולה לאותו כיסא מרופד כמו השועל, אבל ריקי גהרה מול השועל, והתעלמה ממנה.
היא הביטה סביב, ומבטה נטוע על ריקי.
"מפגרת!" צרחה שלי וניסתה לזמן לעצמה את הגרזן בעזרת מחשבותיה. דבר שריקי לא ידעה שהיא מסוגלת לעשות.
"תשתקי, אסירה!!!" ריקי צווחה וכדור אנרגיה כחול התנפץ בחדר כמו בלון מים. השועל התכווץ בפחד.
שלי גלגלה עיניים,"סתמי ריקי."
שלי עצמה את עיניה בחוזקה, ומלמלה לעצמה כל מיני לחשים.
לפתע הגרזן הופיע בידה, בוהק באפלה.
היא חתכה את החבלים, וקפצה על רגליה, עיניה רושפות, אותה תחושה כמו שהייתה לה בחלום החלה לפלוש לכל חלקי גופה.
"אז ככה את רוצה לשחק?" שאלה ריקי בערמומיות ושלחה בעיטה, ששלחה כדור אנרגיה שחור.
הכדור נדבק אל שערה של שלי, וחוץ מזה לא עשה כלום.
"זה היה אמור להכאיב לי?" שלי שאלה בזלזול, ותלשה את הכדור מראשה. היא העיפה אותו לעבר ריקי. הכדור נדבק לבגדיה.
"איך ידעתי שתעשי את זה!" חייכה ריקי בערמומיות. "הכדור הזה מעניק כוחות על, אבל רק אם מישהו אחר נותן אותו לך. נראה לי שזה כבר נספג." חיוכה התרחב.
סביב ריקי זהרה הילה שחורה כליל, והיא נראתה מרושעת.
שלי צחקה."לא אכפת לי מ'כוחות על'! תלחמי כמו שצריך, פחדנית!"
ריקי צחקה בדיוק כמו שלי, ונראתה משוגעת. "אני יודעת מה את מנסה לעשות! את רוצה להחליש אותי!"
שלי צפתה את זה, זה טריק מאוד ישן מה שהיא עשתה, וידעה זאת.
ריקי זרקה לעבר שלי עוד כדור שחור שנדבק אליה.
אבל הפעם הכדור לא ירד ממנה, לא משנה כמה ניסתה.
"אני מבינה שזה לא אחד לכוחות על!" צעקה שלי וחתכה את שיערותיה עם הגרזן. שיערות חומות כהות עופפו לכל עבר."דווקא רציתי תספורת חדשה."
הכדור נדבק לראשה ואז החל לחלחל לתוך ראשה.
"מה לעזאזל?!" היא התחילה למלמל, אבל אז הרגשה מוזרה שלטה בה.
שלי נתקפה עיוות, וקול מוזר יצא מגרונה.
"את לא תנצחי אותי, ריקי. אני הבלתי ידוע." צחוק מרושע הדהד בכל החדר, ואפילו ריקי נראתה מעט מבוהלת.
"את זזה, והוא מת!" צווחה ריקי וקירבה סכין לגרונו של השועל, הוא יבב בבכי."לא אכפת לי מה היה בנבואה הזאת! העיקר.." היא חייכה חיוך סדיסטי – "שאני אהרוג מישהו".
שלי עצמה את עיניה, היא מלמלה לעצמה מילים, הקול שבקע מגרונה נשמע כמו רוח רפאים. הוא לא היה שלי. או לפחות לא שלי שהתיידדה עם ריקי.
לפתע הסכין של ריקי הופיע בידה של שלי."חיפשת את זה?"
"לא!" חייכה ריקי ושני סכינים קטלניים עוד יותר הופיעו בידיה. בתנועה אחת חלקה היא ערפה את ראשו של השועל, ואז תקעה את שני הסכינים בבטנו. הוא מת.
יבבה נפלטה לפתע מפיה של שלי, הבעת פניה הפכה כואבת. אך אחרי רגע שוב ההבעה המטורפת זחלה לפניה.
"תעזוב אותי!" בקע קולה של שלי מתוך גרונה,
"אני חלק ממך, שלי. אני את." לחש הקול בשקט.
"אתה.. אני?" מלמלה שלי.
"זהו! נמאס לי!" צווחה ריקי בכעס. לפתע הופיעה לידה מזוודה וחפציה של ריקי החלו להיארז בתוכה.
"אני עוזבת!" היא צווחה בעודה לוקחת האת המזוודה בידה ועוזבת את החדר.
"פחדנית!" צרחה שלי אחריה, וידה הרימה את הגרזן לעבר ריקי.
"פחדנית תגידי לאימא שלך!" סיננה ריקי ועשתה לה אצבע שלישית.
חיוך פסיכי גדל על פניה של שלי, עד שהפך להיות לא אפשרי מבחינה אנטומית.
אבל ריקי כבר לא הייתה שם.
"נו ריקי!" צעקה שלי והחלה לרוץ אחריה.
ואז, ריקי נעלמה בעשן סגול

-בארץ השועלים-
"תביא לי כוס מים, ועכשיו!" ציוותה ריקי. אחד מהשועלים מיהר למלא את בקשתה כשהוא משקשק מפחד. ריקי הגיעה לארץ השועלים עם מבט רצחני בעיניים, כל שועל שיש לו קצת שכל בראש ציית לה.
"ועכשיו…" ריקי חייכה חיוך שלא יגמר בטוב, (בשביל השועלים כמובן) "תסבירו לי מהי נבואת השועל."
ועם מילים אלה וחיוך מתקתק אך מריר, ריקי התיישבה על כס המלכות של מלך השועלים, והשועלים יללו יללות יגון.
הם לא זעו. שום צליל לא בקע מהם.
"למה אתם מחכים?!" צרחה ריקי ושפכה את כוס המים על השועל הקרוב אליה, שמיד רץ משם, משאיר אחריו שובל של מים.
השועלים הנהנו, והביאו לתוך האולם, את זקן השועלים.

_בחדרה של שלי-
"אני לא מאמינה שעשיתי את זה." אמרה שלי בבעתה גמורה.
היא גרשה את ריקי, קירה, וגרמה למוות של השועל הקטן.
"זה מה שקורה, כאשר החיים מתנקמים בך." לחשש קולו של פיצול אישיותה של שלי. לאחר שגילתה זאת, היא נבהלה והעלימה אותו לכמה שניות. היא מפחדת מפיצולי אישיות.
"אני שונאת אותך. פיצול אישיות מסריח." מלמלה שלי, והתלבטה אם לחבוט לעצמה בראש כדי שגם לפיצול יכאב. בכל זאת, הוא חלק ממנה. אבל היא התחרטה, כי ידעה שזה מעשה טיפשי.
"את תחיי עם זה." צחק הפיצול.
שלי גלגלה את עיניה,"אוחחח! אתה לא יכול להיווצר בדמות אחרת?! כלומר לצאת ממני, ולבנות לעצמך דמות משלך?!" צרחה שלי.
"למעשה, אני יכול!" הוא אמר, והיא הרגישה כאילו מרסקים אותה עם פטיש, ושואבים ממנה את כל כוחותיה. היא נפלה על הרצפה בחוסר אונים, נאנקת ומתפתלת. היא הרימה את ראשה ברעד, ולפניה עמד קירה, בכבודו ובעצמו.
"אז מה עם הבריכה?" הוא שאל שוב.
צליל חד נשמע מבין שפתיה,"קירה?!" צרחה וניסתה לחבוט בו, אך גופה הרגיש כאילו עשוי מעופרת. היא נפלה על הרצפה, ואנחה נפלטה מפיה.
"הו כן. שכחתי לומר לך, שאני טכנית חלק ממך, אז רוב הכוחות שלך עברו אליי."
"עכשיו אתה מזכיר את זה?" מלמלה שלי בכאב.
"כן. אני רק רציתי לשאול אותך בקשר לנבואה. זה נשמע באמת מעניין."
שלי גלגלה את עיניה,"אני לא מתכוונת לספר לך כלום. זה ברור? כלום!"
"ולמה את לא תספרי לי כלום?"
"כי…אתה חתיכת קקי קטן שהרס לי את כל מה שהיה לי אי פעם!" עיניה של שלי רשפו, ואגרופיה נקפצו, אך עדיין לא היה בה כוח לקום. הוא צחק.
"את צריכה עזרה?"
"לא ממך בכל מקרה!" היא צעקה וניסתה לקום.
הוא הושיט את ידו לעברה, אך היא העיפה אותו בעצבנות. לאחר כמה דקות היא וויתרה והניחה את ראשה על הרצפה.

-בארץ השועלים-
"אז אתה בעצם אומר… שכל זה נובא לפני שנים?!" שאלה ריקי בזעזוע עמוק.
"ליתר דיוק, 3766 שנה." דייק אותה זקן השועלים.
"אז… על מה מספרת הנבואה, לאחר שנתת לי רקע היסטורי?" שאלה ריקי בעניין.
השועל נאנח.
"הנבואה מספרת על שועלה אחת, שהייתה לה חברה טובה מאוד. החברה הזו הייתה טראקט. השועלה וחברתה היו מאוד קרובות, עד שהנבואה צצה. הן רבו, וניסו להרוג אחת את השנייה בגלל סיבה מגוחכת -" ריקי נשפה אוויר בחדות. זה בדיוק מה שקרה להן. "- ואחת מהן עזבה את הבסיס הסודי. האגדה מספרת, שכאשר הנבואה תתגשם, שום דבר לא יעזור ממלחמה איומה שצד אחד הוא השועלה, והשנייה טרקאט. העולם ייחרב." הוא סיים את דיבורו, והשועל הזקן פסע לעבר יציאת האולם.
ריקי כיסתה את פיה עם ידה ודמעות עלו בעיניה.
"מה עשיתי…" היא לא פסקה מלמלמל. נחישות התחילה להיאזר בתוכה.
"אני חייבת לעצור את הנבואה." אמרה לעצמה בנחישות, וקמה על רגליה במהירות רבה כל כך, שכמה מהשועלים קפצו מרוב בהלה.
השועל הזקן נעצר לפני היציאה מהאולם."נחישותך רבה להפליא, טרקאט. מעולם לא חשבתי שאגיד דבר זה לטרקאט – אך ליבך טוב, תשמרי עליו." הוא החל לרוץ ויצא מהאולם. השועלים ששהו בחדר עזבו גם. בדידות החלה לחלחל לנחישותה של טרקאט. זאת אומרת ריקי.
"תודה רבה, סופרת מקוללת," מלמלה ריקי באדישות.
-הערת כותבת לריקי: יאי אני מקוללת!-
"אבל… מה זה בעצם טראקט?" היא שאלה בתמיהה את עצמה, אפילו לא מצפה לתשובה.
-הערת כותבת לריקי 2, את זה.. תגלי בהמשך-
"את סתם קול מוזר חסר גוף שכותב!!! סתמי!!!" צרחה ריקי. אוך, איזה !#$%^*…" מלמלה ריקי.
-הערת כותבת לריקי 3, אני שונאת את ריקי הכותבת ואת זאתי שבסיפור – העניין סגור-
"מה..?" שאלה ריקי בחוסר הבנה את הכותבת חסרת הגוף בחלל."מה את קשורה?.."
-הערת כותבת לריקי 4, מה ששמעת!-
"אולי פשוט תבואי לפה, ותדברי איתי נורמלי?!" צווחה ריקי וכמעט בעטה בקיר מרוב עצבים על הכותבת 'שלי'.
-הערת כותבת לריקי 5, אין בעיה!-
לאחר שניות ספורות, הופיעה מול ריקי, ילדה בת 12, שיער פזור חום קצת אחרי הכתפיים, עיניה בצבע חום-דבש-כהה שנצצו בסקרנות, על אוזנה נח עיפרון כחול ומחודד, בגדיה היו פשוטים: סוושרט כחול שעליו כתוב: 'I AM OTAKU!', מכנסי ג'ינס משופשפים, ומגפיים חומות עם כפתורים בצדדים. היא הייתה עסוקה ב-לצייר משהו בפנקס קטן. הילדה הייתה די גבוהה יחסית לגילה, ורזה.
"קראת לי, גברת ריקי?" נשמע קולה של שלי הכותבת מהילדה.
"לא,לא,לא!" לפתע הופיעה ליד שלי ילדה נוספת, קצת יותר מבוגרת, בכמה חודשים. הייתה לה חולצה לבנה קצרה בלי כתפיים (חור באזורים שבהם אמורה להיות הכתף) עם פרחים באמצעה,טרנינג עבה בצבע כחול כהה מאוד, ונעליה היו נעלי ספורט אפורות משופשפות וקרועות. היא הייתה גבוהה ורזה, ושערה החום הגיע עד אמצע גבה. עיניה החומות הגדולות נראו כעוסות.
"עופי מכאן, עכשיו!" הילדה השנייה קראה.
"לא! מי את שתחליטי עליי, אורי?!" צווחה הכותבת שלי.
עיניה של אורי החלו לרשוף,"אמרתי לך!!! קוראים לי פה ריקי!!" צרחה.
"אבל היא ריקי!" אמרה שלי והצביעה על ריקי ההמומה שבהתה בשתי הדמויות הרבות מולה, שהתבררו ככותבות הסיפור הזה, והעלילה.
"אוף איתך… באתר קוראים לי ריקי. ככה אני סוף סוף יכולה להיות… את יודעת. מה שתמיד רציתי להיות -" מלמלה ריקי/אורי.
"די להיות קיטשית!" קטעה אותה שלי וכמעט העיפה מעליה את הפנקס שהיא החזיקה.
"לא קשור לקיטשיות… אני עברתי בריונות אז אני מתבודדת ו… פה פתחתי דף חדש." אורי\ריקי הסמיקה.
שלי לא נראתה מופתעת, אבל הבעתה התרככה,"אבל…" שלי עצרה את עצמה. ושמה לב לריקי מהסיפור שבהתה בהן באימה.
"הו כן. היי!" חייכה שלי חיוך שובב לעברה של ריקי מהסיפור. ריקי מהסיפור נראתה מופתעת למדי, ולא הצליחה להוציא הגה מהפה.
ריקי הכותבת הפנתה את מבטה לעבר ריקי מהסיפור.
"אני נראית מגניב בסיפור." אמרה ריקי ובחנה את ריקי מהסיפור מכף רגל ועד ראש.
"אז… אנחנו נלך עכשיו…" מלמלה ריקי הכותבת, והבעת ביאוס נשמעה בקולה.
"לא!!" צרחה שלי הכותבת, והכניסה את הפנקס לכיס הג'ינס שלה.
"מה לא?" שאלה ריקי הכותבת, והביטה בשלי, "אנחנו צריכות ללכת. אחרת העלילה לא תוכל להתקדם."
שלי צחקקה בערמומיות,"יש לי עלילה משל עצמי."
"אני.. אני מקווה שאני ושלי לא נריב בעלילה שלך." גמגמה ריקי מהסיפור בתקווה.
צחוקה של שלי גבר,"את עוד תראי.. ועכשיו, אני אלך לבסיס הסודי לפגוש את שלי מהסיפור. מעניין אותי איך היא מתקדמת בינתיים." אמרה שלי ונעלמה בענן כחול, שאחריו הופיע הבזק אור גדול לשנייה אחת.
ריקי מהסיפור העבירה את מבטה לריקי הכותבת, שלא נראתה מעוניינת בה במיוחד.
ריקי הכותבת העיפה מבט ביקורתי לעבר הג'ינס של ריקי מהסיפור.
"ממליצה לעבור לטרנינגים… כבר חורף…" היא מלמלה והתקדמה לעבר כס המלכות.
"ממ… נוצץ." היא חייכה חיוך מרושע מעט. היא התיישבה על כס המלכות בחיוך מנצח.
"הייתי מזמינה אותך לשבת, אבל זה הכיסא היחיד בחדר." ריקי חייכה בנבזות.
"המ… אני מבינה שאנחנו גם דומות באופי…" היא מלמלה.
לפתע נראה עוד הבזק אור, וענן כחול שוב הופיע.
שלי הכותבת הופיעה שוב מולם, נראית מובהלת יותר מתמיד, עיניה החומות בערו בלהבה אדומה.
"מה קרה?" שאלה ריקי מהסיפור, והתקדמה לעבר שלי בצעדים מהוססים.
"אנ..א.. זה…" מלמלה שלי הכותבת, ופחד נגלה בקולה הרועד.
"מה קרה?!" ריקי הכותבת וניערה בכוח את שלי הכותבת. שלי הכותבת נראתה כאילו היא בטראנס.
"ט.. שר…תא.." מלמלה שלי בחוסר משמעות ברור.
"טי-שירט? מה, יש מכירת חיסול?" שאלה בבלבול ריקי הכותבת.
שלי אפילו לא חייכה,"זה.. זה.. א..ני.."
"מה את?!" צרחה ריקי מהסיפור ורצה לעבר ריקי הכותבת המנערת את שלי הכותבת.
"היא מתכוונת לשלי שלך!!!" ריקי הכותבת אמרה לריקי מהסיפור.
שלי הנהנה במהירות.
"זה מבלבל!!! אני קוראת לך מעכשיו אורי!!!" צווחה ריקי מהסיפור.
"בסדר…" מלמלה אורי שהבינה שהיא לא יכולה לצאת כנגד הדמות שיצרה.
"ריקי!" צרחה שלי בהיסטריה שסוף סוף הצליחה להוציא מילה בלי מלמול לא ברור.
ריקי ואורי הסתובבו לעברה."היא אמרה ריקי, לא אורי!" צעקה ריקי על אורי. אורי חייכה חיוך מבויש.
"אבל אני מעדיפה את השם ריקי…" אורי מלמלה.
"לא. אכפת. לי!!" צווחה ריקי וכמעט נתנה לה סטירה, אך שלי עצרה אותה –
"לא! אל תעשי זאת!"
לפתע, עשן ירקרק נפלט מפיה של שלי, וקול רפאים בקע מגרונה:
"היא זאת אשר תקבע את הגורל,
אם הדרך הזו תמשיך, או תחדל,
כאב בירח בוהק ומלא, לילה שחור,
מות אחיות תאומות במדבר הקור."
"אני לא אוהבת את השיר הזה…" אורי וריקי מלמלו, ואז שלי התמוטטה אל האדמה בחוסר אונים.
"אח! דאמ איט!" הן צווחו ביחד ואז שוב צווחו בכאב.
"כנראה שאסור לנו לומר את אותו הדבר באותו הזמן…" ריקי אמרה.
"מה את אומרת?!" צווחה עליה אורי.
"סתמי רגע! את לא רואה ששלי נפלה?! ושהיא אמרה לנו שיר מלחיץ?!" צרחה ריקי והביטה מבוהלת על שלי שנשכבה על הרצפה.
"זאת שלי… היא תסתדר…" אורי אמרה.
"אבל.. השיר." מלמלה ריקי בבהלה.
צליל קלוש בקע מגרונה של שלי רגע לפני שנפלה לחוסר הכרה:"זה אינו שיר, זו.. נבואה."
"נבואת השועל?" שאלה ריקי מהסיפור בסקרנות.
"אלא מה?!" נזפה בה אורי."טוב, אני לא רוצה להיות פה כשהכל יקרה. ביי!" אורי נעלמה בקול נפץ ולאחר מכן נשמעה צעקתה של אורי:" בנדיקוט פאוור!!!"
ריקי גלגלה את עיניה, וכתבה משהו במחברת שהוציאה מכיסה. כנראה הכיס קסום.
לפתע אורי הופיעה לצידה, רצה במהירות. היא התנגשה בקיר.
"איייייה!" צרחה אורי.
"את הלכת!" צרחה ריקי,"למרות שאת יודעת שנכלול אותך בקטעים הללו!!!"
"אני. שונאת. אתכן." אורי אמרה.
ריקי צחקה ברשעות."תשנאי כמה שבא לך."
"אני.הרעה.היחידה.פה.אז.סתמי." אמרה אורי בכעס.
"ואני.רעה.יותר.אז.סתמי!!!" ריקי צווחה את המילה האחרונה.
"הלו?" מלמלה שלי בעצבנות מהחוסר הכרה,"אף אחת לא שמה לב שהרגע אמרתי נבואה מלחיצה שתקבע גורלות של אנשים ואולי של העולם, והתמוטטתי אל הרצפה?!""
"כן כן, יופי לך." מלמלו ריקי ואורי ביחד ושוב נפלו בכאב. שלי קמה מהרצפה, ונתנה לשניהן סטירה מצלצלת. צחוק שובב עלה מגרונה, והיא נעלמה בעשן כחול והבזק אור אדיר שיכול לגרום לציפור להתפוצץ מרוב אנרגיה.
"תני לי את זה!" צווחה אורי על ריקי וחטפה לה את הפנקס.
"היי, זה שלי!" ריקי צרחה עליה, וניסתה לחטוף את הפנקס מריקי.
"רגע. כל הכוחות שלך נמצאים בפנקס?" שאלה אורי בתחמנות ורצה לפינת החדר.
"טוב.. כן. אם אפשר לקרוא לזה בכלל 'כוחות'. עכשיו תני לי את הפנקס!" ריקי רצה אחריה.
"טוב, אני לא צריכה פנקס." אורי זרקה את הפנקס לאוויר בזמן שפרסה את ידיה לצדדים ופיסקה מעט את רגליה. היא החלה לזהור, ושלי הגיע לשם בפיצוץ.
ליתר דיוק – שתי השליות.
שלי הכותבת החזיקה בכוח את שלי מהסיפור, עיניה רשפו בכעס, ונראה כאילו עומדת להטיח את שלי מהסיפור בקיר, ואז להעיף אותה אל התקרה, ולהידקר על ידי החרב שנחה באור אפל על חגורתה שהופיעה לפתע על מכנסיה של שלי. בידה השנייה של שלי הכותבת, אחזה בפנקס.
"זהו!" צרחה שלי הכותבת,"נמאס לי! את הולכת לטרטרוס, סיילטו!!"
"סיילטו?" שאלו ביחד ריקי ואורי, ונתקפו כאב חזק.
שלי לא הגיבה, היא הרימה את רגלה ובעטה בסיילטו (שלי מהסיפור) ולפתע נפער חור בגודל 2 מטר על 2 מטר ברצפת השיש, וסיילטו נפלה לתוכו בצרחה. החור נסגר, והותיר אחריו צלקת על רצפת השיש.
"על מה הן מדברות?!" שאלו בבת אחת ריקי ואורי אחת את השנייה בזעזוע, ואז שוב צרחו בכאב, והתמוטטו אל הרצפה.
שלי הכותבת הביטה עליהן, בעיניה ניצוץ אפל ומסתורי. חיוך נמרח על פניה.
"מה הקטע שלך?" שאלה ריקי, ואז שמה לב שאורי כבר לא שם.
שלי התעלמה,"לאן אורי הזאת נעלמה עכשיו?" שאלה בחוסר-סבלנות והביטה סביב. היא סרקה את ריקי,"הפנקס שלך עלייך?" שאלה.
ריקי חיפשה בכיסים שלה,"אוי לא.. אין." עיניה של שלי התקשחו, והיא חיפשה אחר הפנקס שלה, אך מצאה אותו. של ריקי איננו. דבר אחד היה ברור, אורי לקחה את הפנקס של ריקי כאשר לא שמה לב.
"אני אחזיר אותה…" שלי מלמלה וקשקשה משהו בפנקס.
לאחר כמה שניות, דבר לא קרה."נו.. מה קורה?" שאלה ריקי בחוסר-סבלנות והתקדמה לעבר שלי.
"אני לא מצליחה.. היא פשוט לא מופיעה. אני חושבת שהיא כתבה בפנקס שאיני יכולה להחזיר אותה, או אפילו לשלוט בה. אולי אפילו היא תשלוט בכל הסיפור כולו. זה רע.. מאוד." מלמלה שלי.
"אח! מה קורה לי?!" ריקי החלה להתרומם מהרצפה הקרה. בגדיה ושיערה השתנו, ולאחר מכן היא נפלה על הרצפה שוב בבלבול. שלי הביטה סביב, הנוף החל להשתנות, עצים גבוהים ומשונים בצבעים כחולים כיסו את הסביבה, קולות חריקה וקרקוש נשמעו ברקע, וציפור מוזרה ביותר צצה מבין העצים. בגדיה של שלי השתנו גם כן, שמלה כחולה נפרחה ממנה, עם סינר לבן מכוסה בכתמי דם. היו שם שתי כיסים שעליהם מצויירים סמלים מוזרים, פפיון שקשר את בטנה, ונראה בגבה, גרביונים עם פסים שחורים-לבנים ומגפיים שחורות גבוהות. שערה הפך שחור, ידה החזיקה סכין מעוטרת.
"אני הפכתי לאליס ממדנס רטורנס?" שאלה שלי והביטה על בגדיה. ריקי הביטה סביב, והנהנה. שלי נאנחה, זה אולי מגניב, אבל לא מקורי בעליל.
"תגידי, יש מצב שאני כתבתי את זה?" שאלה שלי והביטה על לבושה של ריקי, שמלה מוזרה, צבעונית ומלאת טלאים ודוגמאות מוזרות. על ראשה הונח ספל תה סגול ועקביי נעליה היו כוסות תה. היו לה כפפות כחולות מנוקדות בלבן ושערה היה ורוד כהה מאוד עם פסים כחולים.
"כן, בהחלט כן." אמרה ריקי והביטה על עצמה, היא הנהנה בחיבה."יש לי לבוש מאוד חמוד. אני חושבת שזאת מאדלין האטר, מאבר אפטר היי."
"מי?" מלמלה שלי שבהתה בפנקס שלה.
"הבת של הכובען המשוגע, מהסדרה אבר אפטר היי!" ענתה לה ריקי בעצבנות.
"את.. הבת של הכובען? יש מצב שההורים שלך זה הכובען וצ'שייר?" היא לחשה בהתרגשות, והרימה מבטה אל עבר ריקי.
"אממ.. לא." ריקי השפילה את עיניה לאדמה שנוצרה מתחתיה, אבנים סגולות מוזרות הציצו בין החרצים של האדמה.
"מה." שאלה שלי בהלם וריתקה את מבטה לריקי,"אבל אבל.. אבל! צ'שייר והכובען.." גופה החל להתקשח וידה התהדקה על הסכין, רוח חזקה נשבה עליה ושיערה השחור התפזר לכל עבר. היא עצמה את עיניה, ורעד קל כיסה את גופה. לאחר שפקחה את עיניה, צבע החום של עיניה כבר לא נגלה שם, צבע אדום כדם כיסה את אישוניה, שמלתה הפכה לבנה לגמרי, ועל ידיה נוצרו כתמי דם גדולים.
"שלי.. זה לא מצב הטראנס.. נכון?" מלמלה ריקי בבהלה וצעדה כמה צעדים לאחור מחשש להיפגע. היא ידעה מהמשחק 'אליס מאדנס רטורנס' שכאשר אליס במצב של טראנס כזה, היא מסוכנת ביותר.
ריקי החלה לרוץ. היא פחדה מ"אליס" הזו, שפעם הייתה שלי המוכרת למחצה.
"את לא יכולה לברוח, ריקי." שמעה את קולה של אליס בוקע משלי ואחריו צעדים מהירים.
"אבא'לה!" ריקי צווחה בבהלה והגבירה את מהירותה.
היא שמעה שריקה ליד אוזנה, וברגע אחרון התחמקה מהסכין שעופף בדיוק לראשה. טעות מרה היא עשתה – היא הביטה לאחור. שלי הצליחה להדביק אותה ועיניה מטורפות לגמרי, מלאות זיכרונות כואבים על עברה של אליס.
"שלי!!! דיי!!!" ריקי צווחה.
היא הגיעה לבית שעמד עקום לגמרי, ונכנסה אליו.
בפנים, התרחשה מהומת עולם, צלחות עופפו, חלונות שבורים, צרחות וצעקות בכל עבר.
שלי נכנסה אחריה במהירות לבית, ובפתח הדלת חזרה לעצמה. עיניה חזרו להיות ירוקות (אף על פי שהיו אמורות להיות חומות) שמלתה חזרה להיות כחולה, והדם נזל מידיה אל הרצפה הצבעונית של הבית.
היא בהתה במתרחש, בשולחן ישבו המלכה האדומה על כיסא מפואר ומעט רעוע, הכובען המשוגע וצ'שייר – מתמזמזים בשקט.
'אליס' (כרגע היא אליס, בכללי זאת שלי) צעדה באטיות לבית,"רציני?" מלמלה בדרך. כל הראשים הופנו לעברה,"הו אליס! שמח לראות שהופעת!" אמר צ'שייר בשמחה וקפץ לעברה, היא הרחיקה אותו במהירות.
"לא לא לא! אנחנו בסיפור הלא נכון!" צרחה אליס (שלי) והביטה סביב.
"מה אנחנו עושים ב'ארץ הפלאות – הגרסה הסדיסטית'?" שאלה ריקי שנעמדה ליד שלי, מביטה בכובען המשוגע.
"הו כן, יש משהו יותר חשוב לדון בו." נזכרה שלי ופנתה לכובען:"ריקי, אומרת שהדמות שהיא נמצאת בה כרגע היא הבת שלך, אבל לא מצ'שייר. זה נכון?" שאלה שלי בשקט את הכובען.
הכובען המשוגע הביט בה ובריקי בתמיהה, צ'שייר הביט בו מבוהל לחלוטין, חוסר אמון התחיל להיגלות בעיניו."איני יודע אליס, זה כנראה קרה בעתיד. נצטרך לחכות ולגלות." אמר הכובען בנימה רגועה, והעיף מבט לצ'שייר שעדיין נראה חסר מנוח.
"אז נגרום שזה לא יקרה!" צחקק צ'שייר והתכרבל בחיקו של הכובען. הוא גרגר בהנאה כאשר הכובען ליטף אותי בעדינות הלוך ושוב. שלי חייכה והנהנה.
"בקיצור, הגענו לסיפור ה-לא נכון. אני וריקי מיד הולכות! אפילו שאני די אוהבת את הדמות הזו.." מלמלה שלי והביטה על בגדיה.
"סיפור לא נכון?" שאלה המלכה האדומה, שישבה בצד שותה תה, עד לרגע הזה הייתה שקטה לגמרי.
שלי וריקי הנהנו,"אנחנו מגיעות מהרפתקאות שלי וריקי, אבל אני אחת מצוות הכותבים שכותבים את 'ארץ הפלאות – הגרסה הסדיסטית." אמרה שלי בהערכה, ובחיוך מעט מתנשא.
צ'שייר והכובען הנהנו,"ומי כותב את כל הקטעים בנינו?" שאלו ביחד.
שלי צחקה,"בעיקר סאני וגבי, אני לא מתמחה בדברים הללו. אני לא חושבת שגם אורין מתמחה."
"ומי את בסיפור?" שאלה המלכה האדומה בנעלות.
"אני? אני אליס בסיפור. חשבתי שזה די ברור.." שלי חייכה חיוך תמים.
נראה שצ'שייר התעורר לחיים,"אליס? אליס זאת את?" מלמל והתנתק מהכובען, רץ לעבר שלי.
"לא! כאילו זאת כן אני, אבל אני לא ממש אליס בסיפור." תיקנה אותו במהירות.
הוא נאנח,"את אחת מהכותבים של הסיפור שלנו, נכון?" שלי הנהנה,"אז.. אנחנו נמצא את אליס, היא מתה? היא תעזוב אותנו? הנבואה תתגשם? לי ולכובען תהיה סצנה עם..?" אמר במהירות ושאל.
שלי צחקה,"רגע רגע רגע.. אני לא אגלה לך דבר. ותגיד לסאני לעשות כזו סצנה, אפילו שהוא כבר כתב על זה סיפור שלם." היא צחקקה ופנתה לצאת מהדלת, אחריה ריקי הלכה בשעמום נגלה לעין.
"רגע!" צרח החתול והניח ידו על כתפה של שלי.
ריקי בעטה בידו של החתול.
"אנחנו הולכות עכשיו! כמו שסנאי יודע לרקוד בלט!" היא צחקקה בשיגעון.
"אני בהחלט מתחיל לחבב את הילדה הזאת" הכובען אמר ברצינות כאשר זרק ספל מלא תה באוויר ותפס אותו שוב.
שלי צחקה כשגבה עדיין מופנה לחבורה. צחוקה התגלגל ללא סיבה, הפך מפה ולשם לכל מקום בעולם. עיניה החומות של שלי נצצו בשעשוע,
"אספר לכם סיפור, על עכבר ועל חתול,
אשר לכל מקום לוקח, את המארח ואורח.
הסיפור מעט מצחיק, השתדלו בלי לצחוק,
כי כשמדובר בסיפור הזה, הכל נלקח רחוק.
החתול היה טיפש, פזיז אך מאד ערמומי,
חיוך חושף שיניים לו היה, מבט מסתורי.
העכבר היה הפוך, קצת מוזר אך חכם,
בעיה אחת הייתה לו, הוא אינו מתוחכם.
סיפורנו מתחיל בעיירה רחוקה, הרחק,
אני ממליצה, מכולם משם להתרחק.
אל תתקרבו לשם, דרקונים חיים בעולם,
הסיפור מאוד משוגע, אל תהיו כמו כולם.
יש לי בעיה, החתול והעכבר נעלמו,
אולי לארץ הפלאות, אולי לווקאדדו!" אמרה שלי בעל פה, וצחוקה נדם.
"והו! גם את מדברת קשקושלבושית!" צווחה ריקי בשמחה.
צ'שייר הביט בגבה של שלי, והיא הסתובבה לעבר החבורה עם הבעת פנים אדישה לחלוטין.
"שיר נחמד, יחסית לבת אנוש." מלמל צ'שייר בתחמנות.
שלי צחקקה ונזכרה בקטע הזה מהסיפור,"שיר יחסית נחמד?" שאלה.
"ליתר דיוק, אמרתי שיר נחמד יחסית לבת אנוש." תיקן אותה צ'שייר, מדלקם שורות של אליס מארץ הפלאות הגרסה הסדיסטית.
שלי צחקה במרירות,"איני בת אנוש, אני יצור לא קשור המרקד לצלילים חסרי משמעות בטרטרוס."
כולם הנהנו, והתחילו לצחוק. אך ריקי צרחה ועצרה את כולם:"אנחנו. חייבות. ללכת!" לפני ששלי, או מישהו אחר בבית הספיק למחות, ריקי תפסה בידה של שלי בחוזקה וגררה אותה מחוץ לדלת. מביאה אותה למקום אחר, שהוא כלל וכלל לא ארץ הפלאות.

"איפה אנחנו?.." מלמלה שלי. היא קמה, והתיישבה על הדשא הירוק והצח, הוא נראה חי יותר מאי פעם.
"אהה!" היא צווחה בבהלה כשראתה את ריקי. עכשיו היא הייתה…בלונדינית.
"וואט דה הל.." בהתה שלי בריקי.
"קרב!!!" ריקי צווחה והסתערה עליה בכעס.
"למה העולם מנסה לבלבל אותי?!" צרחה שלי כאשר התחמקה בקלילות מריקי, ושמה לב שהיא עצמה לובשת בגדים שחורים – חצאית מיני קצרה ושחורה כלילה עם חגורת ניטים, חולצה בטן שחורה, מגפיים שחורות עד בערך הברך. ריקי לבשה סרבל ג'ינס כחול ארוך, וטישירט לבנה מתחתיו.
"מי אני לעזאזל?!" צרחה שלי באימה והביטה על בגדיה החושפניים, ועל שיערה השחור. עיניה היו כחולות, כמו יום חורף בסערה.
"את קוקו המרושעת! ואני קוקו! ומה הקטע שלך מפגרת?! אני יודעת שבגלל שאת ההפך ממני את טיפשה, אבל עד כדיי כך?!"
"טיפשה? מדוע טיפשה?" שאלה שלי, והתחמקה מעוד התקפה של ריקי, לא תוקפת כלל.
"כי אני חכמה! תחזרי לאח המפגר שלך ולמימד שלך!!!" קוקו (ריקי*) צווחה בזמן שהתנפלה עליה עם מברג.
שלי (קוקו המרושעת) התחמקה, ותקפה את ריקי מלמטה, ריקי נפלה על האדמה בקול חבטה.
"אני, טיפשה? אני חושבת שהאופי שלי נשאר כמו שהוא." מלמלה שלי ונעמדה מעליה.
"תחשבי שוב!" קוקו הייתה על הרגליים לפתע והפעם היה לה ביד פטיש. היא דפקה את הפטיש בחוזק על ראשה של שלי, מעלפת אותה.

-מאוחר יותר-
"יש לך מברג בכלי עבודה?"
"לכי לדוג."
"יש לך סירים בכלי מטבח?"
"לך לעזאזל!"

שלי התעוררה. ראשה כאב, והיא הייתה בכלוב, כמו שיש בסרטים מצוירים.
"רציני?" מלמלה שלי וקמה על רגליה בהתנודדות.
לפתע נשמעה לצד שלי (מחוץ לכלוב כמובן) שאגה מלחיצה. היא הסתובבה לעבר הקול, וראתה נמר ענקי משחק עם כדור צמר. היא חייכה לעברו, ונפנפה בידה לעברו.
"שלום לך." לחשה והתקרבה לסורגי הכלוב.
הוא רק נהם בחזקה, מה שהביא אליו את קוקו.
"פורא קטן שלי, מה היא עשתה לך?!" קוקו תקעה בשלי מבט מאשים. נשמעה נהמה, ומהצד השני עמד דוב קוטב מבוהל.
"ריקי, זה שוב לא הסיפור" שלי אמרה באדישות.והביטה בשעמום על תקרת הכלוב.
"אוף איתך! עד שהגעתי למקום שאני אוהבת!" ריקי אמרה, והן שוב נעלמו.

"תסתכלי שוב על הבגדים שלך" העירה ריקי כשהן הגיעו לעולם החדש.
הפעם אף אחת מהן לא ידעה איפה הן, או למי הן הפכו.
שלי הביטה על ריקי, היא ראתה שהיא לובשת שמלה קצרה, עם חצאית קפלים, ועניבה מעל גופה אפורה. על ידיה היו שרוולים שלא מחוברים לגופיה מהמרפק ומטה. היו לה זוג קוקיות ארוכות כחולות שהגיעו עד לרצפה, ואוזניות. מעל לשרוולים היו לה על היד את הספרות 0.1 באדום. היו לה מגפיים שחורים שעקפו את הברך.
ריקי הביטה על שלי וראתה שהיא לובשת חולצת בטן לבנה אוורירית, שורט שחור קצר, שמהם יוצאים רצועות, שיערה היה בלונדיני ועליו פפיון לבן. הפוני שלה היה תפוס לצד בסיכה לבנה, על אוזניה נחו אוזניות לבנות. כמו שהיה לריקי, גם לה היו שרוולים שלא קשורים לחולצה, מהמרפק ומטה, על ידה למעלה היה את המספר 0.2 בצבע אדום.
"תגידי, מי זה הנער הזה שרץ לעברנו?" שאלה שלי, והביטה על נער צעיר בערך בגיל שלה, לבוש חולצה לבנה אוורירית, מכנסיים שחורות עד הברך, שמהם גם יוצאים רצועות, הוא לבש עניבה צהובה, נעליים לבנות כמו של שלי, כמו לריקי ולשלי, גם לו היו שרוולים שחורים הנחים על מרפקו ומטה, שיערו היה בלונדיני כמו של שלי, ועל אוזניו נחו אוזניות לבנות.
"הוא מזכיר אותך!" לעגה ריקי, ושלי נתנה לה מרפק בצלעות.
היא הביטה עליו והעיפה מבט אל בגדיה,"הוא באמת דומה לי."
הוא חייך לעברה, וכבר היה במרחק של עשרה מטרים מהם, שלי קמה במהירות ונעצה בו מבט כאשר עשה את דרכו בריצה לעברה. הוא נעמד מולה.
"רין!" צווח משמחה ובעיניו הכחולות ניצוץ.
"היי!" אמרה ריקי בשמחה ונופפה אליו. ואז היא שמה לב שביד שהיא נופפה לעברו, היה בצל ירוק.
הנער העיף מבט עצבני לעבר ריקי,"מה את עושה איתה?!" צעק על שלי, והיא התכווצה מעט.
"מי.. מי אתה?" מלמלה שלי ובהתה בו בחוסר הבנה.
הנער צחק,"את צוחקת נכון, רין?" שאל כשאלה רטורית. מי זאת רין? חשבה לעצמה שלי.
"לא.." לחשה בחשש.
"אז… אני וגברת רין סתם נפגשנו פה בטעות, אז נראה לי שאני אלך!" צחקקה ריקי והחלה ללכת. בלי ששמה לב, היא דרכה על אחת מהקוקיות שלה ומעדה.
הנער צחק בלגלוג."שימי לב לאן את הולכת, מיקו!" הוא גלגל את עיניו ותפס בידה של שלי.
"אני אשים!" צחקקה ריקי. זו בעצם הייתה תחבולה כדיי לגלות את שמה של הדמות. עכשיו היא הבינה איפה היא. היא בוואקלויד.
"ו…דבר אחרון!" היא צעקה לעברו, והוא הסתובב.
"יש לך מושג איפה נרו וטטו?" היא שאלה כדיי לרמוז לשלי איפה הן.
שלי הסתובבה גם היא, והביטה רגע בריקי."רגע.. אנחנו ב..?" שאלה שלי.
ריקי סימנה לה לשתוק, אבל היא כבר עוררה את חשדו של הילד.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל אותה בעוינות ובשקט כדיי שמיקו לא תשמע, ולאחר מכן צעק: "אין לי מושג! לכי חפשי את החברות העלובות שלך!"
שלי צחקקה, והביטה בו."לן?" בקולה נשמע היסוס.
הוא הביט עליה, מבט של ציניות על פניו."את לא זוכרת את אח שלך?"
"אני זוכרת! ברור שאני זוכרת." מלמלה שלי במהירות, והעיפה מבט אחרון לעבר ריקי, כלומר מיקו.
"אז בואי! יש לנו שיר לעבוד עליו." מלמל במהירות וגרר את שלי הרחק מריקי.

-אצל נרו וטטו-
"נו, איפה מיקו?!"
"היא תגיע, אל תילחצי נרו!" ובאותו רגע, הגיעה מיקו בריצה, כלומר ריקי, מיקו, ריקי.
"מה פספסתי?!" היא צעקה, שיערה הכחול פרוע.
"התקשרו אלייך. רוצים לצלם איזה משהו." אמרה נרו בעודה ממשיכה לשחק בטלפון שלה.
"את מה?" שאלה טטו ונשענה על שפת המזרקה.
"או רומיאו וסינדרלה, או את אהבה היא מלחמה, או טריפל באקה." מלמלה נרו.
"אממ.. אני רוצה טריפל באקה!" החליטה ריקי וחייכה.
"טריפל באקה?" שאלו שניהן בשעמום:"באמת…?"
"כן! כי אתן טיפשות!" צחקה מיקו, ואז נפלה טטו לתוך המזרקה.
טטו קמה בעצבנות מהמזרקה, רטובה כולה."טכנית, גם את טיפשה!"
נרו הסכימה, ועזרה לטטו לצאת.
"אני לא. אני קצת יותר חכמה" חייכה מיקו, והחלה לרוץ.
"לאן את הולכת?" צרחו אחריה נקו וטטו.

-אצל רין ולן –
"איזה שיר שרים?" שאלה שלי (רין) ומלמלה מילים ביפנית של שירי ווקאלויד. לן חיטט בערמת דיסקים שנחו מעל שידה לבנה עם שתי מגירות, גבו מופנה לרין.
"היי! מי פה? נראה לי המקום הזה רדוף…" נשמעה צעקה, ומיקו הופיעה, גולשת על בצל ירוק ענקי בתור סקייטבורד ללא גלגלים שמרחף באוויר.
"מיקו?" שאלה שלי בהפתעה, והעיפה מבט אל תקרת הסטודיו, בה נראו כוכבים בוהקים על שמיים שחורים. התקרה הייתה עשויה זכוכית ובנויה ככיפה, כדי שתמיד יראו את אור השמש והכוכבים. ברגע שלן שמע את שמה, עיניו התקשחו והוא הסתובב לכיוון שבו הביטה רין. הוא ראה את אותו בצל מרחף שעליו עופפה מיקו.
"מיקו…" מלמל לן בלגלוג,ו ברגע שהסתובב להביט בה, חיוכו הלגלגני נעלם ועל פניו נפרשה הבעת "מה לעזאזל".
זוג הקוקיות התכולות של מיקו נצבעו בסגול, ובהדרגה הפכו לצבע תכלת, הקצוות בצבע תכלת בהיר מאוד. עיניה היו אדומות כדם ובלטו על רקע עורה שהחוויר. שערה היה אסוף בזוג גומיות שחורות עם פרח שחור בקצה כל אחת מהן. שמלתה הייתה עם שרוולים ארוכים, והתחילה כחולצת מלמלה לבנה מתחת לשמלת מיני שחורה עם חצאית שכבות שחורה גם היא, ומתחת חצאית שכבות לבנה. קצה השרוולים נפתחו מעט לשרוולי מלמלה שכיסו לה את כל כף היד. נראה כאילו היא לבשה ג'קט בגלל קווים לבנים שהיו מצוירים על השמלה. גרביוני תחרה שחורים כיסו את רגליה, ונעלי בובה שחורות לכפות רגליה.
רין פערה מעט את פיה, ובהתה במיקו כאשר נחתה על רצפת הסטודיו העשויה עץ, קפצה בקלילות מין הבצל הירוק והוא נעלם והופיע לפתע, רגיל בגודלו, בידה החיוורת.
"שלום לכם, וואקלוידים צעירים," אמרה מיקו וחיוכה נראה על שפתיה האדומות.
נראה שלן התרגז מעט, כי מבטו התקשח אף יותר והוא קיפץ אגרופיו.
"שלום לך, מיקקי." סינן מבין שפתיו לן, גיחוך נפלט משפתיה של רין.
למרבה ההפתעה, מיקו צחקה, צחוקה מהדהד בסטודיו הגדול,"כינוי נחמד, לוניה."
אגרופיו של לן הורמו והוא התכונן לקפוץ עליה, אך רין עצרה אותו ברגע האחרון, מחזיקה אותו חזק. "אנחנו מהפכת הקאגאמינה, אל תיתן לה לעצבן אותך," מלמלה ברוך רין ללן. הוא נאנח ופניו התרככו,"נעיף את הירוקה מפה?" שאל וחיוך קטן על פניו.
"נעיף את הירוקה מפה." אישרה רין וחיוך גדל גם על פניה. הם תפסו ביד אחת של השני וכל אחד הביט בעיניים של האחר, ערמומיות נראתה בהן.
לאחר מכן, שניהם התמקדו עם מבטם במיקו העומדת שם בשעמום, מתחילה לבדוק כל מיני דיסקים וכל פעם מלמלת:"לא…" או – "שונאת את השיר הזה…"
רין ולן צעדו לעברה בחיוך מנומס ומזויף, עיניהם עוקבות אחר כל תנועה של מיקו.
"מיקו… אני מתנצל," שיקר לן, אך נשמע כאילו באמת מתנצל.
מיקו הרימה את מבטה, עיניה האדומות בהקו באור הירח, אך חיוכה הקליל חזר לפניה.
"אני סולחת לך, לוניה," אמרה מיקו בשעשוע ונגעה קלות בכתפו. רין ראתה שהתאמץ לא להחטיף לה אגרוף בפנים.
"ריקי.. כלומר מיקו," תיקנה את עצמה במהירות רין (שלי),"אני מציעה לך אתגר."
לן ניקה במהירות את הכתף שבה מיקו נגעה, והביט בחשדנות לעבר רין הרוקמת תוכנית בראשה.
"מה האתגר?" שאלה מיקו, גם במבטה נראה חשד רב.
"האתגר הוא שירת ווקאלויד. אני ולן נגדך." אמרה רין וקולה הדהד בסטודיו, לן העיף מבט אל החדר האטום שחלק מקירו עשוי זכוכית, ובתוך החדר רמקולים, ארבעה אזניות, מיקרופונים ,לוקח בקרה משוכלל, ופלזמה עצומה.
מיקו היססה למשך כמה רגעים, פניה השתנו. אך אז חיוכה חזר לפניה, מתנשא יותר מתמיד. לן לא נראה מודאג, הוא פסע בקלילות לעבר חדר ההקלטה ופתח את הדלת.
"אחרייך, מיקקה." חיוך שובב נח על שפתיו בזמן שמיקו צעדה על פניו ונכנסה לחדר. מיד אחריה עברה רין שתפסה בידו של לן ונכנסה איתו לתוך חדר ההקלטות הגדול.
מצד ימין נראה קיר הזכוכית ולידו המיקרופונים עליהם מונחים האזניות הלבנות. בקיר האחורי נראתה הפלזמה ה-יצאה מתוך ארוך נמוך, וכרגע לא הייתה פועלת – מסכה שחור. לן הניח את המכשיר ליד הפלזמה ולקח את האזניות הלבנות אשר התאימו בדיוק לראשו. אחריו רין לקחה את האזניות והניחה אותה על אוזניה.
"אז מה לשיר?" שאלה מיקו כאשר לקחה את האזניות השלישיות.
"מה שתרצי, באקה." גיחך לן ורין החלה לצחוק.
מיקו גלגלה את עיניה, והוציאה את המיקרופון מהמעמד שלו, אצבעותיה החיוורות מתהדקות על המיקרופון
השחור.
"שאנחנו נתחיל?" שאלה רין, ועל פניה חיוך מלא בלגלוג ובוז.
שוב, מיקו גלגלה את עיניה. "טוב, למה לא. אבל רגע, מה החוקים?"
לן צחקק מאחורי רין,"החוקים הם: לנסות לא לזייף-" התחילה רין ולן קטע אותה והוסיף:"מה שלך יהיה קשה, מיקו." רין צחקקה והמשיכה:"לא לעצור את הווקאלויד שתורו באמצע שיר, ולבסוף, לא להחזיק בצל ירוק באולפן ההקלטות." רין סיימה בנימה משעשעת, והעיפה מבט אל הבצל הירוק של מיקו. מיקו הביטה בו גם והעלימה אותו באותו רגע.
"אז שנתחיל?" שאל לן והעיף מבט אל רין.
"כן. אבל רגע, מי שבודק את רמת השירה זה המחשב -" החלה רין לומר ולן הצביע על הפלזמה שהדליק לפני מספר שניות,"- הזה, הוא בודק את רמת השירה, אם היו זיופים, ואיכות הקול." אמרה רין, וחיוכה גדל מעט, כאילו ממתיקה היא סוד.
מיקו הנהנה בשעמום,"בסדר. אז מה אתם שרים?"
רין ולן הביטו אחד בשני, נראה שחשבו על אותו שיר.
מיקו הביטה בהם בזלזול. "ואיך אני יודעת שאתם לא עובדים עלי? שהמחשב לא יעשה על כל דבר שאני אשיר זיוף? אני לא סומכת עליכם, ולכן-" היא הוציאה לפטופ קטן, מיקרופון ורמקולים מכיסה "אני אשתמש במחשב שלי."
רין שילבה את ידיה ונאנחה,"איך שבא לך." רין הנהנה ללן שבעזרת כוח המחשבה עבר על רשימת השירים שיש בטלוויזיה, הוא הגיע לשיר של רין ולן, השיר האהוב עליהם. והטלוויזיה לחצה על השיר שרצו מעצמה.
"רגע, מותר לשיר גם שירים שהם לא שלך? נגיד, אני יכולה לשיר את… נגיד, באד אפל? אסור לי לשיר שיר שכבר שרתם ולהפך? אסור לי לשיר את אותו השיר פעמיים?" המטירה מיקו מטר שאלות.
"כן, כן, כן, כן," דקלם לן.
"יש רק שלוש שאלות שונות," אמרה מיקו.
"שהן?" שאלו ביחד לן ורין.
"שתי הראשונות," מיקו שמה את זוג ידיה מאחוריי גבה ושלחה לטטו הודעה – 'בואי, דו קרב שירים'
לאחר שניות ספורות, טטו הופיעה מולם, שיערה הוורוד מגולגל כמקדחות מכוסות בוץ, שמלה כמו של מיקו נראתה עליה, רק בקווים בצבע ורוד.
"שניים מול שניים," חייכה מיקו, "אני צריכה את טטו לקולות רקע."
לן סינן מבין שיניו שנחשקו כאשר ראה את טטו:"מה היא עושה פה?"
"קראתי לה" אמרה מיקו.
"אף אחד לא נתן לך אישור," לחשה בתוקפנות רין.
"ממתי אני שואלת מישהו?" צחקה מיקו.
"אם אתם מפחדים… אז אפשר לבטל!" צחקה טטו
לן גלגל את עיניו,"זה הסטודיו שלנו, ואנחנו לא נותנים לעוד באקה להיכנס אליו."
"מה, לעוד מישהי חוץ מרין?" שאלה מיקו, וטטו התחילה להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק בגלל הבעתם של התאומים. לן כבר היה מוכן לקפוץ על שניהם.
רין נשמה נשימה עמוקה,"אני לא פוצי-מוצי כמוכן. אני יכולה להיות תוקפנית כשאני יכולה. אני מבינה שאתן לא מקבלות את האתגר, דאבל באקה." רין סובבה את גבה אליהם, לן חייך.
"ברור שאנחנו מקבלות." חייכה מיקו, "אבל אין סיכוי שאנחנו נוותר על אולפן הקלטות משלנו."
"אם אתן לא בסטודיו שלנו, אתן בחוץ." ציין לן, ועיניו הכחולות נוצצות מחשדנות.
"יש לנו סטודיו משלנו אתן יודעות – היינו כאן קודם" אמרה מיקו בלשון נקבה לתאומים.
לן צחק, מתעלם מהעלבון."טטו בת 50, שתקפוץ לי. אגב, טטו חדשה בעניין ווקאלויד." נראה שטטו התכווצה מעט.
"וגם, זה שהייתן פה ראשונות לא אומר שאתן יותר טובות. רין ולן שולטים בעולם!" צחקה רין וחיבקה את לן.
"אהאה. כן. יופי. בטח." נשמע צחוק לועג מאחורה, ונרו עמדה שם עם הטלפון שלה.
"או יופי, עכשיו תהיו טריפל באקה." השיבה רין שחיבקה את לן, לן חיבק אותה בחזרה.
"אם אתם מבקשים" אמרה נרו בשעמום, ושלושתן החלו לשיר את הפזמון של טריפל באקה.
רין אטמה את אוזניה במהירות והחלה לצרוח כדי שיפסיקו, תוך כדי מלמל לן:"תפסיקו! אתן מחרישות אותנו, ואת כל העולם!" לבסוף לן עצר אותם ורין הוציאה את אצבעותיה מאוזניה, אנחת הקלה נפלטה מפיה.
"אנחנו מתחילים." ציינה רין והביטה בכל אחת מהווקאלוידות שנעמדו שם.
"איזה שיר תשירו?" מלמלה נרו.
"אתן תראו." השיב לן וחיוך שובב על פניו.
מיקו חיכתה בציפייה, איתה גם טטו עם חיוך קליל.
"מוכן?" שאלה רין והביטה על הטלוויזיה. היא הדליקה את המיקרופונים שלהם, ונעמדה מולה טלוויזיה שהראתה תווים וכפתור עם הכיתוב: PLAY.
לן הנהן לשאלתה, ונעמד לידה, הוא ווידא שנרו, טטו ומיקו יושבות על כיסאות לידם.
לן לחץ על כפתור הPLAY בכוח מחשבתו ותווים ומילים החלו לרקד על המסך, כקריוקי.
רין ולן נעמדו גב אל גב, בישיבה שפופה.
"מזה שלושה חודשים אנו דור הירושה השני
אך הדור הקודם עדיין ממלא את המקום
כאן נפריח פרח שיביא את הבשורה
הבה ונקום, זהו זמן המהפכה." שרו ביפנית, ולאט לאט קמו לעמידה בזמן השירה. הם שמעו את אנחתה של נרו ברקע כאשר המוזיקה התנגנה.
לן התקדם צעד אחד, והחל לשיר בקול יפהפה:"המתקפה הראשונה תהיה שלי
קפטן קאגאמינה לן המשסע
לחץ על F5
עקב שמועות כוזבות, בניקו ניקו מכירים אותי כשוטה
היי, חכו, מה נהיה
אני הרי גבר
אם תזלזלו בי אדרוס אתכם עם מכבש
התדמית הזאת ממש לא מתאימה
נסו את הכוח שלי
קול יפה שאין כמוהו, שמעו אותו
שימו לי סולם גבוה
אל תקשיבו לשמועות מרושעות…" הוא חייך בזמן ששר, ולא העיף מבט אחד לעבר הנערות שישבו וצפו בהם.
"תן לי שירים
שיתנו לי כוח להניף את החרב על הדור הקודם
תן לי שירים
שיהיו לי ככלי נשק איתו אוכל לנצח!" קולו של לן הדהד בכל האולפן הקלטות.
רין חייכה, והחלה לשיר עם לן את הפזמון:
"הנה אנחנו באים, זו מהפכה
כאן נקום ביחד, בית קאגאמינה!" הם שרו זאת ארבעה פעמים, וחיוך גאה נראה על כל אחד מפניהם.
רין התקדמה צעד אחד קדימה.
"ביחד כמשפחה נקטנו עמדה
התגובות קצת עויינות, אבל מה לעשות
רין תכין לכולם פיצוי הולם
אזמין את כולם לצ'מפון ברינגה האט
נכון שאני חמודה יותר ממיקו-נה?
כשאני מתנהגת בצורה חמימה שכזאת
אבל רק חמידות לא תשנה כלום
אני יודעת גם להיות נוקשה בהתאם…" שרה רין בקול נעים וזורם, ומיקו הזעיפה פניה.
"מוכנים? אז שמעו את ססמת הקרב שלנו
אין ספק, אוקיי, הירוקה היא האויב
בלבי הבוער שנושא את בשורת הדור הבא
שוכנת נשמה שלא יכולה להיות בסתם מכונה.." שמעו את הכנות בקולה, ופניה של מיקו הזעיפו יותר.
לן צחקק, והם שרו ביחד:
"כאן תחת הדגל המכובד של בית קאגאמינה
הציירים והמלחינים מבעירים את הלהבה
בראשנו צועד נמר עם כוח איתן
אנחנו הולכים על ניצחון ומוכנים לכל תרחיש."
"למלחינים שכותבים לנו שירים
ניתן קול שיגשים את החלום
לציירים שמציירים אותנו
ניתן את החיוך הכי מוצלח שלנו…" שרו ביחד וידיהן שלובות.
כל הכבוד ליוצר (המשתמש ברין ולן), זו מהפיכה
כאן נקום ביחד, בית קאגאמינה!" הודו ביחד ושרו, חיוכם רחב ועיניהם נעוצות אחד בשני.
"הנה אנחנו באים, זו מהפיכה
כאן נקום ביחד, בית קאגאמינה!" לפתע אנימציה הופיעה מאחוריהם, דגל קאגאמינה ולידו נמר גדול.
"הנה אנחנו באים, זו מהפיכה
כאן נקום ביחד, בית קאגאמינה!" שרו שוב, הנמר התחיל לזוז ולהסתחרר סביב רין ולן.
הם שרו זאת ארבעה פעמים, ולבסוף סיימו את השיר בחיבוק וחיוכים מאושרים.
"אוהבת אותך, לן." מלמלה לאוזנו רין, נשימתה חיממה את אוזנו.
"אני אוהב אותך גם, רין. איתך, לתמיד." הוא צחק לאוזנה, וחיבוקו התחזק סביב מותניה.
"תשיגו חדר!" צעקה מיקו, והם התנתקו זה מזה בהפתעה.
"כאן הוקם בית קאגאמינה!" צעקו ביחד והרימו את ידיהם המשולבות לאוויר.
"עכשיו תורנו!" צעקה מיקו והרימה את ידה באוויר.
"רגע," עצרה אותה רין והורידה את ידיהם שלה ושל לן.
"הניקוד, כן כן.." מלמלה מיקו בשעמום. "לדעתי מגיע שמונה. זה היה די מוצלח" היא חייכה חיוך עקום.
"שמונה?" שאל לן, וחיוכו נשאר על פניו,"הא כן, כמו שכבר אמרנו, המחשב נותן ציון, מ1 – 100."
"אם ככה שמונים ואחת," המשיכה מיקו לחייך, "ואני רק אמרתי את דעתי גברת לונה." ידיו של לן נקמצו לאגרופים
"אמרנו, המחשב נותן ציון!" ציינה רין בבוז, וגלגלה עיניה. היא חייכה ללן, ופתחה את אגרופיו בעדינות, עיניה מלאות תמיכה. חיוך קטן נראה על שפתיו של לן.
"הו… הדביקות…" מלמלה נרו, "למה שלא תתחילו להתנשק? הטלפון שלי מוכן על מצלמה"
חיוכו של לן נמחק. עיניו התמלאו רצינות.
"לן?" שאלה רין והביטה בו בדאגה.
לן נאנח, ולפני שהיא הספיקה למחות – הוא נישק אותה. שפתיו החמימות התמזגו עם שפתיה, שולחות זרמים חשמליים לכל חלק בגופו ובגופה. ידיה של רין נשארו שומטות לצדי גופה, לן תפס בידיה וכרך אותן סביב צווארו. מיקו התפקעה בצחוק אילם, טטו נראתה מזועזעת, וחיוך התפשט על פניה של נרו ככול שהיא מביטה בנשיקה דרך הטלפון המקליט כל רגע.
נראה שרין ולן היו שקועים בתשוקתם, ולא שמו לב לסביבתם. לבסוף התנתקו באכזבה קלה. רין פקחה את עיניה שהיו בהלם וסומק התפשט בפניה כאשר הבינה מה עשו, לן השפיל מבטו.
"הייתי חייב לעשות זאת. לפחות פעם אחת…" מלמל לן בקול חלוש.
"להתחיל את אהבה היא מלחמה? או וואקלוידית מאוהבת?" מיקו לחשה לנרו וטטו, "או שאולי את טיפשה משולשת?"
"יש לי רעיון טוב יותר," חייכה נרו, והתחילה לשיר:
"רין ולן הם ממש מאוהבים,
בזמן נשיקתם, הם בעולמות אחרים,
אההההההההההההההההההההההה!"
שרה נרו בקולה המתקתק לפי המנגינה של 'אהבה היא מלחמה'.
לן הסמיק, ועיניו נראו פגועות.
"שקט…" לחשה רין שמעט התאוששה מהלם אשר עטף אותה.
"אסור להפריע באמצע שיר!" צחקה מיקו, "ניצחנו!"
רין כיסתה את פיה עם ידה. לן הביט בה במבט זועם.
"ובקושי שרתי שתי שורות מהשיר" קרצה נרו.
"זה לא הוגן." מלמל לן, ומבטו התרככך,"הייתן צריכות לשיר למחשב. הוא לא קולט את השיר אם לא שרים אותו אליו. אגב, זה אינו שיר אמתי." חיוך ניצחון התפרש על שפתיו.
"תבדקי אם הוא קלט" פקדה נרו וטטו מיהרה למחשבה של מיקו.
"הוא קלט!" צחקקה מיקו שהביטה מעבר לכתפה" ואמרתם פשוט לשיר, לא אמרתם שאסור שירים חדשים, ובכל מקרה- אין סיכוי שנרו לא מוסיפה את זה לרשימת השירים שלה"
חיוכו של לן לא נעלם,"צריך לשיר למחשב שלנו, לא שלכן."
"ועוד דבר! רק נרו שרה. אנחנו עשינו אתגר עם מיקו." הוסיפה רין וחיוך התפרש גם על פניה.
"א- גם אני וטטו צעקנו. ב- שיר מחולק לסולואים. שתיי שורות- לא מחולקות לסולואים" חייכה מיקו.
"אבל לא שרתם למחשב שלנו," ציין לן שוב, והצביע על הפלזמה.
"אבל אני יכולה לשיר שוב" חייכה נרו "ואין ספק שלא תאהבו את השורות הבאות"
נשימתו של לן נעשתה רועדת."בסדר. תשירי."
"מאיפה שהפסקתי או…?" שאלה נרו, "ואני אשמח לשיר לבד אם יורשה לי."
"מאיפה שהפסקת. ולא, אסור לך לשיר לבד." השיבה רין.
"אני מעדיפה לשיר שוב את ההתחלה, שיתחבר לי הכל" חייכה נרו בזדון.
"רין ולן הם ממש מאוהבים,
בזמן נשיקתם, הם בעולמות אחרים,
אההההההההההההההההההההההה!"
המוזיקה הרעידה את הסטודיו.
"בשמיים כבר יש כבר לבבות,
ולרין ולן, משירי נמאס לחיות,
קרני השמש מאירות, אותם,
הם מאוהבים, זה ממש לא סתם!"
המשיכה לשיר נרו בזמן שהיא מביטה ברין הנבוכה ובלן הכועס.
מיקו שרה כעת:
"אהה, הם בעולם אחר,
ואחרי הכל, דווקא את רין הוא בוחר,
אני כבר יודעת, שבסוף תהיה חתונה,
אבל לא גדולה, בגלל הבושה היא תהיה קטנה.
מאוד, מאוד קטנה כל כך."
עכשיו שלושת הבנות שרו:
"אנחנו אתכם רק התחלנו להביך,
עד שתפסידו אנו נציק,
האהבה הזו מעלה את החום!
בכל מקום מתמזמזים,
את אהבתם הם מפיצים!
בכל מקום תשוקה נראית לעין!"
סיימו שלושת הבנות את החלק הראשון של השיר.
רין ולן רעדו. רין מפחד, ולן מזעם.
"רין…" פנה אליה בטון רך, עיניו של לן נעשו יותר שקטות, אך הבעת פניו הרתיעה מעט את רין.
"אסור להפריע באמצע שיר!" צעקה טטו.
"אבל לא סיימתן?"
"זה היה רק הבית הראשון והפזמון. ניצחנו" קבעה נרו.
"אבל…" מלמלה רין בזמן ששלושת הבנות יצאו מהחדר, לוקחות את הגביע הענק שניתן למנצח.
"רמאיות." מלמל לן והפנה את גבו אליהן.
"אין גביע." פקדה רין, והגביע התמוסס לחלקיקי זהב אשר נעלמו במהירות.
"יש גביע, רמאית!" צעקה מיקו והחטיפה לרין אגרוף בעין. שלושת הבנות הסתלקו במהירות מהאולפן ויצאו לרחוב, שמחות על ניצחונן.

"רין!" צרח לן רגע אחרי שהבין מה קורה. רין החזיקה את ידה קרוב לעינה, לוחצת עליה בחוזקה ויבבות נשמעות מפיה. לן הוציא אותה במהירות מאולפן ההקלטות וגרר אותה למטבח. הוא שם אותה על כיסא עץ ורץ במהירות למקרר, תופס שקית אפונים קפואה ומושיט אותה לרין.
"מה.. מה לעשות עם זה?" שאלה בקול שבור רין.
"שימי את זה על העין…" מלמל בדאגה לן והניח את האפונים על עינה השמאלית, בה מיקו הכתה בה.
"אני כל כך עומדת לחסל אותה." גיחכה בקול רועד רין, ואנחת הקלה נשמעה ממנה כאשר הקור החל להשפיע על אזור הפציעה.
רין גיחך איתה וחייך לעברה,"אני איתך."
"או, אוקיי, הירוקה היא האויב!" שרה רין שורה משירם שלהם, 'מהפכה'.
לן צחק איתה, אך הבעתו עדיין מודאגת.

"וזה… פורסם!" צחקה בניצחון נרו.
טטו מחאה כפיים בקופצנות.
"כמה תגובות?" שאלה מיקו בסקרנות והתקרבה למסך הטלפון.
"חמש!" צחקה נרו.
"חמש זה כלום! תשיגי עוד!" פקדה עליה מיקו בקול חמור סבר.
"נו באמת…" היא ידעה שמיקו מתלוצצת, אבל לפעמים ההומור שלה היה פשוט…
"שש, שבע… שמונה, תשע! עשר!" חייכה נרו בהפתעה כאשר ראתה את מספר התגובות והצופים עולה. גם מספר הלייקים לא אכזב.
מיקו מחאה כפיים בשעשוע, "יש כמה סוגים של תגובות. המזועזעות-" היא הצביע על מסך הטלפון על תגובה שבה היה כתוב 'איכס! הם אחים!' "המשועשעות-" כעת היא הצביעה על תגובה כזו:'חחחחחחחחחחחחXD' "והמשעשעות-" היא הצביעה על תגובה בה היה כתוב: 'עם ההתנהגות שלו, חשבתי שהוא גיי!"
כל הבנות צחקקו- הן גם זכו בגביע, גם המציאו שיר וגם השפילו את רין ולן: מספיק מרשים ליום אחד.
לפתע, נמר גדול התגלה מולם, נושא בפיו דגל צהוב. הוא היה בגובה שתי מטרים בערך, פרוותו זהובה ובוהקת, ופסיו השחורים בלטו על הפרווה הבהירה. עיניו היו שחורות עם פסים צהובים, משדרות תוקפניות. הוא פלט נהמה וחשף ניבים ארוכים וחדים לעבר הנערות.
שלושתן צרחו.
"רוצו! אני אטפל בזה!" פקדה נרו וזרקה את הטלפון שלה לעבר מיקו. הן הנהנו, ויצאו במהירות מן הדירה.
נרו לקחה במהירות סכין, מוכנה להגן על עצמה ופלאפונה, ואם יהיה צורך- אולי גם לתקיפה.
הנמר הריח את פחדה של נרו, והסתובב סביבה, זנבו זז מצד לצד. הוא היה דרוך ומוכן לקפוץ ולפשוט את עורה מעליה.
"בוא חמודי," התנשפה נרו, "אני אוהבת את הצבעים שלך" היא לחשה כשפרצוף אכזרי על פניה.
הוא שאג לעברה וניסה לשרוט את רגלה בציפורניו החדות כתער. ברגע האחרון היא קפצה, והתחמקה מהנמר.
"אם הוא היה פוגע בי, זה לא היה נגמר טוב" היא חשבה.
הפעם החל לרוץ מסביבה, מנסה טכניקה חדשה. הוא רץ בשיא המהירות, ונרו לא הספיקה לעקוב אחריו. היא אינה יכלה לצאת מהמעגל שיצר הנמר. הוא רץ כל כך מהר שנראה ככתם מטושטש.
לפתע, הבזק לבן סנוור את נרו לחלוטין, ושתי דמויות קפצו על נרו וריתקו אותה לרצפה, חיוך ערמומי על פניהן.
"את באה איתנו." אמרה הדמות הראשונה
"מה אתם רוצים לעשות איתי?!" היא צווחה בכעס, מנסה להשתחרר.
הדמות השנייה לחצה על כפתור כלשהו והם נעלמו עם הנמר בעוד הבזק אור חזק.

בפעם השנייה שהופיעו, היה במקום מוכר לנרו. האולפן של רין ולן.
נרו ניסתה לקום על רגליה ולברוח, אך היא שמה לב שכלואה בכלוב. אבל לא כלוב מתכת. היא לא ידעה מה זה היה, אלו היו כמו קווים רועדים המוציאים קולות כמו פיצוח אש באח. ידיה היו קשורות בחבל מאותו חומר שנוצר הכלוב. היא שמה לב שרגליה משוחררות.
דרך הכלוב ראתה את רין ולן משחקים בפלייסטיישן שלהם במשחק כלשהו שלא זיהתה.
"מה אתם מתכוונים לעשות איתי?!" היא צווחה בזעם.
לאחר שלא הגיבו, ניסתה גישה שונה.
"אם לא תאמרו לי מה אתם רוצים, לא אוכל לבצע את מה שאתם רוצים" היא אמרה בקול רם, אדישה כתמיד.
"תתקוף אותו, באקה!" שמעה את צעקתה של רין ואז כמה קולות ירי וצווחות שמחה מרין ולן.
"עברנו את השלב הזה! תודה לאלים." אמר בשמחה לן.
נשמע שקט של כמה שניות."היא התעוררה?" שאלה רין ונרו ראתה אותה מתקדמת לעבר הכלוב.
"כן, אני ערה." ענתה בגלגול עיניים נרו.
לן נאנח באכזבה,"רצינו להעיר אותך עם מכת שוקר חשמלי וקצת מים. חבל…" מלמל ורין החלה לצחוק.
"מה אתם רוצים לעשות איתי? אם לא אדע לא אוכל להיענות לבקשתכם." אמרה שוב נרו, מסכת האדישות עדין על פניה, אך ניצוץ של סקרנות נוסף לעיניה.
"זה לא יעבוד עלינו." רין הוציאה לה לשון.
"לא קשור לרעיונות. אני באמת רוצה לדעת! זו ההרפתקה הראשונה שאני משתתפת בה!" ניצוץ מתרגש הופיע בעיניה, ולחייה היו סמוקות.
"אמרתי לך שאין לה חיים." לן צחק ורין הנהנה וחיוך נפרש על שפתיה.
"בכל מקרה, אנחנו לא נגלה לך. בינתיים, תשחקי עם החבר החדש שלך לכלוב." הוסיף לן וקרא לרין לחזור לפלייסטשיין.
"חבר?" שאלה נרו.
ליד נרו הופיע לא אחר מאשר 96נקו. שיערו הבלונדיני היה פרוע, ואוזניי חתול שחורות בצבצו משיערו. הוא לבש חולצה שחורה פשוטה עם צווארון ומעליה עניבה אדומה, מכנסי ג'ינס ארוכות, הדוקות ומשובצות בצבעים שחור ואדום, ומגפיים שחורות. עיניו היו בצבע אדום בוהק הנוצץ מסקרנות. לק שחור נראה על אצבעותיו וסווצ'רט שחור שכובעו נראה כאוזניי חתול מעל החולצה. על ידו נראו המון צמידים שחורים ואדומים. על שפתיו נראה פירסינג ועל אוזניו שפע עגילים כסופים, ועל צווארו קולר חתולים ואזניות שחורות עם סימן של כף חתול אדומה עליהן. חיוך שובב נראה על שפתיו. מין אוזנו עד לשפתו נמשכה שרשרת מתכת קטנה.
נרו זעקה בהפתעה ונצמדה לפינת הכלוב בפחד, בטעות נגעה באחד סורגי הכלוב וקיבלה מכת חשמל חזקה. היא התמוטטה על הרצפה וקמה לאחר שניות ספורות בהתנודדות.
כאשר נקו ראה את נרו, הוא נאנח בעצב, שם את ידיו החיוורות והארוכות בכיסי הסווצ'רט.
"שלום לך, נרו." מלמל וחיוכו השובב מעלים את העצב מעיניו.
"אל תיגע בי" היא אמרה בקשיחות וקמצה את אגרופיה באיום, מסוחררת מעט ממכת החשמל שהכלוב העביר בה.
צחוקו המשועשע הדהד ברחבי הכלוב והוא צעד צעד אחד קדימה.
"חבל שלן לא פה. הוא לא היה יכול לברוח." גיחך נקו ועיניו חולמניות.
"אני דווקא מאושרת מהעובדה שאין כאן עוד מישהו. מתחיל להיות לי צפוף." מבט חשדני נראה בעיניה. נקו הביט סביב, הכלוב נראה גדול במיוחד. הוא היה בערך בגודל של 10 מטר על 10 מטר.
"אני אוהבת הרבה מרחב." אמרה בקול רועד אך ברור למרות שהיה ברור שדבריה הם סתם תירוצים. משהו נוסף למבטה. זה היה פחד.
הוא צעד עוד צעד אחד קדימה,"אני מעדיף מרחב מועט במקום סגור כאשר אני עם לן." הוא צחק והתקרב לאחד הסורגים מבלי לגעת בהם.
"לן!" צעק בשמחה מבעד לסורגים כאשר ראה את רין ולן משחקים בפלייסטשיין לידו.
"לן!" צעק שוב, קולו מחריש את אוזניה של נרו.
"סתום!" נרו סיננה בכעס וסטרה על עורפו.
הוא תפס בידה בחינניות והצמיד אותה לרצפה תוך שניות ספורות, גרגור עולה מפיו.
"האם את רוצה להתעסק איתי, נרו?" קולו עדין ושובב.
"לא, אני רוצה שתסתום." היא פקחה את עיניה הגדולות "מובן?"
"מובן, אך אני לא מתכוון להקשיב לך." ציין ולאחר מכן צעק:"לן! הו, לן!"
נקו קם מעל נרו ורץ שוב לסורגים, חיוכו גדל כאשר ראה את לן. עיניו הפכו חולמניות יותר ויותר.
נרו גלגלה את עיניה. לפתע צעקה "תוציאו אותי מפה! אני לא רוצה להיות עם הגיי הזה!!"
הוא סובב את ראשו לעברה,"את שופטת אותי בגלל שאני גיי?" שאל וכאב נשמע בקולו, חיוכו התמוסס.
"לא, אני לא רוצה להיות איתך, נקודה. הייתי צריכה תירוץ. משוגע לא היה אופציה כי לא רציתי להעליב" היא הסבירה, אפילו לא מביטה בו.
הוא נאנח ומשך כתפיו."לן!" צעק בשלישית,"יש לך טפיוקה? אני חייב טפיוקה!"
הוא שמע את קללתו של לן.
"פשוט לך אליו כבר. הוא מפריע לנו…" שמע נקו את קולה של רין המנסה לשכנע את לן ללכת לנקו. נקו הודה לה בליבו.
הוא שמע צעדים, וראה את לן מתקדם אליו. קצב פעימות ליבו החל להאיץ, וחיוכו גדל מרגע לרגע.
ברגע שלן עמד מולו, במרחק הפרש של בערך מטר בגלל הסורגים החשמליים, שאל לן:"מה אתה רוצה ממני, נקו?"
נקו קיפץ במקום מרוב אושר, כמה זמן לא ראה את פניו היפות של לן, את שיערו התמיד נמצא באותה תסרוקת, ואת עיניו הכחולות שיכל לשקוע לתוכן לנצח.
לן רעד מעט וצעד צעד אחד לאחור, מתרחק מהסורגים ומנקו.
"תמהר, לן! עוד מעט הם יחסלו אותי!" צעקה רין מאחוריי לן.
"זה היה רעיון שלך…" מלמל לן במרירות לעבר רין.
"בבקשה! תוציאו אותי…" יבבה נרו וגופה עדיין מוטל על הרצפה.
היא קמה מתנדנדת, ואחזה בחוזקה בידו של נקו.
"דיי! אתה רוצה שהם יהרגו אותנו?" היא לחשה בדאגה לאוזנו.
נקו צחקק ומבטו לא מש מעיניו של לן אשר הביט בו בחוסר סבלנות.
"דיי!" היא חזרה ואמרה, כועסת.
"שקט, נרו." השתיק אותה נקו, וניסה למשוך את תשומת ליבו של לן כאשר לן הסתובב לעבר רין.
"לן. לן." מלמל בשקט מספר פעמים, ולבסוף לן הסתובב, מבט יוקד על פניו.
"מה נקו?" שאל בשנית לן, ופניו נראו אומללות. נקו הרגיש שידה של נרו עוזבת אותו, וכשהסתובב להביט בה ראה שהיא זועמת. פניה היו סמוקים ושערה האסוף בקוקו לצד היה פרוע.
"שקט?! שקט?!" היא צווחה בהיסטריה מטורפת.
הוא הניח את אצבעו הארוכה על שפתיה,"שקט." הדגיש נקו.
היא פזלה בפחד לעבר אצבעו, והנהנה.
הוא הוריד את אצבעו משפתיה, וחזר להביט בלן.
"לן, אתה יודע שאתה החפץ שלי? כמו הבצל של מיקו והבננה שלך." ציין נקו בחיוך רחב, מצחקק בחולמניות.
"הבננה בשיער או הבננה ש…" שאלה נרו בשקט.
"סתמי!" צעק לן. נקו הסתובב לעברה בחיוך וצחקק, גאה ממשפטה של נרו.
"אז תוציא אותי?" היא שאלה מתרגשת כשחיוך מטופש על פניה, לאחר שראתה את מבטו של לן. "אני מבטיחה לא לעשות צרות! ואולי גם להשאיר אותי בסטודיו, אבל לפחות… לא בכלוב." היא אמרה לאחר מכן, ניצוץ מתרגש בעיניה.
"כמובן שלא אוציא אותך." ציין לן וחזר להביט בפניו המתרגשות של נקו.
"מדוע אתה לא הולך?" שאלה נרו כאשר הביטה שכבר עומד מול נקו זמן מה, במקום ללכת לשחק בפלייסטיישן עם רין. "ירצחו אותה החייזרים, ואתה עומד מול העיניים שלי אז אני לא אוכל לראות את זה".צעקת "היי!" מרוגזת נשמעה מאחוריו.
לן גיחך."אנחנו לא משחקים במשחק עם חייזרים. אנחנו משחקים בThe Last Of Us." אמר לן.
"למי אכפת? העיקר הוא שהיא מתה, ואתה מסתיר לי!" נרו אמרה ברוגז.
"אז לן, האם אוכל לצאת מפה לכמה רגעים?" שאל נקו בקול מתקתק, עיניו האדומות זורחות.
"אותי הוא השאיר ואותך הוא יוציא? כן בטח!" צחקה בבוז נרו.
לן נאנח,"לחמש דקות. לא יותר מזה." נכנע בקלות ונקו קפץ מאושר.
"מה איתי?!" יבבה נרו "אני אעזור לרין עם משחק המכות!!!"
"לא!" צרחה רין מאחורי לן. לן חייך.
"כנראה שרק אתה בא, נקו." אמר ובקולו שמעה נרו ניצוץ זעיר של… שמחה?
"אני לא ארביץ לך!" אמרה נרו בגועל.
רין צחקקה,"אסור לך לצאת. את חלק מהתחבולה שלנו נגד מיקו."
"לא לברוח! סתם להיות מחוץ לכלוב! לא אכפת לי מהתחבולה, אין לי שום בעיה עם זה! אי אפשר שכאן תהיה הולוגרמה או משהו?" שאלה בנואשות נרו.
"הולוגרמה? ברור!" אישר לן ולחץ על כפתור, לרגע אחד חשבה נרו שהיא עומדת לצאת, אך נקו נעלם והבליח ליד לן ובחוץ ראתה את עצמה בוהה במסך הטלוויזיה בו רין שיחקה.
"רואה? הולוגרמה." צחק לן ונקו העיף בו מבט מאוהב, חיוכו הפך גדול ביותר.
"נוווווווווו באמת!!!!! התכוונתי שאני ליד רין!" יללה נרו. היא הביטה בלן בפרצוף החמוד והמסכן שלה, שהיה מוכן במיוחד למצבים כאלה. הפרצוף הזה כופף לרצונותיה גם את אויביה הגדולים ביותר.
"לא." קבע וסובב לעברה את גבו נקו הלך אחריו, מוציא לשון לנרו התקועה בכלוב.
"טוב, לפחות הוא לא פה…" נרו מלמלה ונשכבה על גבה.
היא התרוממה, והחלה לרקוד את באד אפל תוך שהיא ממזמזת את המילים.
לאחר שתי דקות, היא שמה לב שרין מביטה בה בעיניים נוצצות.
"את יכולה ללמד אותי את הריקוד? אני אני לא מצליחה ללמוד אותו…" היא אמרה בעצב.
נרו חייכה,"כמובן שכן." היא שמה לב שזו ההזדמנות שלה לצאת.
רין נאנחה ועצרה את המשחק, עקפה את נקו ולן והתקרבה לסורגים. היא מלמלה משהו.
"את מעדיפה בפנים או בחוץ?" שאלה רין, קולה תמים.
"בחוץ." השיבה נרו כבדרך אגב.
רין נקשה באצבעותיה, ונרו הופיעה לידה.
"תודה תודה תודה תודה!!!" נרו צעקה ומחצה בחיבוק את רין.
"שאלמד אותך את הריקוד?" שאלה לאחר שהשתלטה על עצמה.
"כן…" מלמלה רין, מסדירה את נשימתה.
"אז בואי!!!" גררה אותה נרו לחדר אחר, שהיה חדר התעמלות.
"אני הולכת להחליף לבגדי ספורט…" אמרה רין ופנתה ללכת, אבל נרו החזיקה בידה.
"את לא רוצה קודם ללמוד את הצעדים הראשונים?"
"שיהיה…"
"תדרכי במקום, ואחר כך תגעי ברצפה עם אצבעות רגל ימין ותחזרי למקום. אחר כך עם רגל שמאל אותו דבר. עושים את זה ארבעה פעמים, ואז מוסיפים תנועה סיבובית ביד ימין, ככה-" היא הדגימה "עושים את זה פעמיים, ואז מסתובבים ככה-" היא הדגימה שוב. "את מוזמנת ללכת להחליף בגדים עכשיו." היא אמרה באדישות.
רין יצאה מהחדר, ונרו נשכבה על הרצפה.
"אח, השעמום…"
כשחזרה, היא חזרה בבגד בצבעים לבן וצהוב, והחזיקה ביד בגד גוף דומה, רק בצהוב ושחור.
"קחי" היא אמרה וזרקה לעבר נרו את הבגד "יש חדר שירותים בחדר הסמוך." נרו מיהרה לעברו.
כאשר חזרה, הייתה לבושה בגרביון הדוק בצבע שחור, מעליו בגד גוף בצבע צהוב וכמה תוספות בצבע לבן, מעל הבגד גוף נראה סריג בצבע לבן שעליו כתוב:"R&L", היא לבשה גם חצאית טוטו בצבעים לבן וצהוב.
"קצת יותר מדי צהוב…" מלמלה נרו והביטה על בגדיה. את כפות רגליה כיסו נעלי ספורט רגילות.
"טוב… את בבית קאגאמינה." חייכה רין במתיקות ונעמדה באמצע האולם, הרצפה הייתה עשויה עץ, קיר אחד היה עשוי מראה אחת גדולה שבה השתקפו דמותיהן של נרו ורין, בקיר המנוגד לו נראה 'באר' מקל ארוך המתמשכת לאורך הקיר בו עושים כל מיני תרגילי בלט וכדומה.
"ואחר כך את התנועה הזו…"
את החצי שעה הבאה הם בילו בלמידת הריקוד המסובך.
"מהתחלה?"
"כן!" התלהבה רין שרקדה את הריקוד טוב מאוד יחסית לפעם ראשונה.
קול מוזר נשמע מהחדר הסמוך. נרו הציצה מעבר לדלת, רק לראות מה קורה ולהמשיך עם הריקוד שלהן, אבל אז…
"אוי לא. אוי לא…" היא לחשה מזועזעת, חוזרת להביט ברין.
"מה?! מה?!?!" ניערה אותה רין במבט כועס.
"אל תסתכלי מה הולך שם. פשוט… לא." רעדה נרו.
כמובן שרין הציצה מעבר לדלת.
"לן…?" שאלה בלחש, קולה נשבר כאשר ביטאה את שמו – נקו ולן… התנשקנו בתשוקה בוערת מול עיניה.
"אמרתי לך, לא!" לחשה נרו וגררה אותה חזרה לחדר.
"נחזור ללמוד את הריקוד?" שאלה נרו בקול רועד מעט, וכיסתה את פיה עם ידה כשרין נפלה אל הרצפה, בוכה.
"כמובן, אני מבינה אותך. עברתם כל כך הרבה יחד… ולמרות זאת, יש עוד הרבה אחרים." ניחמה אותה נרו "רוצה שאני אספר לך דברים מצחיקים?"
רין הנהנה, עדיין בוכה, ונרו החלה לספר:
"נכון האקו?" לאחר שרין הנהנה נרו המשיכה "אז במקום גיל כתוב לה 'דכאוני' מרוב שהיא גדולה יותר מאיתנו! אפילו אני לא יודעת בת כמה היא! והחבר הזה של מיקו? קאיטו? הוא בן עשרים! והיא בת שש עשרה! אין לי מושג לאן זה יתפתח, מר זקן וגברת 'אני רוצה מערכת יחסים'!" רין צחקקה צחוק שברירי.
"טטו חמודה, אבל לפעמים יותר מידיי טיפשה ומציקה . לפעמים אני חושבת שכתבתי את השיר 'STOP NAGING Me' עליה!" רין המשיכה לצחוק.
"מי הם הואקלוידים האהובים עליך?" שאלה נרו.
היא חשבה זמן מה,"משום מה, אני אוהבת את 96נקו." היא ביטאה את שמו בכעס כזה, שהרגישה כאילו עומדת להתפרק.
"תקשיבי מה את צריכה לעשות." אמרה נרו כי הבינה את כעסה של רין "את צריכה לעצבן את אח שלך או לגרום לו לקנא. זה פשוט מאוד." חיוך התפשט על פניה של נרו.
רין הנהנה, והביטה מעבר לדלת בשנית. לן וקורו-נקו לא נראו באופק.
"את רוצה להצטרף לחבורה? זה בטח יעצבן אותו" הציעה נרו.
"לא יודעת…"
"תקשיבי! גם אני חשבתי פעם ש'הירוקה היא האויב' אבל אז התגלה לי איזה בן אדם נחמד היא! אפילו טטו שנאה אותה, והיום הן צמודות! את לא יכולה לשפוט עד שתהיי איתן! הן נחמדות, אני מבטיחה לך!" ניערה נרו את רין המהורהרת.
"אני… אני לא רוצה לעזוב את לן…" מלמלה רין והשפילה את ראשה.
"תקשיבי, אני לא אומרת לעזוב. תנסי להיות איתנו קצת. אל תגידי לי שמעולם לא רצית אחות? חברה? מישהי שאת יכולה לחשוף בפניה את כל סודותייך? חברה אמיתית?"
"לן… הוא תמיד היה שם בשבילי." הודתה רין וכיסתה את פניה עם ידיה, כתפיה רעדו מעט. נרו חשה שהיא בוכה בשקט.
"אמרתי ח-ב-ר-ה. לא חבר. או אח. רק תנסי! אף פעם לא חשבת שאני אהיה כזאת נחמדה, הא?" גיחכה נרו.
"אבל… מה לן יעשה?" רין נשברה. רק לן נמלא במחשבותיה.
נרו החליטה שזה הזמן לגישה הקשוחה. זו שלא מסתירה את האמת.
"לן- כמו שראית, לן יהיה עם נקו." אמרה נרו בקשיחות.
"לן… לן לא יהיה עם נקו. קורו-נקו פשוט מטורף עליו." מלמלה רין והתכרבלה לכדור על רצפת העץ של הסטודיו.
"אז למה הם יתנשקו? פשוט… בואי. נחזור אחר כך. מבטיחה. הבטחה של וואקלוידית."
"קורו-נקו תמיד מנסה לנשק את לן…" ציינה רין בעצב, והורידה את ידיה מפניה אשר היו מוכתמות בשבילי מים.
"נראה שהוא גם הצליח…" מלמלה נרו והחלה לגרור את רין החוצה.

"רין! חזרתי! כבר למדת את הריקוד שלך?" נכנס פנימה לן בשמחה לתוך הסטודיו.
"רין?" שאל בבהלה והחל לחפשה כאשר ראה שהסטודיו ריק.
"רין!" התייפחות נשמעה מפיו. ואז הוא הבין – נרו עשתה משהו לרין. הוא יצא בסערה מהחדר, דמעות חונקות את גרונו.
"לן קאן?" שמע לן את קולו של נקו מצדו הימני.
"תעזוב אותי, נקו." מלמל לן בקול שבור והחל לרוץ לעבר היציאה.
"לן קאן!" צרח נקו ורדף אחריו.
לן טרק את דלת הבית אחריו, נעל את הדלת והלך. משאיר את נקו לבדו בבית. נעול.

"את רוצה משהו לאכול? לשתות?" שאלה נרו.
הן הגיעו לסטודיו, וישר הלכו למטבח.
לפתע הן שמעו בכי שברירי.
הן הלכו לסלון, וראו את מיקו בוכה, וטטו מנחמת אותה.
"מה קרה? מה קרה? שאלה מיד נרו וחיבקה את מיקו.
"היא רבה עם קאיטו… על דבר טיפשי." אמרה טטו.
חיוך קטן נגלה על שפתיה של רין. תמיד חיבבה את קאיטו, אך מיקו כבר הייתה חברתו, ועכשיו, מחסום מיקו נעלם.
הטלפון של מיקו צלצל, והיא ניגבה מבהירות את הדמעות. לאחר התלבטות קלה אם לענות או לא, ומחיצות לבובת הכלבלב בסגנון הלו קיטי שלה, היא ענתה במהירות לטלפון.
"הלו?" היא שאלה בקול קריר, ולאחר כמה שניות פרצה בבכי.
"גם אני הרגשתי ככה!" היא צעקה בבכי לתוך הטלפון. "אני לא אוהבת את זה, ואני מתגעגעת!" היא המשיכה לבכות. היא ניתקה את הטלפון, ולאחר דקות ספורות הוא הגיע לשם.
הוא עזר לה לקום, ואחר כך חיבק אותה. רין הרגישה מעט ריקנות. היא התבאסה מעט, אבל החליטה לחיות עם כך. מיקו וקאיטו יצאו מהחדר ביחד, לא מפסיקים לדבר.
"אבל…" מלמלה רין בשקט, כאשר שמה לב שאמרה זאת בקול, נעצה מבט בטטו שהביטה בה.
"מה את עושה פה?" היא קמה על רגליה.
"זה בסדר… אני הסכמתי לה. בניגוד למה שחשבנו, מסתבר שהיא דיי נחמדה". חיוך דבילי נמרח על פניה של טטו כשאמרה "אז את עכשיו אחת מאיתנו??? כן???"
"אל תטרידי אותה…לפעמים את בת שלושים ומתנהגת כמו בת שלוש…" מלמלה נרו במבוכה, ורין צחקקה.
"אני לא בטוחה לגבי השאלה שלך. אני…" רין נשברה. שוב. והיא שנאה את עצמה על כך. שוב. דמעות החלו לזלוג מעיניה.
נרו עיסתה את רקותיה "יותר מדי בכי ביום אחד!" היא נהמה והוציאה את הטלפון שלה מהכיס. היא החלה לשחק בו במרץ.
"פלייסטיישן?" הציעה טטו. רין הנהנה, והן החלו לשחק.

או שרין הייתה ממש טובה, או שטטו הייתה ממש גרועה, אבל רין נהנתה מאוד באותו הערב.
"אני ולן כל הזמן משחקים בפלייסטיישן 8." ציינה רין כאשר ניצחה את טטו בפעם ה-66.
"אנחנו התמכרנו לפני כמה שבועות- קנינו בכסף שהרווחנו מההופעה החדשה שיפוץ עם חדר שלם רק לפלייסטיישן." גיחכה טטו בזמן שהפסידה בפעם ה67.
"באמת? אפשר לראות?!" שאלה בהתלהבות רין.
"לא. בזמן שחטפתם את נרו הרסתם אותו לגמרי." מלמלה טטו.
"הו כן… סליחה." צחקקה רין.
טטו העיפה בה מבט לא מרוצה, ובפעם הראשונה ניצחה.
דפיקה רמה נשמעה על הדלת, נסערת ומהירה.
"אני אלך לבדוק מי זה…" מלמלה נרו וסגרה את הטלפון שלה. לאחר מכן היא העיפה מבט קצר ומבוהל בדלת, ואמרה:" רין, בואי איתי ותשתדלי להראות כאילו את נהנית פה. כאילו טוב לך. סגור?" לאחר שרין הנהנה ועצרה את המשחק, על פניה נוצר חיוך גדול, אך חשש נראה בעיניה. היא ידעה מי זה.
"רגע!" אמרה טטו, מפוחדת מעט. "תביאו את קאיטו. נראה אם מיקו תסכים."
"אתן לא חושבות שהפרש הגילאים משחק כאן תפקיד רציני?!" התפרצה רין "ילדה בת ארבע עשרה עם בחור בן עשרים?!" נרו וטטו הנהנו, וטטו החלה לשחק בפלייסטיישן במשחק לשחקן בודד. נרו ורין הלכו אל הדלת.
נרו פתחה את הדלת, ולן התפרץ פנימה.
"אההה!" רין צווחה בבהלה, וחיבקה בפחד את נרו המפוחדת פחות.
"ידיים למעלה!" צרח לן וחיוך פסיכי על פניו, בידו החזיק שלט פלייסטיישן משוכלל ביותר.
רין הרפתה מהחיבוק של נרו. נרו צחקקה כאשר ראתה את לן ומלמלה בשקט:"באקה."
"רין!" צווח לן והקלה נראתה בעיניו הכחולות כשמיים.
"מה אתה חושב שאתה עושה, לן?" שאלה אותו רין בכעס,"כבר הבנתי שהחלפת אותי ב'חברה היקרה' שלך. מצאתי חברות עכשיו, ואתה עוד מעז לחזור הנה על ארבע!!!" היא צווחה. לן נראה פגוע, ורין אפילו לא ידעה מאיפה היא הביאה את הנאום הזה. גם נרו הופתעה, וטטו, מרוב הלם, חדלה לשחק בפלייסטיישן.
"ר.. רין אני…" גמגם לן, עדיין המום מפגיעתה הישירה של רין, הניזונה ממילים בלבד.
"לא, לן." קבעה רין בקול חנוק, עיניה רושפות כעס ואדומות מבכי מר.
"אתה… מת מבחינתי." לחשה בכאב, הדפה אותו לאחור, ויצאה מדלת הבית בזעם. משאירה מאחוריה את לן הרועד, וטטו ונרו הבוהות בגבה כאשר רצה הרחק משם.
טטו קמה מהספה. "מה בדיוק הלך כאן?…"
עיניו של לן צרבו."מה.. מה שהלך כאן…" מלמל חרישית,"שנרו צדקה." הוא יצא בריצה מהדלת אחרי רין, זועק את שמה.
"אני… צדקתי?" שאלה נרו בסקרנות, וסוג של גאווה מסוימת.
"אממ. אולי אמרת מקודם משהו נכון?" שאלה טטו וניסתה לחשוב לאחור.
"אני… אני אמרתי ש…" ניסתה נרו לחשוב. "לרדוף אחריו ולשאול?"
"אני לא חושבת שיש טעם." קול חדש הדהד בחדר, אדיש.
"מי…. זה?" שאלה טטו בסקרנות.
"זו אני." האקו התגלתה מתוך החשכה שניגדה את שיערה הלבן כקרח.
"האקו!" צווחה טטו בשמחה ומיהרה לחבק אותה.
האקו התנתקה ממנה, וצעדה צעד אחד אחורנית.
"היי… האקו." מלמלה נרו וגלגלה עיניים.
האקו חייכה, עיניה האדומות שהזכירו משיכות מכחול בצבע דם הבזיקו לרגע.
"שלום לך, נרו." לחשה האקו בשמחה מזויפת.
"מה הולך ביניכן?" שאלה טטו כאשר שמה לב למתח הנוצר בין שתי הוואקלוידות.
"שום דבר." ענו פה אחד, והפנו את עיניהן.
"האמת היא…" אמרה נרו בקול כועס,"היא שמישהי כאן, בגדה במיקו, והובילה אותה לעבר מלכודת של רין ולן!"
טטו גלגלה עיניים,"זהו?"
"לא." אמרה האקו בשקט, זעם נגלה בעיניה הכהות.
"אז…?" המשיכה טטו בחוסר סבלנות.
"אז, מישהי כאן התחילה לתקוף אותי." האקו המשיכה בקול שקט. צרחה נשמעה מחוץ לסטודיו, וכמה יבבות חרישות של "תכניסו אותי!" תוך דפיקות על הדלת.
האקו פתחה את הדלת, ונכנסה פנימה בריצה גומי, אחריה לילי ולוקה.
"רין ולן הולכים שם מכות!" צווחה לילי בפחד. השתיים האחרות הנהנו.
"מכות? רין ולן?" שאלה האקו, קולה מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות בחדר.
"כן!" אישרה גומי, ורגליה רוקעות על האדמה, אחוזות טירוף.
"איפה?" שאלה נרו, דחפה את האקו לאחור והביטה בלילי בתקווה שתענה לה מהר. האקו נאנחה מאחור.
"ליד פארק הוואקלוידס." השיבה לוקה. היא לא פסקה להתעסק בשערה הורוד בפחד.
"אז הפארק זה היעד שלנו." אמרה האקו.
"שלנו? הו, ממש לא!" צווחה נרו, "את לא באה איתנו!" היא צרחה על האקו שנראתה נינוחה במיוחד.
"אז החלטנו? אני, נרו, טטו, לילי ולוקה וגומי." התעלמה האקו מנרו הצווחת.
"אני מעדיפה לא לבוא." לילי מלמלה.
"אני צריכה לראות את זה שוב. רין ולן? מכות? לא הגיוני. אני חושבת שראיתי בפארק איזה וואקלויד קוראנית בוהה בהם כמו מפגרת" אמרה לוקה.
"וואקלויד קוריאנית? את זה אני חייבת לראות." קבעה טטו, וגררה אחריה את נרו למחוץ הדלת. האקו ולוקה נפנפו את ידיהן לשלום, ורצו אחרי נרו וטטו לכיוון פארק הוואקלוידס.
"אל תשכחו אותי!" צווחה גומי ורצה אחריהן, מועדת כל כמה צעדים.
"טוב, נו, אם כולם הולכים…" מלמלה לילי והחלה ללכת לעברן באיטיות. היא לא ששה על כך, אבל לא רצתה להישאר לבד.

"רין!" צעקה נרו, מכסה את פיה בעזרת ידה כאשר ראתה מה הלך מולה.
"נרו!" לן ענה במקום רין, וסובב את ראשו החבול לעברה. כל פניו היו מלאות שריטות, וזיעה ניגרה בצד ראשו. אך למרות כל זה, הוא חייך.
"למה צדקתי?" שאלה נרו, מתחננת לתשובה. חיוכו של לן נעלם מעל פניו.
רין השתופפה ליד לן, ובאותו רגע זינקה עליו. לן נפל על רצפת האבנים של הפארק, וראשו נחבט בבטון. הוא נאנק וניסה לקום, אך רין הצמידה את ברכה לבטנו.
"לן!" צרחה נרו ודחפה את רין.
"תעזבי אותי, נרו!" צרחה כמשוגעת רין, אישוניה התרחבו וכמעט אכלו אפ כל הכחול מסביבן.
רין ניסתה לשרוט את פניה של נרו, היא בעטה בלן שוב ושוב עד שנפל לאובדן הכרה.
"די כבר!" צעקה נרו, וזרקה את רין לתוך המזרקה. היא מיהרה לעבר לן, רוכנת מעליו ומנסה להשיבו להכרה.
וואקלוידית בעלת שיער בלונדיני ארוך, שהזכיר מן רעמה גדולה ומסובכת, מיהרה להביט במתרחש.
"סי יו, נעים להכיר" מיהרה להציג את עצמה הנערה, "קרה לו משהו חמור?"
"אני לא יודעת!" צרחה נרו בעצב והחלה לבכות.

רין ניערה את ראשה במהירות, בגדיה ספוגים מים, ושיערה מרחף קלות על מי המזרקה הגועשים.
"מה קרה..?" שאלה את עצמה רין, וקמה מהמזרקה בהתנודדות, עיניה מטושטשות מעט.
ברקע היא ראתה את נרו וילדה מוזרה רוכנות מעל גוף של… ילד. שיערו נראה כצבע שיערה של רין, ובגדיו…. זה לן.
"לן!" צרחה ויצאה ממזרקת המים, בגדיה משאירים אחריה שובל של מים.
נרו גוננה עליו בגופה ובכתה עליו. "את לא תמשיכי לפגוע בו ככה! מפלצת!" צרחה נרו בזעם. האקו הביטה במתרחש בעצב. זה הזכיר לה סרטים עצובים בטלוויזיה.
"מה קרה?" שאלה רין וניסתה להתקרב ללן, אך גם להתרחק מנרו.
לן פקח את עיניו באטיות, קול אנקה חלוש נשמע מפיו:"ר..רי…רין…"
"לן!" צרחה רין ורצה לעברו, מתחמקת מנרו במהירות.
נרו כבשה יפחת בכי וברחה משם.
"נרו." לחשה האקו, והחלה לרוץ אחריה, טטו כבר החלה לרוץ ופנתה לדרך אחרת מלאת פרחים – לעבר נרו.
גומי התהלכה מסביב לרן ולין, לילי הביטה בעץ גדול אשר פיזר צל על המדרכה במבט עצל.
סי יו הביטה במזרקה בעצב. לוקה בינתיים נכנסה לחנות כלשהי.
הכל היה שקט. הדבר היחיד שנשמע היה ציוץ הציפורים. היה שקט. יותר מידי שקט…
"רין." לחשה גומי מבעד לכתפה, והביטה בה בדאגה.
רין רכנה מעל לן שהביט בשמיים בעיוורון, כל פניו היו מלאות חבלות.
"לן…" לחשה רין וקולה נשמע חנוק מדמעות שנעצרו בגרונה.
"כן, רין…?" שאל לן חרישית.
"אני.. אני מצטערת!" יבבה, ודמעות מרירות החלו לזלוג על לחיה. היא הצמידה את פניה לחזהו.
לן חייך, הוא הניח את ידו הפצועה על שיערה.
"אני מצטער." לחש וקם לישיבה כאשר נאנק מכל תזוזה קטנה.
הוא חיבק אותה בזרועותיו, כאשר הדליק לה מוזיקה באזניות.
היא הרימה את ראשה וחיבקה אותו בחזרה, השיר אותו שמעה התנגן גם באזניותיו של לן.
הם חייכו אחד לשני, שבילי דמעות נשארו על לחייה של רין.
גומי ולילי בהו בהם, גומי חייכה והתרחקה לאחור צעד אחד.
"איזה שיר הם שומעים?" שאלה לילי את גומי.
גומי משכה בכתפיה.
לבסוף,רין ולן הביטו בעיני אחד של השני, מתחבקים לנגד השמש הזוהרת, מטילה קרני שמש חמימות.

נרו הביטה בשמש שזרחה מעליה. היא ישבה על גבעה קטנה, נסתרת מעיני כל בזכות העצים הגבוהים שהקיפו אותה. לטלפון הצהוב שלה היו מחוברות זוג אזניות, והיא נקשה באצבעותיה לפי הקצב של השיר אותו שמעה. הדמעות עדיין נראו על לחייה, שיערה הבלונדיני כיסה את פניה.
"נרו!" שמעה צעקות עמומות, היא ידעה שאלו חברותיה הדואגות לה. אך לא היה לה אכפת. לן לעולם לא יהיה שלה, זה אבוד.
דמות החלה להיווצר מול עיניה. "קירה!" היא צווחה בהלם.
"ואת מכירה אותי… איך?" הנער הסתכל בה בעיניים שחורות לחלוטין.
"אני… אני לא יודעת." היא השפילה מבטה מטה, ועצרה את המוזיקה.
צחוקו הדהד באוזניה.
מיקו צצה מבין העצים, צחוקה מהדהד, ומשכה אחריה את קאיטו. "קירה?" היא פסקה מלצחוק והביטה בו בהלם.
"ריקי?" הוא שאל בזמן שחיוך מופיע על פניו.
"קירה?" שאלה בשנית, אישוניה מתחילים להיפער.
"ריקי" הוא אמר ברוגז קל למראה הגבר בין העשרים.
"קירה!!!" ריקי צווחה בזעם והחלה לדחוף אותו. "בוגד מסריח!!!"
"ומה קורה פה?" נכנסה האקו בשקט לתוך קרחת היער והביטה במחזה הנראה מול עיניה, לאחר זמן קצר נכנסה בריצה גם טטו, חיוך על פניה כאשר ראתה את נרו.
דמותה של מיקו החלה להתחלף, ולבסוף היא הפכה למה שכולנו מכירים – ריקי בנדיקוט האדירוסקית.
קאיטו נרתע במהירות. "מי את?" צווח והחל להתקדם לעבר נרו באיטיות.
"זאת ריקי, האמיתית." קירה התקדם לעבר ריקי, אך היא הלכה לאחור במהירות.
"קירה, אני מזהירה אותך!!!" צווחה ריקי, שולפת את חרבה.
"מה קורה כאן?" נכנסה במהירות רין, אחריה גוררת את לן המבויש.
"שלי, זה שוב הוא!!! המסריח והמיטונף!" צווחה ריקי בשיגעון.
"שלי?" רין הרימה גבה, ובהתה בנערה המקפצצת.
"שלי, דיי עם זה."
"מי זאת שלי?" רין הביטה סביב, ולן הביט בה בדאגה מסוימת.
קירה פער חתך גדול בצווארה של ריקי בעזרת סכין, והיא נפלה על הדשא.
"כשאני אתפוס אותך…" ריקי מלמלה, דמעות בעיניה. קירה רכן לידה ונישק אותה קלות בלחיה. ריקי נהמה, ותפסה בקווצה משערו בחזקה. היא קמה במהירות, מנסה לתקוף, אך הוא תפס את זוג ידיה מאחורי גבה ושם סוף למתקפותיה.
"מה. הולך. כאן." רין החלה להתעצבן ותפסה בכובע הג'קט של קירה, גוררת אותו לצד השני של קרחת היער. לן עקב אחר תנועותיה.
"אנחנו חברים קרובים, והיו כמה שעות שבהן היינו חברים, ואז הגיעה מישהי והתאהבתי בה, וריקי תפסה אותנו, וכעסה, ובכתה, וברחה, והשמידה, ובלהבלהבלה." אמר קירה.
רין בהתה בו, שבריר של זיכרון ניצת בעיניה. "קירה?"
"בהחלט. שלי?"
"אני… אני… לא יודעת." רין גירדה בראשה, ופניה מבולבלות.
קירה צחק. "טוב, זה משעשע."
"אז… אתה יכול ללכת?" שאלה רין בחיוך מתוק ותפסה בשרוולו, גוררת אותו חזרה ליד ריקי, ששכבה על הדשא.
"בשמחה." הוא אמר והרים את גופה הרפוי של ריקי.
"תעזוב אותה!" צווחה רין והכתה בגבו בעזרת ברכה, דבר שגרם לו להתקפל מכאב וליפול על האדמה, על ריקי.
"מה את רוצה ממני לעזאזל?!" הוא צווח בזעם.
רין החלה להצטמרר, צמרמורת אשר גרמה גופה להתעוות שוב ושוב.
"רין! את בסדר?" לן מיהר לעברה, אך היא עצרה בו.
"מ-מה אני רו-רוצה ממך?" אמרה בקול אפל, כשואלת את עצמה, מתקדמת אליו צעד אחר צעד, כאשר גופה ממשיך להתעוות.
"כן! מה את רוצה לי מהפריקינג חיים!!!" השיב בצרחה מעוצבנת, וניסה לקום על רגליו.
"תרגע, בחור צעיר. אני לא אוהבת כשצו-צורחים עליי." היא נעמדה במקומה, ידה השמאלית מתעוות וכך גם עינה הימנית.
"תרגעי, ילדה." הוא השיב לה באותו מטבע. "אני אלך, אבל מה לעשות?" הוא גיחך, "היא שלי."
צחוק פסיכי פרץ מבין שפתיה החיוורות. "טיפש. נער טיפש! אינך מבין דבר!" קולה הדהד בקרחת היער, כל הוואקלוידים בהו במחזה באימה, משותקים לגמר מרין המתחרפנת.
"היא שלי," חזר על דבריו. "ואני לא זז לשום מקום בלעדיה."
חיוך עצום עלה על שפתיה, חיוך שלא ממש יכול להיות אפשרי. "טיפש." קול עמוק נשמע ממעמקי גרונה. "ברח מפה, נערי. ברח." המשפט הזה נאמר בקול מתקתק ומדואג להחריד, כאילו רבים בתוכה שני אנשים.
"הוא אינו יכול לברוח, את יודעת זאת. תקווה היא מכשול!" הקול העמוק צעק, כועס.
"תקווה, היא רק עוד כלי נשק." ענה הקול השני ועיניה של רין הביטו בקירה השרוע על האדמה.
"אני אלך! אין לי שום בעיה ללכת. רק…" הוא ניער קלות את ריקי הרפויה. "איתה."
הגוף של רין הפסיק להתעוות. שנאה עמוקה החלה למלאות את עיניה. "נגעת בה. אתה נגעת בה." גופה של רין החל לזהור בזוהר לבן ומסנוור, כקרן אור עצומה.
"רין!" נשמעה צווחתו של לן.
"טיפשים! כולכם טיפשים!" הקול העמוק הדהד בכל אוזניהם של הסובבים כאשר גופה של רין החל לרחף מעל האדמה, האור עוקב אחר גופה. "ברחו כולכם!"
"גם היא טיפשה?" שאל קירה בשקט, וניער את ריקי בשנית. הוא קם, מחזיק את ריקי, והחל לרוץ.
"אל תיגע בה!" קרן אור יצאה מכף ידה של רין ופגעה ישירות בקירה, מעיפה את ריקי מזרועותיו אל עבר העץ הרחוק ביותר. קירה נחבט בעץ בחוזקה, וריקי נפלה על האדמה בקול חבטה.
"קירה?…" ריקי הרימה את אחת מידיה. "בבקשה… אל תפגעי בו… בבקשה…" קירה התקרב אליה באיטיות. "את בסדר?…" הוא לחש, לא מעז לגעת בה.
עיניה הכחולות של רין זרו באור לבן, שעד מהרה הפך שחור. כל הענן הלבן הפך שחור כעורב, ונראה כאילו היא מביאה את החשכה.
"אני לא אפגע בו." לחש קול מכיוונה של רין, העשן השחור החל אט-אט להתפזר, מגלה דמות חדשה. "אך בך…"
"את לא תגעי בה!" צעק קירה וחיבק את ריקי בחוזקה.
"לא… דיי… כואב לי…" ריקי מלמלה בכל כוחה.
"אל דאגה." הקול נשמע אדיש מדי בשביל שכנוע, ומתוך הערפל נוצרה נערה. "הרי, כולכם תמותו בסופו של דבר." היא חייכה לעברם, חיוך המגיע מאוזן לאוזן – פשוטו כמשמעו – מלא בדם, עורה חיוור ואישוניה שחורים לחלוטין, היא החזיקה בידה סכין. לגופה לבשה סווצרט לבן מלא בכתמים אדומים ומכנס שחור.
"אני הולך עכשיו." אמר קירה. "יחד איתה."
"אתה לא. אף אחד מכם לא הולך!" צחוק פסיכי עלה בגרונה כאשר רצה לעבר קירה וריתקה אותו בשנייה אחת אל האדמה. "אתם לא רוצים להשאיר ילדה קטנה כמוני, בשעות הלילה, לבד. נכון?" שאלה בחיוך תמים, והביטה על האנשים מסביבה, לן נראה כלא מאמין, טטו צווחה והסתתרה, נרו בהתה בהם בעיניים אדומות וכל השאר היו המומים לחלוטין.
"בסדר!" נאנק קירה. "כל עוד אני לידה כל הזמן."
הדמות נאנחה,"שום דבר לא כיף פה. אתם כאלה דביקים וקיטשיים!" היא גרגרה בעצבנות וקמה מעליו, מנקה את סכין המטבח החד שלה.
"מה לעשות אליס – אלו הם בני האדם!" נשמעה צעקה זועמת, וריקי עמדה על רגליה, עיניה רושפות בכעס.
"ריקי, לא!" צעק קירה וניסה למשוך אותה אליו.
"אליס?" שאלה הדמות בחיבה, והפנתה את ראשה לעבר ריקי.
"כן, ילדה מפגרת שכמוך! תני לי ללכת!"
"ריקי, דיי כבר! תהיי בשקט!"
"הצהר הולך וקטן
והדלתות בפניי נסגרות.
שמי אינו אליסה
וזו אינה ארץ הפלאות." דקלמה בחיוך, וקפצה על רגליה.
"אני הולכת עכשיו, וגם הוא, ואת נותנת לנו לעשות את זה!" צווחה ריקי בזעם והחלה לגרור אחריה את קירה.
"אל תעזבו אותי, פה!" קול מוכר נשמע מפיה של הרוצחת, עצוב.
"שלי!" אמרה ריקי בפליאה. "אני מצטערת אבל… אין לי ברירה." היא החלה לרוץ, נוטשת את קירה.
"שלי כבר לא קיימת." ענה הקול האפל, והיא התקדמה באיטיות לעבר קירה, חיוך משונה על פניה. היא הושיטה את ידה קדימה, וכדור אור צהוב יצא מידה. הוא תפס את גרונה של ריקי, וחזר לידה של הרוצחת. "אותה אתה רוצה? בוא וקח אותה!" תפרים החלו להיווצר על שפתיה של ריקי, בעוד היא נאנקת בכאב. "את מדברת יותר מידיי!" צחקה הרוצחת.
"שנים אני כבר אומר לה את זה" רטן קירה.
"באמת?" שאלה הרוצחת והביטה בפניו של קירה, עיניה בוחנות אותו.
"כן. היא הבן אדם הכי נוראי, מגעיל, חושב את עצמו, אנוכי, טיפש, פזיז, מעצבן, מתנשא…" ככול שקירה המשיך, כך הדמעות זלגו מעיניה של ריקי. "אבל אחרי הכל… אני אוהב אותה."
הנערה הרוצחת צחקה,"הכל קיטשי פה. להרוס קטעים כל כך טובים, של שנאה, ולהפוך אותם לאהבה! זה נורא!" היא השתתקה לרגע. "אני מיסטי, אגב." היא הושיטה את ידה לעבר קירה.
"נעים להכיר" הוא סינן ולחץ את ידה.
"לי לא. אתה כזה קיטשי." היא החזירה את ידה וניקתה אותה, סכינה מונח בידה השנייה.
"מה לעשות, כולם מתדרדרים בסוף." הוא משך בכתפיו.
"רוצה מתנה?" מיסטי התעלמה מאמירתו.
"אני רוצה את ריקי," הוא אמר בחיוך מריר, "אם היא המתנה, אז בכיף רב והנאה גדולה. אם לא… חבל. רציתי להראות לה מה אני מרגיש" חיוך מרושע התפשט על פניו. ריקי התכווצה בפחד ועצמה את עיניה. היא הכירה אותו, היא ידעה שהוא באמת כועס.
"מצטערת לאכזב אותך," אמרה מיסטי והלכה סביבו. "אבל זו המתנה שלי בשבילך." לפתע סכין חד פילח את גבו של קירה, בדיוק בנקודה שבו נמצא הלב. דם חמים התפשט לכל עבר, משפריץ על פניה של ריקי ומיסטי המשועשעת. קירה נאנק בכאב, נופל על האדמה במהירות. צרחתו של ריקי הגיעה במהרה, מהדהדת בכל אוזניהם של הסובבים בקול מחליא.
"קירה!" צווחה ריקי. התפרים שהיו על פיה נעלמו כלא היו.
"נמאס ל ממכם. קיטשיים." מיסטי אמרה בגועל, ושלפה את סכינה בחזרה, נהנית מהדם המרוח עליו.
"עד לפעם הבאה, ריקי." מיסטי קרצה אליה בערמומיות, חיוכה הגדול מרוח על פניה עם דם בגופה, ברגע אחד של אימה, היא התפוגגה לעשן שחור, משאירה אחריה ריח דם חריף.
"קירה!" צווחה ריקי בבהלה והתקרבה אל קירה. היא ניערה אותו בבהלה. "בבקשה תענה לי!" היא מיהרה לשלוף חבילה של טישו מכיסה, וניסתה לספוג את כל הדם, אך היא ידעה כי זה אבוד.
"לא…" היא נשכבה על גופתו והחלה ממררת בבכי תמרורים.
"מה קרה כאן?" נשמע קולה של נרו והיא הביטה בריקי המתייפחת.
"הוא מת!!! הוא פשוט… מת!!! מה עשיתי…" אמרה ריקי. היא החלה לגרור את גופתו.
"תיקון – הוא נרצח." אמרה האקו והתקדמה לעבר ריקי.
"זה לא עוזר לי. הוא תמיד היה… כל כך…" ריקי לא יכלה לדבר עוד ורק המשיכה לגרור את הגופה. "אני אהבתי אותו. באמת אהבתי אותו. אפילו ששיקרתי שלא. אפילו כשחשבתי שלא."
"מה קרה לרין? איפה היא? רין!" צווח לן ורץ בכל קרחת היער, מבוהל לחלוטין.
"שתמות!" צווחה ריקי. "כמו החבר הכי טוב שלי!!!"
"רין!" המשיך לצעוק לן, דמעות נושרות מעיניו, הוא תפס בידה של נרו המשותקת והחל לגרור אותה במהירות מקרחת היער.

ריקי חזרה לבסיס הסודי. הבדידות פשוט הרגה אותה. היא לא יכלה להירדם, כי חלומותיה היו מלאים בסיוטים. ואז היא החליטה לנסות משהו.
ריקי נכנסה אל המטבח, והוציאה כוס זכוכית אחת.
"קירה!" היא נשמה עמוקות. "אם אתה שומע אותי תנפץ את הכוס הזאת."
רגעים ארוכים דבר לא קרה, וריקי אמרה את המשפט הזה שוב ושוב. רגע לפני שהחליטה לוותר, פיצוץ ענק התרחש. זכוכיות שבורות עפו לכל עבר, וריקי נמלאה שריטות.
"אני יודעת שאתה כועס!" צעקה ריקי מעבר להמולה במטבח. "אבל אני מצטערת!!! בבקשה, תעניש אותי! קדימה! זה מגיע לי!!!"
"סיאנס, זה הכי טוב שלך לתקשר איתו?" ערפל שחור החל להזדחל לעבר רגליה של ריקי, מלחשש את המילים כנחש ארסי המתכונן לתקוף.
"כן…" לחשה ריקי. "אין לי בעיה לסבול כאב." הלחישה הייתה מפתיעה בעצמה שנשמעה בחדר. "קירה? אתה פה?" היא שאלה בשנית.
"קירה… לא. האם ראית את העשן הזה בעבר?" חיוך נוצר מתוך הערפל, חיוך עצום ושחור, מחניק ומוריד את רמת החמצן בחדר.
"אני יודעת שזאת את מיסטי" נאנחה ריקי ופתחה חלון. "אבל אני מנסה לדבר עם קירה. אכפת לך לא להפריע לחיי האהבה שלי, פעם אחת בחיים?!"
"חיי אהבה לא קיימים." החיוך נעלם והתפזר בשנית.
"יופי." ריקי התעלמה. "קירה, אם אתה פה… תסגור את החלון בטריקה."
"ריקי, עזבי אותו. הנחי לו לחיות את חייו בשלווה," הקול השתתק לרגע, ואז אמר בקול מתוק ומחליא:"בטרטרוס."
"לא. קירה, אם אתה שומע אותי, תסגור את החלון." אמרה בשנית.
"אני לא אניח לו להיכנס לכאן שוב," אמר הקול והעשן החל להידלדל,"את לא תשמעי או תראי אותו יותר אף פעם, אם תמשיכי בסיאנס הזה. זה נוגד כל חוק הקיים בשאול, אלא אם כן את בת האדס!"
"אבל אני בת האדס!" צווחה ריקי בכעס. "או לפחות ככה השאלון אומר… ואיך בדיוק אני אוכל לראות אותו?! זה לא כאילו שיש דרך אחרת לפגוש אותו. חוץ מלמות. ושלא תחשבי שלא חשבתי על זה כבר!"
"בני אדם כאלו טיפשים, לא מבינים שאין טעם." צחק הקול במרירות.
"יופי. עכשיו שקט. אני מוכנה לצאת החוצה את את מתעקשת." אמרה ריקי במתיקות ופנתה לצאת מהחדר.
"הישארי פה לרגע, נשלחתי לפה בידי האדס בכבודו ובעצמו כדי לשלוח לך הודעה." קולה הפך אדיש במקצת, והערפל התפוגג לחלוטין, משאיר אחריו את מיסטי שחיוך חרוט על פניה.
"נו?" שאלה ריקי בקוצר רוח. היא קיוותה שההודעה מקירה. ושהוא לא סובל יותר מידיי. או בכלל.
"לא, קירה לא קשור בכך." אמרה מיסטי כקוראת את מחשבותיה של ריקי, והציעה לה להתיישב על הספה.
"אם זה לא קשור בו, אין לי שום סיבה להקשיב. אלא אם כן…" אמרה ריקי, קוטעת את עצמה.
"אלא אם כן?" שאלה מיסטי בשעמום וכורסה הופיעה משום מקום, כורסה שחורה כזפת. מיסטי התיישבה אליה וספל מעוטר עם שוקו חם הופיע בידה.
"אלא אם כן יש לך עסקה, שיכולה לגרום לנו להיות שוב ביחד!" ענתה ריקי בכעס. "כאילו שלא ידעת שזה מה שרציתי לומר." לגלגה.
מיסטי צחקה ולגמה מהשוקו. "תמימה." הייתה התגובה החידה שאמרה.
"ברור שאני תמימה." השיבה ריקי בשקט. "ואני מבינה שאין לך שום דבר מועיל לומר, או חיוני, אז אלך כעת." אמרה ריקי ופנתה לצאת מהחדר.
"הו, את לא הולכת לשום מקום." מיסטי הניעה את אצבעה וגופה של ריקי נדבק לספה, ולא נתן לרגליה לזוז. "אני מציעה לך עסקת חליפין."
"נו?" שאלה ריקי בקוצר רוח והתיישבה רגל על רגל.
"לפני שאת דוחת את ההצעה, אני מציעה לך נשמה תמורת נשמה. הביאי לי נשמה צדיקה, אשר לא עשתה דבר רע בכל מהלך חייה, ואחזיר לך את קירה מהמתים." מיסטי חייכה בנעימות, וזיק כמעט ולא נראה של ערמומיות נראה בעיניה.
"מאיפה לי שאינך משקרת?!" התפרצה ריקי בכעס. היא לא תיתן שיעשו ממנה צחוק.
"למדי דבר אחד, אני לעולם לא משקרת." קולה נשמע מסתורי, והיא לקחה עוד לגימה קצרה מהספל.
"לאיזה נשמה את מתכוונת? את יכולה לתת לי דוגמה?" שאלה ריקי בשקט, מבטה מושפל מטה.
"לא. תצטרכי לגלות דבר זה בעצמך, ריקי." הבעת פניה של מיסטי התעצבה מעט,"רק עוד חלק אחד קשור לעסקה."
"העסקה מבוטלת." נאנחה ריקי, משלימה עם כך שקירה לעולם לא יחזור אליה. "אני לא סומכת עלייך." היא ניסתה לקום אך לא הצליחה.
"ופה, טעית." מיסטי נראתה לא נינוחה. "אני מצטערת, ריקי. זו האפשרות היחידה להחזיר אותו מן המתים."
"אני יודעת, ואין לי בעיה אם זה. אני לא יכולה לבצע משימה כשאני לא יודעת אפילו מה אני צריכה למצוא בה." נאנחה בשנית. "תני לי לקום."
"לא." קול עמוק נשמע מגרונה של מיסטי, מרתיע מעט את ריקי. "הביאי לי נשמה צדיקה, אשר לא עשתה דבר רע בכל חייה – חפת פשע. זו היא משימתי לך." אמרה מיסטי בקול מעט רך יותר.
"את מלחיצה אותי" קולה של ריקי רעד. "מותר לי להביא לך חסיד דתי?"
"דתיים לא בהכרח תמיד טובים. גם הם חוטאים, כאשר הם מקדשים את אלם."
"אז מה אני אמורה לעשות?! אני לא מקבלת את המשימה!" החלה לבכות ריקי. "אין לי כוח לזה! אני חושבת שהדרך הכי קלה היא להתאבד וזהו!"
"מוות אינו דרך. את תשכחי את קירה כאשר תגיעי לעולם המתים." היא נאנחה בעצב, והניחה את ספל השוקו ליד שידה שנחה לידה.
"הוא… הוא לא זוכר אותי?…" שאלה ריקי בקול רועד.
מיסטי קמה במהירות, חיוך מסתורי על פניה. "תצטרכי לגלות זאת בעצמך."
"אין לי כוח לזה. אני אשכח אותו וזהו. אהבה…" היא ירקה בבוז.
מיסטי גרגרה בעצבנות. "אינך מקבלת את משימתי?"
"חשבתי שזה היה מובן!" אמרה ריקי בכעס. "או משימה אחרת או כלום."
"לא רציתי לעשות זאת, אך לא הותרת לי כל ברירה." מיסטי התקדמה לריקי באיטיות,"את חייבת לעשות זאת, או ש-" סכין חד התקרב לגרונה של ריקי, לוחץ על צווארה, יד חיוורת החזיקה בה – מיסטי.
"תהרגי אותי וזהו" הסכימה ריקי "הכי טוב. הכאבים הללו ממילא הורגים אותי מבפנים."
"הו, זו לא רק הריגה. את תחיי את שארית ימייך בשדות אליסיום. אך הפעם, הזיכרונות יתקפו אותך שוב ושוב, ירדפו אותך לנצח ויגרמו לך לטבוע בים של ייסורים מחשבתיים. את תחווי כאב יותר משחווית אי פעם." מיסטי משכה את כתפה וחייכה ברשעות.
"את לא יודעת מה עבר עליי." אמרה ריקי בשקט. "ואין לי מושג מה זה שדות אליסמשהו."
"אני יודעת. תמיד הייתי לידך כשהיית בצרה." השיבה מיסטי.
"את לא. איך קוראים לדוד שלי? זה שהתעלל בי?" שאלה ריקי וגרגרה בכעס.
"קורטקס." מיסטי ענתה בחיוך אדיש.
"קורטקס זה שם משפחה!" צחקה צחוק היסטרי ריקי. "שם פרטי, בבקשה."
"ניאו." היא המשיכה לחייך באדישות, עיניה מזדוגגות.
"ומה היה העונש המועדף עליו?" שאלה ריקי בניצחון.
"אני לא עוקבת אחריו." מיסטי גלגלה את עיניה השחורות אשר לאט-לאט שינו את גוונן לאדום.
"הוא היה מרעיל אותי" לחשה ריקי. "בשיקוי אדום. כמעט מתתי ברוב הפעמים." היא אמרה בשקט. למרות הכל – היא התגעגעה אליו.
"תשמעי, ריקי. אני אקח אותך איתי למשפט אצל האדס, זו אפשרות שלישית." מלמלה מיסטי.
"ומה יש שם?" שאלה ריקי "מה יעשו לי שם? מה אני אצטרך לעשות שם? מה אני אקבל מזה?!" צווחה ריקי.
"טוב, נמאס לי ממך. אני פשוט צריכה לעשות דברים בלי לשאול." מיסטי לחשה בחוסר סבלנות, והתפוגגה לעשן שחור.
"מה זאת אומרת?" לחשה ריקי בפחד.
"זו הכוונה." נשמע לחשוש חריש בחדר, וצלצול פעמון הבסיס נשמע.
"את תחטפי אותי?…" לחשה ריקי בפחד גדול אף יותר.
עוד צלצול פעמון נשמע, ושוב ושוב.
"דיי!" צווחה ריקי ואטמה את אוזניה, דמעות זולגות על כל עיניה. "אם את תיקחי אותי למשפט אצל האדס…" התחילה ריקי. "מה יקרה לי? אוכל להיות עם קירה?"
"מישהו בבית?" קול זר צעק מעבר לדלת, ועוד צלצול פעמון נשמע.
ריקי קמה לפתוח את הדלת במהירות.
"היי… אני לא יודע איך הגעתי לכאן." מלמל הנער שעמד לפניי ריקי עם חיוך מבויש, פניו מושפלות מטה ושיערו החום היה הדבר היחיד שראתה מפניו.
"מי אתה?.." שאלה ריקי.
"אני? א-אני… אף אחד." פניו עדיין מושפלות מטה, קולו חרישי.
"קוראים לך אף אחד?" התחכמה ריקי. "קדימה אדוני, שם."
עיניו התרוצצו על האדמה בבהלה. הוא שתק במשך זמן מה.
"טוב, אין לי כוח אליך." אמרה ריקי והתכוונה לסגור את הדלת.
היא לא הצליחה לסגור את הדלת, רגלו עמדה בין סף הדלת לדלת עצמה.
"בבקשה, אני לא יודע איפה אני." מלמל הנער והרים את ראשו באיטיות.
"איך קוראים לך?" שאלה שוב ריקי, עיניה לא שמות לב לפניו. "אם אתה רוצה משהו, קודם כל אמור את שמך."
עיניו ננעצו בה. "אני…" הוא השמיע לחישה לא ברורה.
"מדהים. אם ככה, להתראות." היא סגרה את הדלת על רגלו בחוזקה, פתחה אותה שוב, דחפה אותו, ונעלה את הדלת.
"ריקי מעוצבנת." שמעה ריקי את קולו מהצד השני של הדלת, היא נבהלה קצת. 'כיצד יודע את שמי?' שאלה ריקי את עצמה.
"תקשיב, ילד! אני לא מעוצבנת ולא נעליים, אני פשוט לא רוצה זרים בתוך הבית שלי. אמור את שמך ואז נדבר." היא אמרה ברוגז.
"אני לא זר." קולו היה מעט חלוש.
"אז מי אתה?" צווחה ריקי בתסכול.
"אני… מאסקי." לחש הנער מהמסדרון וקול חבטה רך נשמע על הדלת, כנראה הוא נשען עליה.
"אף פעם לא שמעתי עליך." אמרה ריקי באדישות ותקעה את חרבה במקום בו ניחשה שהייתה כתפו.
"מה את לעזאזל עושה?" מסאקי צרח, והיא שמעה רגליים רצות.
"תקעתי חרב בדלת!!! חשבתי שזה היה דיי ברור!!!" היא צווחה.
"את יכולה לתת לי להיכנס?" שמעה את קולו לאחר דקות ספורות.
"למה לי?" ענתה בשובבות. למען האמת, הבדידות רצחה אותה מבפנים. היא השתוקקה לחברה, רק… לא מהסוג הזה.
"בבקשה. אני לא יודע בכלל איך הגעתי לכאן. אני לא מרגיש טוב." מלמל בעצב מאסקי.
"איך ידעת את שמי?" שאלה ריקי.
"כתוב אותו על הדלת." ענה לאחר רגעים ארוכים.
"איך ידעתי שאיני שלי?" שאלה ריקי.
"מי זאת שלי?" שאל בסקרנות, ומעט חוסר הבנה.
"לא כתוב על הדלת גם שלי?" שאלה ריקי בזעזוע. "בסדר ילד, תיכנס." היא פתחה את הדלת.
עיניו המשונות בהו בה. הן היו שחורות. לגמרי. כל לובן העין שחור.
ריקי צווחה ונסוגה אחורה. היא מעדה על משהו ונפלה.
הוא הרים את ידו וכיסה את עיניו במהירות. "מ-מצטער."
ריקי התביישה בעצמו. "סליחה… גם אני דיי מוזרה." היא הורידה את משקפיי השמש שלה וחשפה זוג עיניים סגולות גדולות. "במקורי אני חצי חיה…"
"מוזר זה לא משהו לתאר אותי." מלמל בעצב מאסקי, והוריד את ידו, חושף את עיניו השחורות ואת שבילי הדם השחורים הנוזלים מהם. "תמיד שנאתי את עצמי. זו קללה."
"לא נורא…" מלמלה ריקי. "אתה רעב?" היא שאלה, ונזכרה באחד העונשים שהעניק לה דודה. הוא תפר את זוג שפתיה זו לזו, והזריק לה נוזל כלשהו כתחליף למזון. היא לא העזה בכלל להפר את פקודתו. היא פחדה.
הוא לא הקשיב לה, הוא חיפש משהו בכיסי הסווצרט שלו. "איפה. המסכה. שלי." סינן מבין שפתיו.
"קח את משקפיי השמש שלי" היא הושיטה את ידה.
הוא זרק את המשקפיים על הרצפה. "איפה המסכה שלי?!" צעק, והרים את ראשו, מנסה לחפש בכל מקום אפשרי.
"תרגע!" צווחה ריקי ובטעות הפכה לחצי בנדיקוט, כמו שהייתה תמיד. היא חייכה לעברו, לא מתביישת כלל. "זה מה שאני! ואני משלימה עם זה!"
"שקט שנייה." מלמל מסאקי. "אם ג'ף לקח לי אותה, אני אהרוג אותו. שילך לישון בעצמו!"
ריקי נעלה את הדלת והלכה לחדרה, מסננת קללות. אף אחד לא יעז להתעלם ממנה כך! "הרגזתי אותך, תינוקי בכייני?" סיננה בכעס.
הוא הרים את ראשו לעברה, פניו אדישות. "תשמרי על המילים שלך."
"מותק, אתה בבית שלי." ריקי ענתה בזלזול.
"מותק? מי את חושבת שאת?" מסאקי המשיך לחפש את המסכה שלו.
"אני היא ריקי בנדיקוט, נבלית מתקדמת. עכשיו אידיוט, אם אתה רוצה להישאר כאן עוד שתי שניות וחצי, סתום ת'פה."
"אנשים מעצבנים אותי. אני מעדיף אפילו את ג'ף!" רטן מסאקי ובעט במשקפיים שזרק לפני דקות.
"באנה, אידיוט, תרים את זה ומהר!"
"לא." השיב בחדות.
"ביי!" אמרה ריקי בחביבות ודחפה אותו אל מחוץ לדלת. היא טרקה אותה בחזקה ונעלה אותו במהירות.
"אני שונאת אנשים…"
"אני לא איש, או בן אדם." לחש מהצד השני כתשובה.
"נחש מה? גם אני לא! אני מוטציה!" הכריזה בגאווה. "ודיברתי על אנשים בכללי. קירה…" את המילה האחרונה ריקי סיננה.
"את חצי בת אדם. אני כבר לא."
"לא ממש. אני חיה שעברה שיכלול גנטי. אתה יודע, כמו קראש בנדיקוט?"
הוא התעלם מאמירתה. "איפה זה בית הקריפיפסטות?" שאל מסאקי.
"למה אתה חושב שאני יודעת?"היא ענתה בזלזול הלכה לחדרה.
"סתם."
ריקי הכינה לעצמה כוס תה והתיישבה על מיטתה עם ספר. היא החליטה שאין טעם לשקוע בגעגועים. היא לא תתחיל עכשיו להיזכר בו בגלל כל דבר שנמצא בבית. היא תעבור הלאה.
לאחר ששתתה את התה שלה, עייפות השתלטה עליה.
היא נרדמה, כשהספר בידה.

"ריקי…" נשמע קול מזמרר באפלי חלומה של ריקי. "ריקי…" חזר הקול ואמר, קולו חזק יותר וחזק יותר.
"מה?" היא מלמלה. "תנו לישון בשקט…"
"ריקי." הדהד הקול המשונה בראשה, מעורר את זיכרונותיה.
"קירה?…" היא לחשה בתדהמה.
"מה קירה?" שאל הקול בחוסר הבנה ברור.
"לא יודעת… תנו לי לישון." היא מלמלה והתהפכה על הרצפה.
"ריקי!" צרח הקול והקפיץ את גופה.
"שלי?" שאלה ריקי בבלבול.
"מי זו? לא משנה. תתעוררי כבר. אינך שומעת את היללות? פתחי את הדלת!" פקד עליה הקול בעצבנות.
"בסדר בסדר… אבל זה בטח מאסקי. אין לי כוח אליו…" נאנחה ריקי. "באלי לישון ושיזדיינו כולם."
"בלי קללות, שומעת?" מלמל קול אחר.
"בסדר, אויש נו…" ריקי פקחה את עיניה. זוג עיניים שחורות לגמרי הביטו בה מלמעלה.
"אהההה!!!" היא צווחה בבהלה.
"היי לך." לחש מקור קולן של העיניים לריקי, העיניים התרחקו ונהפכו לנער מטושטש אשר קשה היה לראות באפלה.
"אל. תעשה. לי. את. זה. יותר. אף. פעם!" ניסתה ריקי להסדיר את נשימתה. היא גיששה על השידה, "איפה המשקפיים שלי?!"
"לא יודע." אמר, וקם מעל ריקי. היא הרגישה שהוא מחייך.
"לא.מצחיק." היא אמרה ברוגז. "מרוב בהלה שכחתי שאני לא צריכה משקפיים יותר."
היא קמה מהמיטה, ולפתע זיכרון תקף אותה.

"למה ציפית?" שאל אותה.
ריקי נעצרה לרגע,"לא יודעת.. שאני אהיה הרבה יותר טובה ממך?"
חיוכו של הנער רק גדל,"את יודעת.. זה בחיים לא יקרה."
"תאמין לי שכן. זה כבר קרה."

"קירה…" היא לחשה, ולפתע חיוך מריר נמתח על פניה.
"אני יותר טובה ממך! ניצחתי בהתערבות! אתה מתת! אבל אני עוד בחיים!!! אתה חייב לי 100 שקל, אידיוט!!! אמרתי לך שאני אהיה הרבה יותר טובה ממך!" היא צווחה לאוויר, ולאחר מכן מלמלה לעצמה "אוך נו, איזה אידיוט."
מאסקי סובב את ראשו לעברה, הייתה לה הרגש שהוא מחייך.
"שלא תחשוב, גם אתה אידיוט לא קטן בכלל" היא אמרה לו בכעס "אבל אני עסוקה עכשיו עם אידיוט אחר, אם 'כפת 'ך."
היא שמעה את צחוקו. "אז… אני אלך?" שאל לאחר זמן קצר.
"למה אתה חייב לצחוק?!" היא צווחה "הוא תמיד צחק בטיימינג הלא נכון!!! 'תה יכול להישאר, אבל שקט כבר."
"אז.. אני מניח שאני אלך." הוא נאנח, וסובב את פניו, צל של בושה נראה עליו.
"אתה יכול להישאר… בנים!" היא נאנחה. "אני מנסה לדבר עם מישהו, שלא בדיוק… טוב… אממ…"
"קיים?" שאל בקול עוקצני, אבל נימת שלווה נמצאה בקולו של מאסקי.
"מה אתה?" שאלה ריקי בכעס. "ברור שאתה מכיר אותי מאיפושהו. ברור שאתה יודע מי אני ומה אני. אבל… מי אתה?!" היא הפנתה לעברו אצבע מאשימה, ולאחר מכן עשתה לו אצבע משולשת.
הוא רטן כמה מילים לא ברורות. "אני לא מכיר אותך, מעולם לא פגשתי אותך, ואני מעדיף ללכת. מחכים לי." אמר מאסקי, וגוון של כעס בקולו.
"שקרן!" צווחה ריקי "אני יודעת לזהות שקרים מקילומטרים." בדקירת עצב קטנה היא נזכרה שאמרה את אותו הדבר בדיוק לקירה. 'נו טוב, ההיסטוריה חוזרת על עצמה' היא חשבה.
"ומי מחכה לך? מיסטי?" היא לגלגה. לא היה לה מושג למה אמרה זאת, אך זרמה עם תחושות הבטן שלה.
"מיסטי?" שאל בחוסר הבנה, ורגליו החלו להתקדם לעבר הדלת.
"אמרת שאתה הולך." רטנה ריקי. "תחליט, לעזאזל! הולך או נשאר?!"
"כי אני באמת הולך." הוא הדגיש את צעדיו לעבר דלת היציאה.
"ביייי!!!" צווחה ריקי.
"ביי, אורי." הוא העיף בה מבט אחרון, חיוכו נראה מלא שעשוע, הוא קרץ לעברה וטרק אחריו את הדלת.
"פאק יו, טמבל" צווחה אחריו ריקי. מה לעשות שהשם אורי לא נשמע או מוקלד יפה.
"שמעתי את זה!" קולו של מאסקי נשמע מעבר לדלת, נשמע כאילו הוא צוחק.
"רציתי שתשמע את זה!" היא צווחה. "ותחליט אם אתה רוצה לקשקש או ללכת!!!"
"הולך." קולו הפך מרוחק כל כך, שריקי בקושי הצליחה לשמוע אותו. "להתראות."
"שלום ולא להתראות." צחקה ריקי.
היא הביטה בבסיס הריק, וחייכה לעצמה בגאווה. אך איפשהו אי שם, בפנים, הבדידות החלה להשתלט עליה.
"שלום לך, מיטה!" צחקקה ריקי ונשכבה על המיטה. "סוף סוף, אפשר לישון בש-"
היא לא הספיקה לסיים את משפטה, וכבר נרדמה בשינה עמוקה. מלאת סיוטים.

"קירה!" היא התעוררה בצעקה. היא מחתה את הזיעה ממצחה, ושמה שירים ברקע, כדיי להרגיע את עצמה. למעשה, היא לא זכרה כלום מהחלום.
דפיקות רמות על הדלת נשמעו, עוברים מעל שאגת המוזיקה.
"מי זה…" היא מלמלה וניגשה לפתוח את הדלת.
"מישהו בבית?" צעקה לא מוכרת נשמעה מעבר לדלת.
"כן!" צעקה ריקי ופתחה את הדלת.
"מעולה. כי את צריכה עזרה." לא נראתה שום ציניות בעיניו השחורות, מתחת לעיניו נראו שקריות ושיערו השחור נראה פרוע לחלוטין. הוא היה חיוור. מאוד.
"אני לא צריכה כלום" אמרה ריקי המפוחדת "מה אתה רוצה ממני?!"
"טעות. מה את רוצה ממני?" האו שאל באותה נימה, על פי גובהו היא שיערה שהוא בן 13 לכל היותר.
"מי אתה?…" היא שאלה מפוחדת.
"אני…" הוא היסס.
"קירה?" היא שאלה בפליאה, אפילו שלא באמת האמינה בכך.
הוא צחק במרירות. "אני מניח שאת מקווה שהוא יחזור."
"לא ממש…" היא מלמלה. "איך קוראים לך? אתה רוצח כלשהו?" חשד נשמע בקולה
הוא זע באי נוחות. "אני לא בטוח, אני מניח שאני נחשב איכשהו רוצח." לחש חרישית, עיניו יצרו אווירה מאיימת. "אני הוא… ניקו די אנג'לו.

נקודת מבט של מיסטי:
יום שלם עבר. 24 שעות שלמות, של שתיקה מתמשכת. והסיוט הנורא הזה לא נראה כעומד להסתיים. היא ישבה בין הצללים, טיקים עוברים שוב ושוב בעיני השמאלית.
"מתי. זה. עומד. להסתיים." רטנה בעצבנות מיסטי, וריחפה ליד ריקי המשועממת, נראה כי היא מנסה להתרחק מניקו.
"הם כאלו משעממים! זה לא כיף!" צרחה לעצמה, וריחפה מול פניה של ריקי. היא לא ראתה אותה, הרי מיסטי היא כעת רוח רפאים.
"ניקו." לחשה לאחר זמן מייגע של שעמום, פניה מופנות לעבר הנער הכחוש בעל המעיל הצבאי השחור שנשען על הקיר, עיניו נעוצות ברצפה.
"ניקו…" חזרה ואמרה, מנסה להעיר את תשומת ליבו. הוא יכל לראות אותה, הרי הוא אחר מאותה בת תמותה המשחקת במשחקי וידאו בצד השני של החדר. הוא רק מתעלם ממיסטי.
"ניקו!" צעקה מיסטי ונעמדה מולו, עדיין מרחפת קלות.
מיסטי גרגרה בעצבנות. "מעצבן."
ריקי שמה מוזיקה ברועשת, והמשיכה לשחק. "מה אתה עומד שם כמו איזה גולם?!" היא שאלה בעצבנות. לעזאזל, יש לה פתיל קצר.
הוא שתק, ידיו משחקות בחוסר מנוחה בחרב שנחה בידו. חרב שחורה לחלוטין.
"בנים!" אמרה ריקי בכעס "זה הבן השלישי שנכנס לבית שלי, ומתנהג בצורה פשוט מחפירה!"
"מחפירה?" שאל ניקו בקול מצמרר, והרים את מבטו לעבר ריקי.
מיסטי חייכה בשעשוע. "ריבים זה נחמד." ולאחר שנייה אחת, התפוגגה.

נקודת מבט של ריקי:
"כן. מחפירה." היא ענתה בכעס בלי להתיק את מבטה מהמסך.
היא הורידה יד אחת מהשלט, גיששה מעט על הספה כדיי למצוא את חבילת האוראו שלה, והכניסה עוגייה לפה. "מחפירה ביותר!!!"
הוא הנהן, והתקדם לעבר הדלת.
"למה אתה מהנהן?" היא שאלה ברוגז. "ואתה לא הראשון ולא האחרון שהולך מפה היום, שלא תחשוב את עצמך מיוחד!"
"את רוצה לראות אותו שוב?" הוא הדגיש באופן משונה את המילה 'אותו'.
"מאוד…" לחשה ריקי.
הוא חייך את אותו חיוך מלא מרירות, משדר עצב.
"איך אני יכולה להיות איתו שוב?" שאלה ריקי בשקט.
הוא נאנח. "את לא." ריקי שמעה בקולו שהוא מחביא סוד.
"אוקי. אם אני לא אז אני לא. מה אתה רוצה?" היא שאלה באופטימיות.
"כלום."
"אז יש לך עשרים וחמש שניות לעוף מפה."
הוא עמד דומם למשך זמן קצר. מלמל לעצמו מילים לא ברורות.
"הלו? הפכת שוב לגולם?" קנטרה אותו ריקי ברוגז.
הוא הרים את חרבו השחורה כלילה, הנדמית כשואבת כל צבע וחום מסביבתה.
"אין לי כוח לזה!!!" נאנחה ריקי. "לישון…" היא מלמלה.
"אני מניח שאת לא רוצה לראות אותו." הוא משך בכתפיו, והחזיר את חרבו למקומה.
"בטח שאני רוצה לראות אותו!" נאנחה ריקי "תגיע כבר לעניין!!! לעיקר!!! לפואנטה!!!"
"גברת אולירי." אמר בשקט, בזמן ששמעו נביחה אדירה ומעט מרוחקת מהם.
"מי זאת?" שאלה ריקי בשיעמום.
בעיניו השחורות והכהות נראה ניצוץ של שעשוע.
"פואנטה!!!" ריקי הטיפה לו בשנית.
הנביחה נשמעה רמה יותר, וקרובה בהרבה.
ריקי טמנה את ראשה בתוך כרית. "הראש. כואב."
ניקו נאנח. "בחור. מת."
"שקט. כבר. לא. מועיל." ריקי אמרה בחולשה.
"אז אני מניח שאת רוצה שאלך?"
"אתה יכול להישאר…" מלמלה ריקי חלושות. היא הוציאה מכיסה בקבוק שיקויים ובו שיקוי סגלגל, שתתה אותו במהירות ולאחר מכן נאנחה בהקלה. "ככה יותר טוב…" היא אמרה.
שתיקה שררה כמה שניות. לבסוף, ניקו שאל בקול חלוש, "מה זה השיקוי הזה?"
"אני מומחית בשיקויים ותמיסות" ענתה ריקי, שמץ קל בלבד של גאווה בקולה. "אני הכנתי אותו, יש לי עוד כאלה ואחרים."
הוא הנהן. אפילו פיסת הערכה לא נגלית בעיניו.
נביחה שלישית פילחה את אוויר החלל.
"מה זה הנביחות האלה?…" ריקי מלמלה. נראה כי כאב הראש והחולשה עוד לא עזבו אותה לחלוטין.
"רק גברת אולירי שמתקדמת לכאן." השיב ניקו בנימה אגבית, עיניו נראו קטלניות.
"מי זאת?" שאלה ריקי בסקרנות. "ולמה היא נובחת? זה מסוכן? מה יקרה לי? אתה מוביל אותי למלכודת?"
ניקו שתק והחזיר את מבטו המשונה לרצפה.
"אכפת לך להפסיק להיות גולם?!" נאנחה ריקי בתבוסתנות וטמנה ראשה בכרית. שוב.
הוא מלמל משהו לא ברור.
"אתה מלחיץ אותי…" היא לחשה. "הוא יזהה אותי?" ריקי לא הסכימה לוותר.
"היא בת." אמר ניקו, קולו חלוש.
"אני מדברת על קירה." היא ענתה ברוגז.
הוא הזיז מעט את רגלו, כנראה הוא לא פסל או משהו. "רוצח?"
"זה השם של האידיוט."
"טוב לדעת שהשם שלו הוא 'רוצח'." אמר ניקו.
"הוא לא מסוכן או משהו, סתם אידיוט מרגיז ומפגר. שוביניסט מגעיל." ירקה ריקי, פניה היו כעוסות אך בעיניה נראה ניצוץ עצוב.
"אני לא מבין למה את פה." לפתע אמר, קולו מעט סקרני.
"מה זאת אומרת?" שאלה ריקי המבולבלת.
"מסוכן כאן לבת תמותה." ענה, ראשו מעט הורם מהרצפה, שיערו השחור והמתולתל במקצת התפרע על ראשו, והזכיר לריקי את צבע החושך.
"היי! מה אתה חושב שאני?!" היא שאלה בכעס "ואני עדיין לא מבינה למה אתה מתכוון. למה הכוונה ב'כאן'."
עיניו השחורות בהו בה.
"לא מנומס לבהות בבנות" ריקי העירה. "מתי גברת אולי… אולי… מתי הגברת מגיעה, קיצר?!"
ניקו שתק, ונתן לנביחה הרועמת לענות במקומו. הנביחה הגיעה ממרחק של בערך 100 מטרים מעבר לדלת.
"זו מלכודת?…" לחשה ריקי בפחד, חיבקה את ברכיה והצמידה אליהן את מצחה.
"תלוי איך את מסתכלת על זה." השיב ניקו.
"מה יקרה לי?.." היא לחשה בפחד.
"כלום."
"לאן אתם לוקחים אותי?" שאלה, למרות שידעה את התשובה מראש.
"לאן שאת רוצה, אבל אני לא אעזור לך." ענה, מתחמק קלות.
"תפסיק עם המשחקים האלה!" היא קראה בזעם.
ניקו משך בכתפיו והעור החיוור שלו שימש כהפך מושלם לעיניו הכהות והעייפות.
"אתה לוקח אותי אל קירה?" המשיכה ריקי לשאול.
"מי זה?"
ריקי ניסתה לא להתעצבן. "הרוצח."
ניקו הנהן באופן קלוש ביותר, ולא זע.
"הוא יזהה אותי?" חשש נשמע בקולה.
"את חוזרת על עצמך." אמר לאחר רגע ארוך, ובהייה ברצפה.
"עוד לא ענית לי, אז כן. הוא יזהה אותי?"
קול ניפוץ רם וקרשי עץ מהדלת עצרו הכל, חלק גדול מהקיר נשבר ואבני בטון עצומות נחתו ונפלו על הקרקע, ריקי צרחה וזזה במהירות, מתחמקת מכל מכשול. היא לא ראתה את ניקו מבעד לערפל האבק, לא מבינה מה קורה.
"שיפצתי פה לא מזמן!" היא צווחה כשדמעות אובדן בעיניה. "הדלת היפה והלבנה שלי! הקיר היפה והתכול!"
לאחר דקות ארוכות שמיררה על הדלת והקיר, הערפל לאט לאט התפזר, משאיר אותה פעורת עיניים.
לצד ניקו, הג'ינס השחור שלו מלא אבק וכך גם מעיל הטייסים שלו ופניו, ידו נחה על גוש עצום בצבע שחור, שזז מעט… הערפל התפזר לחלוטין. ריקי ראתה את אותה… מפלצת שניקו ליטף.
כלבת המסטאף עצומה, בצבע שחור, עיניה חדות וגדולות, פיה חשף שיניים לבנות שיכולות לקרוע כל דבר. אוזניה היו מוכנות לפעולה, והרצפה בקושי סחבה את משקל הכלבה העצומה. זנבה כשכש בהנאה והכלבה הביטה בניקו בחיבה מסוימת.
"הוא יוכל לזהות אותי?…" ריקי לחשה "כי אם לא, אז זה לא שווה את זה."
ניקו לא הקשיב, הוא המשיך לגרד מאחורי אוזנה הגדולה של הכלבה, ריקי הביטה בה במעט חשש.
"תענה לי!" צעקה ריקי בזעם.
הכלבה נבחה ונעצה בה את מבטה, הקול הדהד כרעם חזק.
"דיי. לא רוצה יותר. זהו. נמאס לי!" אמרה ריקי בכעס, ופנתה ללכת לחדרה.
"אין לי כוח יותר לקרבות, אין לי כוח יותר לזרים, אין לי כוח יותר למיסטי, אין לי כוח יותר לקירה. חלאס! לילה טוב לכם, אם צריך אותי אני במיטה."
ניקו העיף בה מבט לא ברור, ומשך בכתפיו. "להתראות, אני מניח." הוא השתתק לרגע. "איפה שלי?"
"שלי לכודה על ידי מישהי מחורבנת בשם מיסטי." היא הסתובבה אליו זועמת. "מיסטי, שהרגה את החבר הכי טוב שלי!"
הוא אפילו לא הניד עפעף, "היא לא לכודה."
"לכודה בתוכה, אני מתכוונת." ריקי נרגעה מעט. "אם אתה תיקח אותי לקירה, הוא יזהה אותי?" קולה רעד.
"גם לא בתוכה." הוא התעלם מהשאלה השנייה.
"בסדר, מה שתגיד. אתה מוכן לענות לי כבר?" היא שאלה בייאוש."אני חייבת להרביץ לו, ולגרום לו סבל כל כך גדול, שאם הוא לא יזהה אותי זה יהיה מוזר."
הוא הפסיק לגרד מאחורי אוזנה של הכלבה, והיא הביטה בו בחשדנות. "תלוי איפה הוא נפל."
"מה?" היא שאלה בבלבול וחוסר הבנה מוחלט.
"אם הוא נפל לנהר לתה, אז הוא איבד את כל הזיכרונות שלו. אם למקום אחר… אני לא בטוח כמה זמן הוא ישרוד." הכלבה הגדולה התיישבה ונדמה כאילו עברה רעידת אדמה במקום.
"אני עדיין לא מבינה." לחשה ריקי.
ניקו נאנח, נשם נשימה עמוקה ואמר בקול מתחרט: "הוא בטרטרוס."
"אין סיכוי שתוכל להביא אותו הנה?" שאלה ריקי בחוסר אונים.
ניקו רעד והבעת פחד התגנבה לפניו. "הטרטרוס? לא." אמר במהירות, ונדמה כאילו הכלבה השחורה הצטמררה גם היא.
"אז מה אני יכולה לעשות?!" דמעות ייאוש עלו בעיניה של ריקי.
"את לא יכולה." השיב, והתקרב אליה בצעדים מהוססים.
ריקי הביטה בו בעצב. "באמת שעדיף כבר למות."
"תאמיני לי, עדיף שלא." ניקו ענה כאילו מבין איך זה למות.
"הבדידות רוצחת אותי גם ככה." היא משכה באפה.
"מבין אותך…" לחש בקול חרישי, ובקפיצה אחת עלה על הכלבה השחורה. רק באותו רגע החלה ריקי להסתקרן לגבי הכלבה שגדולה ממנה פי 100.
"מי זאת?" שאלה ריקי בסקרנות, מנסה לא לגרום לא לשים לב לכך ששמעה אותו.
"גברת אולירי." ענה, וחיוך עקום עלה בקצות שפתיו.
"אני אפילו לא אשאל." אמרה ריקי נחרצות. "אז מה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו?" היא שאלה בחוסר אונים.
"בואי אחריי."
"לאן? איך?"
הוא הושיט את ידו החיוורת, "דרך מסע צללים, למקום שיתאים לך."
"יתאים לי? למה הכוונה?" היא שאלה בתוקפנות ומהירות.
"את תראי. מוזר שגרובר לא מצא אותך…" לחש חרישית את המשפט האחרון. "את בבית ספר?"
"אני לא מבינה כאן כלום וזה מתחיל לעלות לי על העצבים!" ריקי צווחה בכעס. "ואני לא צריכה בית ספר, אני מלמדת את עצמי."
"זה מסביר את העניין." אמר. "אז את באה?" הוא ניסה לגרום לריקי לתפוס את ידו, היא ראתה שגברת אולירי מתחילה להיות חסרת סבלנות.
"בתנאי שאתה מסביר לי את כל מה שהולך כאן." היא אמרה בכעס.
"תיהני לחיות את שארית חייך בבדידות ועצב. כמו שאני עשיתי." הוא החל להתרכז, ורגליה של גברת אולירי קיפצו מעט במקומם.
"בסדר, אני אבוא!" ריקי אמרה בכעס. "אני פשוט אוהבת לדעת דברים!" היא חיכתה שניקו יושיט אליה שוב את ידו.
הוא לא הושיט, היא ראתה את גופו ואת גופה השחור של גברת אולירי מהבהב וחוזר.
"נו?" היא שאלה בקוצר רוח "קצת כבוד לנשים!"
"תעלי."
"איך?"
גברת אולירי הנמיכה מעט את גבה, כדי שריקי תוכל לעלות בקלות – בקפיצה אחת.
"רגע!" ריקי צעקה ורצה לעבר השולחן עם הנשק. היא לקחה את שתי חרבותיה הכפולות, עם האותיות הלטיניות העתיקות עליהן, ושלל סכינים אותם החביאה בשרוול. "לכל צרה שלא תבוא…" היא מלמלה. היא חזרה לעבר ניקו והכלבה, קפצה על גבה ואחזה בניקו בפחד.
"זה יכאב לי?"
ניקו לא הקשיב, הוא בהה בחרבות. "מאיפה יש לך אותן?"
"אממ… דוד שלי נתן לי אותן פעם."
הוא מצמץ. "דוד שלך? מי זה היה?"
"מישהו. אני באמת מעדיפה שלא לדבר על זה." השיבה ריקי.
ניקו החזיר את ראשו קדימה, גברת אולירי כבר הייתה מוכנה. "אנחנו יוצאים לדרך, תחזיקי חזק."
היא התכווצה במהירות וחיבקה את מותניו בחזקה.
ניקו נרתע ממגעה, היה ברור שלא נוח לו.
ולפני שריקי הספיקה להוציא הגה, היא ראתה את גברת אולירי רצה במהירות, לקיר.
ריקי צרחה, והמילים התערבבו בפיה, ככה שניקו לא שמע אותה.
רגע לפני שהם היו קרובים לחבטה בקיר הבטון העבה, העולם התפורר והתפוגג. חושך שרר מעליהם, ורגע לאחר מכן, הם מצאו את עצמם ביער חשוך, ניקו מתנשם על גבה של גברת אולירי שנשכבה בעייפות על האדמה.
ריקי הייתה המומה לגמרי. אך כמו בכל פעם, היא תמיד מצאה משהו לומר. "אפילו כשדוד שלי כמעט רצח אותי בעינויים לא פחדתי ככה!!!" היא צרחה עליו.
ניקו אפילו לא הביט לעברה, הוא התמוטט על גבה של גברת אולירי, אך עיניו היו עדיין פקוחות, עייפות, אך פקוחות.
לאחר זמן הנדמה כנצח, ניקו ירד מגבה של גברת אולירי ונפל על הדשא, במהירות ניסה לקום. "את חייבת להגיע למחנה. מהר."
"לאן הבאת אותי?!" שאלה ריקי בכעס.
"ליער. מפה גברת אולירי כבר לא מסוגלת להמשיך. כדאי שנמהר." אמר ניקו וחיכה שריקי תרד מגבה של גברת אולירי.
"איזה יער?!" שאלה ריקי באותו הכעס מקודם, וירדה מגבה של גברת אולירי במהרה.
ניקו התחיל לרוץ לכיוון צפון, משאיר את גברת אולירי מאחור, ואת ריקי רצה מאחוריו.
"חכה לי!" ריקי צווחה.
ניקו רק האט מעט, אך המשיך לרוץ.
"או שאתה סוחב אותי, או שאני לא זזה מפה, כי אין לי כוח לרוץ." ריקי שילבה את ידיה והביטה בו בכעס.

נקודת מבט – ניקו:
"למה בכלל אישרתי לעשות את זה?" שאל ניקו את עצמו בלחש, מעוצבן מעט מריקי.
הוא עצר והסתובב לעברה, "כדאי שתבואי מהר. יש מפלצות פה."
"אתה צוחק? גדלתי עם מפלצת בבית אחד. למדתי לחימה כי שיעמם לי ולא שמו לב אליי. אני יכולה להסתדר כאן מעולה." היא עקפה אותו בריצה.
"ברור." הוא התחיל לרוץ, "ואת יודעת לאן הולכים?" שאל אותה כשראה שהיא בפער ממנו, היא הייתה מקדימה.
"נופ. אני סתם רצה קדימה." היא עצרה וחיכתה לו.
הוא התחיל לרוץ, וריקי אחריו, ולאחר הרבה זמן של שתיקה וריצה ממושכת – הם הגיעו.
"תודה לאלים." לחש ניקו, והחל להתקדם לעבר בניין גבוה ששרר סביב חשכת ביתנים שנחו במלבן, כל אחד מהביתנים היה נראה אחרת, באופן שמיוחד לו. מימינו, טיפוס הלבה היה כבוי, ושדות התותים משמאלו היו \חסרי חיים. הירח תפס את מיקומו בשמיים, אורו מאיר על הדרקון אשר גדל בזמן שניקו לא היה פה, שומר על עץ אלון עצום, עם זהב נוצץ מבין ענפיו.
הוא נאנח, הוא לא ממש התגעגע למקום. רק לדבר אחד.
ניקו גרר את ריקי אחריו לעבר בניין כחול וגדול, שידוע כ-הבניין הראשי, אולי כירון ידע מה לעשות איתה.
"מה אתה רוצה ממני?! אתה מכאיב לי!!!" צווחה ריקי וניסתה להתנגד מאחיזתו החזקה של ניקו.
"נמאס לי." לחש לעצמו ככה שריקי לא שמעה, והמשיך לגרור אותה לעבר הבניין.
ריקי נכנעה לבסוף ונתנה לעצמה להיגרר. כך עשתה תמיד – עם דודה ועם אביה. לנסות, אבל אם אי אפשר להמשיך אז נכנעים. למעשה, היא נכנעה יותר פעמים מאשר הצליחה להשתחרר…
לבסוף ניקו עזב את ידה מול הבניין, והתחיל לעלות במדרגות. לא נותרה לריקי ברירה והיא הלכה אחריו, הוא אפילו לא ניסה לשים לב שהיא שם, הוא עושה את זה רק… בשבילו.
ריקי לא הוציאה הגה בזמן שעלתה במדרגות. "נו טוב, זורמים" היא חשבה לעצמה.
לבסוף הם הגיעו לחדר בעל אח, ראש נמר על הקיר, שולחן עץ מאורך ומסביבו בסביבות 20 כיסאות. היה בפינת החדר שולחן פינג-פונג, דלת למרפסת ומדרגות לעליית הגג.
"כירון?" שאל ניקו ונכנס לחדר באטיות.
ראש אדם בעל שיער מתולתל בצבע חום, הנראה כבן 50 נכנס לחדר, גופו נכנס לתוך כיסא גלגלים, והוא נראה כאדם רגיל לגמרי. "טוב לראותך שוב, ניקו. מה שלומך?"
ניקו הנהן, ונתן לריקי להיכנס לחדר.
"ומי זו?" כירון חייך לעבר הנערה שעמדה בפתח.
"אממ… ריקי. ריקי בנדיקוט." ענתה ריקי והביטה באדם המחייך ששמו נגלה כ-כירון.
הבעתו של כירון השתנתה לרגע. "ריקי בנדיקוט… מצאת אותה."
ניקו הביט בכירון והנהן בשנית.
"ריקי, בואי איתי, אני צריך לדבר איתך." כירון חייך לעברה בנעימות ויצא דרך הדלת למרפסת.
"לא! זו לא אני!!! זו לא אני שאכלתי את עוגת היומולדת של נינה כשהייתי בת שבע!!!" ריקי צווחה בהיסטריה.
ניקו הרים גבה. "פשוט תלכי אחריו."
ריקי נאנחה ופתחה את הדלת. משאירה את ניקו מאחור, לבדו, כרגיל.
נקודה מבט – שלי:
"לעזאזל איתך!" צווחה שלי בזמן ששיספה כלב שאול, הוא נבח ופרוותו השחורה הייתה ניגוד לשיניו החדות והלבנות כתער. חרב הארד השמימי התמלאה במהירות בדם כלב שאול, והיא נרעדה קלות על מחשבה של גברת אולירי. גם גברת אולירי היא כלבת שאול, אבל היא טובה. הם לא.
שלי קפצה במהירות על גב כלב השאול המשתולל, ותקעה את חרבה בראשו, הוא התפוגג לערמת אבק שנישאה ברוח. שלי התמוטטה על האדמה. זה היה כלב שאול חזק.
היא קמה בהתנודדות קלה, והחלה לרוץ, מנסה להתחמק מכל הצרות הרודפות אחריה. חרבה הוקטנה לצורת קובייה בעלת 6 פאות, והיא הכניסה אותה במהירות לכיס הג'ינס שלה.
"ח-חייבת, להגיע… למחנה." גמגמה שלי בזמן שטסה במהירות על פני העצים, חולצתה הכתומה נדבקה לגופה. שיערה החום עף ברוח העזה, ורגליה רצו תחתיה במהירות שיא.
אחרי ריצה ממושכת, היא הגיעה למחנה. אותם ביתנים עדיין נצצו באור הירח, ואותו מקום עורר בה זיכרונות ישנים. הים נגלה הרחק באופק, והיער מאחוריה שרר קולות ויללות.
היא המשיכה לרוץ גם כאשר עברה את הגבול הקסום, לעבר הבניין הראשי. הוא בהק באור כחול, והירח נצץ מעליו כקרן אור. שלי חייכה לעצמה. היא סוף סוף הגיעה.

נקודת מבט – ריקי:
"מ-מ- מה אתם רוצ- צ- צים ממני?…" ריקי גמגמה בפחד. היא נצמדה אל הקיר ועצמה את עיניה בפחד.
'תשחקי את השקטה המפוחדת, ואז תברחי." היא אמרה לעצמה בראש.
"תירגעי, ריקי. אני לא אעשה לך כלום." אמר כירון בחיבה, ונתן לה כיסא שתוכל לשבת ליד הכיסא המעוגל הקטן שנח במרפסת. מן המרפסת ראו את כל המחנה, הביתנים שנצצו באור הירח, ושדות התותים הדוממים, עץ האלון בעל הדרקון הכרוך סביבו והים של לונג איילנד.
"בפעם האחרונה שאמרו לי את זה כמעט מתתי!" היא העמידה פנים שהיא בוכה בצורה משכנעת. 'זה גם לא לגמרי שקר…' היא חשבה.
"ריקי, ריקי, בבקשה. אני מבטיח לך שאני לא אעשה לך כלום, אני רק רוצה לבהיר לך כמה דברים לגבי המחנה ולגבי עצמך." הוא הזיז את כיסא הגלגלים שלו לשולחן.
כעת ריקי הייתה צריכה לנשוך את לחיה כדיי לא לחייך. 'זה הרבה יותר מידי קל!' היא חשבה לעצמה בניצחון.
מחשבות סדיסטיות החלו להתגנב לראשה. 'KILL, AND RUN.'
"ריקי, בבקשה ממך. רק פה את יכולה להיות מוגנת, בחוץ מסוכן מדי." כירון הרים את דיו ועשה איתה כחצי מעגל, מראה את כל האופק.
'זה הזמן להפסיק לשחק את התמימה.' היא חשבה לעצמה, ולאחר מכן שלפה משרוולה חמישה סכינים בתנועה מיומנת והחזיקה אותם ביד אחת.
"תגיד, מה אתה חושב שאני? רכרוכית קטנה ועלובה שצריכה הגנה? בבקשה! נולדתי לתוך 'הלוקח הוא המנצח', לגביי כל דבר שאתה יכול לחשוב עליו. אפילו חיים. כל אחד דואג לעצמו, ואם אתה לא מסוגל – אתה מת!" היא הכריזה בסדיסטיות. "אני עצמי רצחתי לא מעט מהעלובים הללו."
כירון קם מכיסא הגלגלים, וגופו תפס את רוב שטח המרפסת – מפלג גופו העליון ומעלה הוא היה בן אדם רגיל, אך מפלג התחתון ומטה, כל גופו היה סוס לבן וצחור, רגליו טופחות ברצפת המרפסת. "כל אחד מכאן צריך הגנה. את אחרת, את שונה מכל אחד בעולם החיצוני. את שייכת לכאן, ריקי." אמר כירון ועיניו החומות היו בעלות דאגה לה.
"אני לא שייכת לשום מקום מלבד היערות באוסטרליה, והזכות להיות שם נגזלה ממני כשהייתי בת ארבע." חיוכה היה מריר.
"ריקי, את חצויה. ואת שייכת לכאן. את לא יכולה לתקוף אותי עם הסכינים הללו, את חייבת להתאמן לקראת המלחמה. אנחנו לא האויבים שלך. אנחנו החברים שלך." אמר כירון והתקרב לעברה ברגלי סוס.
"חצויה?! תעשה טובה! אני בסך הכל חצי בנדיקוט חצי בת אדם! פחח!" אמרה ריקי והביטה בו בזלזול.
הוא נאנח. "האם הכרת פעם את אביך, או אמך?" שאל כירון.
"אבא? כן. אמא? לא. אני בסך הכל חיה שעברה שכלול גנטי, אתה רציני?!" היא אמרה בכעס, ולאחר מכן הוסיפה בראשה 'כמו שדוד שלי לא הפסיק להזכיר לי.'
"אז אמך היא אלה. את לא חיה שעברה שכלול גנטי, זה רק סיפור כיסוי." מר כירון וניסה לחייך לעברה בנחמה.
"אני זוכרת את הימים לפני זה. אני זוכרת איך זה קרה! מצאתם את הבנדיקוט הלא נכונה!" היא הכריזה.
"זה רק ערפול. זיכרונות שקריים שמעולם לא קרו." השיב כירון.
"אתה טועה." אמרה ריקי, ולראשונה לא הצליחה למצוא טיעון. "אני פשוט יודעת שזה לא נכון. פשוט הרגו לי את החבר ורציתי למצוא אותו. זה הכל."
"כדאי שתלכי לנוח, ריקי. בבוקר תחכה לך ארוחה ברחבת האוכל. נדבר בהמשך היום." אמר כירון, "ובינתיים, אני אתן לנערה בדלת להוביל אותך למקום השינה שלך."
"לא! אני הולכת לבית שלי!!!" היא צעקה בזעם, ולפתע הסכינים שבידיה נעלמו. היא הוציאה את זוג חרבותיה הכפולות מנדנן ונופפה בהן באיום.
"ריקי?" שאל קול מוכר מכיוון הדלת.
ריקי סובבה את ראשה, דמות מוכרת עמדה בפתח. היא חשבה שהיא נכלאה בידי… מיסטי. אך ניקו צדק. היא כאן מולה. שיערה החום היה פרוע לחלוטין, וחולצה כתומה עם כיתוב: Camp Half Blood נדבק לגופה, קרוע במקצת. ג'ינס משופשף ונעלי סניקרס נחו לרגליה, עיניה החומות התרוצצו, בידה היא אחזה בחוזקה בקובייה, ידה השנייה אוחזת בפריט לא מזוהה.
"שלי." לחשה ריקי והביטה בה, שלי לא נעה ורק התנשמה עמוק, פניה היו מלוכלכות משריטות ובוץ.
"טוב, לא משנה עכשיו!" ריקי צעקה, "אני רוצה הביתה!" כל מילה היא הקדישה בהנפת חרבותיה.
כירון רק הביט בשלי אשר התקדמה בכשילה לעבר ריקי, דמעה זלגה מעינה. "ר-ריקי." שלי חיבקה אותה בחוזקה, ועיניה נעצמו.
"תתרחקי ממני, אני לא רוצה שתפגעי" ריקי אמרה לשלי בשקט ודחפה אותה הצידה.
"אני רוצה הביתה. עכשיו."
שלי התמוטטה על הרצפה, ידה הרפתה מהקובייה ואז תפסה ברגלה של ריקי. "בבקשה. תפס-" היא איבדה את הכרה ועיניה התגלגלו בחוריהן.
"שלי!" אמר כירון ומיהר לעברה במהירות, תופס בגופה ומעלה אותה על גבו.
ריקי נהמה בייאוש, החזירה את חרבותיה לנדנן וזרקה את עצמה על הרצפה בישיבה מזרחית.
היא השפילה את ראשה מטה ומלמלה: "אני רוצה הביתה…"
כירון השפיל את מבטו לעברה, חיוך נעים על פניו. "זה הבית שלך. ובינתיים, את יכולה לישון בחדר השינה שנמצא פה בבניין." הוא קרץ לעברה ודהר במהירות מחוץ לדלת, דוהר למרפאה עם שלי חסרת ההכרה על גבו.
"זה לעולם לא יהיה הבית שלי." ריקי אמרה בשקט ונתנה לדמעותיה לזלוג. לא היה לה יותר כוח, לכלום.
"אני מבין אותך." ריקי נבהלה מעט כשראתה את ניקו בפתח הדלת, היא לא ידעה כמה זמן עמד שם. כאילו התמזג לתוך הצללים. ארשת פניו הייתה עצובה.
ריקי קמה מהרצפה. "אני רוצה הביתה, ואני אגיע לשם, אפילו אם זה יעלה לי במותי." היא שלפה עשרה סכינים, והחלה להתקדם לכיוון הדלת.
"ריקי, אין לך בית. אני נודד ממקום למקום, לבדי, תמיד. ותאמיני לי, זה לא כזה נחמד. אבל אני חייב. ולך לפחות יש אפשרות בחירה! אל תפסלי אותה על הסף. הלוואי והייתי במקומך." לחש ניקו וניסה לעצור אותה.
"יש לי בית. יש לי כמה, למען האמת." אמרה ריקי וניסתה להתנגד. "מהבית הראשון ברחתי, מהבית השני נמאס ;;
לי, ואת הבית השלישי כמעט הרסת עם הכלב הזה. ברצינות, שיפצתי שם!!! אתה יודע כמה כסף עלה החרא הזה?!"
"והרגשת שייכת לאף מהבתים הללו?" שאל ניקו.
"לא. אבל לפחות היה לי מקום לגור בו. והיה לי אוכל, ומים. באחד מהם סבלתי קצת יותר מעט…" היא מלמלה. "והיה רק מקום אחד בו הרגשתי שייכת, וזה מקום שאליו אני כבר לא יכולה לחזור."
"פה יהיה לך הכל – חברים, אוכל, מים, קרבות, משחקים, בית. כל מה שאת צריכה." ניקו אפילו התחרט מעט בלבו כשאמר זאת.
"אני רוצה הביתה. אני רוצה למקום שממנו לקחת אותי. להיות לבד זה לא דבר רע. אף אחד לא יכול לפגוע בך."
"תלוי למי. אני מסתובב לבד ופגעו בי כל כך הרבה פעמים." לחש חרישית ניקו. "בבקשה, תנסי. לפחות תגלי מי הייתה אימא שלך."
"איזו חית כיס עלובה בשם בנדיקוט. ועכשיו, אני רוצה הביתה."
"תעשי מה שאת רוצה. אבל לעולם לא תגלי את הזהות האמיתית שלך." ניקו השאיר את המשפט תלוי באוויר ויצא מהמרפסת במהירות. משאיר את ריקי לבדה.
"אבל איך אני אגיע הביתה עכשיו?" הייאוש חדר אל ריקי בשנית. היא התיישבה על הרצפה, ושלפה סכין.
חתך נפער בידה.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד חמישה.
דמה זלג על הרצפה, והתערבב עם דמעותיה.
"כדאי שתלכי לישון, ילדה." אמר קול לא מוכר מאחוריה.
"מי אתה ומה אתה רוצה ממני?!" היא אמרה בכעס, קמה במהירות כמעט לא אפשרית, ושלפה יחד עם הסכין עוד ארבעה אחרים.
"תנמיכי את הטון שלך, מיקי. או שאני אהפוך אותך לדולפין." אמר אותו קול בנימה מעט משועשעת אך זועמת באותו הזמן.
"מיקי?! מי אתה חושב שאני?!" היא אמרה בזעם.
"ריטי, כדאי שתפסיקי עם השטויות. את מדברת לאל!" צעק הקול וגבר שמן בגיל העמידה, בעל שיער מתולתל ושומני בצבע חום ועיניים סגולות רושפות ניצב מולה, חולצה בעלת דוגמת נמר ומכנסיים נחו על גופו, והוא החזיק בידו מטה עשוי עלי גפן. ריקי הזדעזעה מהחולצה.
"לא אכפת לי בש*ט, אני רק רוצה לחזור לבית שלי."
"תזהרי בדברייך, מירי! ברגע אחד אני יכול להפוך אותך לדולפין מסכן!" צווח האל בכעס עיניו הסגולות רושפות זעם.
"א', קוראים לי ריקי. ב', עדיין לא אכפת לי ואין לי מושג איך נתקעתי פה. ג', לא התכוונתי להרגיז, ופשוט בא לי לחזור כבר הביתה. אם יש לך דרך לעזור לי, או שאתה רוצה לעזור לי – זה הזמן." היא החזירה את סכיניה לשרוול, חוץ מהסכין איתו חתכה את ידה. היא הוסיפה חתך נוסף, ניגבה את הדם על שמלתה, והחזירה לשרוול גם אותו.
"תלכי לישון או שאני אכריח אותך!" צווח האל.
"אני לא עייפה. אם אין ביכולתך או ברצונך לעזור לי – אעשה זאת לבד. לילה טוב אדוני." היא קדה קלות ופנתה לכיוון הדלת.
הוא רטן ונעלם, משאיר אחריו ריח יין מתקתק.
"ושוב, אין לי איך להגיע הביתה." ריקי נאנחה. "אולי יהיה טוב להישאר במקום הזה ללילה… ואז אדרוש להגיע הביתה." היא מלמלה.
"אבל איפה החדר שינה הזה?…" היא מלמלה. "לא נורא. אני אחכה על אחד הכיסאות."
היא התיישבה על אחד מהם,
וחיכתה.
וחיכתה.
וחיכתה.
ונרדמה.

"ריקי?" שאל קולו של כירון, היא ניסתה לפקוח את עיניה.
היא שפשפה את עיניה, וכאשר שמה לב שנרדמה קמה במהירות. היא הסמיקה קשות.
"אני אף פעם לא נרדמת בשמירה…" היא מלמלה במבוכה.
היא שמה לב שהיא נמצאת בחדר שינה, עם מיטה וחלון סגור, מדפים על מדפים של חומרים משונים נערמו על הקירות, ואדם בעל כיסא גלגלים עמד לידה. אם אפשר להגיד 'עמד', אם הוא היה עומד הוא היה נראה כמו חצי סוס. שזה מה שהוא.
"אני עדיין רוצה הביתה." היא אמרה בנוקשות.
"נדון בעניין הזה." אמר כירון וחייך לעברה, "בינתיים, כדאי שתמהרי, כולם מחכים ברחבת האוכל. אני אלווה אותך לשם, ובעניין של הבגדים…" הוא הביט על בגדיה הקרועים של ריקי.
הוא נתן לה חולצה כתומה עם כיתוב של מחנה החצויים לונג איילנד, וטרנינג.
"אחריי שתתלבשי, אני אקרא לחצוי שילווה אותך." אמר כירון.
"לא תודה. אני לא לובשת את זה, ומצידי שיחכו עוד שנתיים. אני לא הולכת לשום רחבה ולשום אוכל."
כשראתה את המבט שעל פניו היא נאנחה.
"בסדר, בסדר, אני אבוא! אבל אני נשארת עם הבגדים שלי, ואני לא נשארת פה יותר מידי."
"זו כבר החלטה שלך. אני אקרא בקרוב לאנבת' שתבוא לתדרך אותך." הבעת פניו קדרה לרגע, אך מיד החיוך חזר לפניו.
"אני לא צריכה הדרכה." היא ענתה בנוקשות.
"אני לא רעבה, אני כבר אשאר פה. או במקום אחר. אבל אני יודעת שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו הוא לראות מישהו." היא סובבה אליו את גבה.
"תלכי לפחות לרחבת אוכל, את חייבת להכיר חברים. אולי אחד מהחברים שלך, יהיו אחים שלך." הוא קרץ לעברה ויצא משם.
"אני לא הולכת לשום מקום…" היא מלמלה והתכרבלה בשמיכה. "אני לא צריכה אף אחד." הדמעות זלגו על לחיה.
אחרי זמן קצר היא שמעה דפיקה על הדלת. "ריקי?"
"מי זה?" היא ענתה, ואפילו לא קמה מהמיטה.
"אנבת' צ'ייס, בת אתנה." ענה הקול השני.
"אף פעם לא שמעתי עליך." ריקי אמרה בקול רם והתהפכה במיטה.
חריקת דלת נשמעה. "אני אהיה המדריכה שלך."
"אני לא צריכה מדריכה. אני צריכה לחזור הביתה. עכשיו, אם אכפת לך, אני מתכוונת לחיות כאן את שארית חיי אם לא יגררו אותי בכוח. או יחזירו אותי הביתה."
הנערה צחקקה. "תאמיני לי, גם אני הייתי ככה כשהגעתי למחנה."
"לא אכפת לי בשיט." ריקי משכה את השמיכה למעל ראשה.
"בואי, ריקי, הגיע הזמן להכיר חברים חדשים." יד הושטה לעברה.
"לא יקרה. אני לא צריכה חברים. אני לבד כל חיי, וככה טוב לי." היא הרחיקה את ידה של אנבת'.
היא התיישבה במיטה והתמתחה קלות. "בכל מקרה, מה זה החולצות עם הצבע המזוויע הזה?"
אנבת' הביטה בה בעיניים אפורות כסערה, שיערה הבלונדיני נפל על כתפיה והיה מעט פרוע. היא לבשה לגופה את החולצה הכתומה שריקי תיעבה.
"החולצות של המחנה, כל חצוי כאן לובש אותה. ולמה מזוויע? כתום זה צבע נהדר." אנבת' חייכה לעברה.
"כתום זה צבע מכוער. ואל תחייכי אליי ככה, אני הייתי שמחה להשמיד אותך." לאחר מכן ריקי פרצה בבכי. "למה אנשים לא יכולים פשוט לתת לי לחיות בשקט?! אני אפילו לא חצויה! אני סתם בנדיקוט מפגרת, שרודפת אחרי צרות!"
אנבת' נאנחה והתיישבה על המיטה. "קדימה, ריקי, בואי נלך לאכול. או שהבטן שלי תטרוף אותך."
"לכי לאכול. מי אני שתפריע לך. אני אפילו לא אמורה להיות פה. או קיימת, בכללי."
"בבקשה ריקי, או שאני אביא את פרסי והוא יעשה לך פרצוף של כלב ים מתוק." אמרה אנבת' בעצב.
"ושוב, לא אכפת לי בשיט. אני לא מכירה אותך, אני לא מכירה אותו, אני לא יודעת איך הגעתי הנה, אני רק יודעת שאני לא אמורה להיות פה, אלא ביערות באוסטרליה. אז עכשיו, אם פריקינג אכפת לך, תעזבי אותי בשקט. את קודחת בשכל."
"טוב." הייתה מילה היחידה שאנבת' אמרה לה, היא יצאה זועמת מהחדר.
אם הייתם שואלים את ריקי איך היא מרגישה באותו הרגע, היא הייתה עונה ייאוש. ייאוש הייתה המילה היחידה שיכלה לצאת מפיה. למען האמת, הדבר היחיד שיכלה לומר חוץ מזה היה-:
"למה אני כל כך מטומטמת?!" שאלה ריקי בזעם וטמנה את ראשה בכרית. "תהרגו אותי וזהו." היא התיישבה, והוציאה את הסכין מכיסה.
היא חתכה חמישה חתכים בזרועה, נזהרת שלא לפזר דם בחדר. אחרי הכל, לא נעים, לא תמיד דם יורד בכביסה.
"האא… מה קרה?" שאל קול נערי.
"לא משהו שהוא עניינך, או קשור אליך בצורה כלשהי. עכשיו טוס מפה."
"אבל הרגע ראיתי את אנבת'…" התחיל לומר, "את חדשה פה?"
"אני לא חדשה ולא פה. אני פשוט מחפשת דרך לעוף מפה כמה שיותר מהר לבית שלי. אחרי שהובילו אותי הנה במרמה!" ריקי זעמה, וחתכה חתך ארוך לאורך כל זרועה.
"מה את עושה? תעזבי את זה, בבקשה." הקול היה מלא רוך, ריקי הסתובבה לעבר הנער השזוף במקצת, עיניו כחולות-ירוקות כים, ושיערו שחור. הוא לבש לגופו חולצת מחנה כתומה וג'ינס, על צווארו נחה שרשרת בעלת יותר מ7 חרוזים.
"אני חותכת. ולא תודה, ככה טוב לי." היא אמרה בבוז.
"אני פרסי." אמר לבסוף, מביט בה בחשש.
"אני לא עניינך, לא נעים להכיר." היא אמרה לו בלעג.
"בא לך משהו לאכול? אני גווע כמו פרה ימית שכלואה מתחת לסירה. או בטון מזוין." הוא התחיל לצחוק כמו מבדיחה פרטית.
"אני לא רעבה. לא תודה." היא אמרה בנימוס, והוסיפה בראשה:' כבר עשרה ימים.'
"אני אלך להביא לך אוכל. את מעדיפה אוכל כחול?" פרסי המשיך לצחקק מעט והתיישב לצד המיטה שלה.
"אתה חירש או שאתה אידיוט?" היא שאלה אותו ברוגז.
"אני מניח שאידיוט." השיב.
זו הפעם הראשונה שמישהו באמת ענה על כל השאלות האלה שלה מבלי להסמיק, לשתוק, או להסס.
כעת היא הייתה המהססת, השותקת, והנבוכה. בעיקר נבוכה.
"מה אתה בדיוק רוצה ממני?" היא שאלה בהבעת הבוז הרגילה שלה.
"שתלכי לאכול."
"ולמה אתה חושב שאני צריכה לאכול?" היא צחקקה בלעג.
"כי… אוכל זה לנצח?" הוא חייך לעברה בשעשוע.
היא הרימה גבה. "אתה באמת אידיוט."
"אולי."
"בהחלט יכול להיות. אכפת לך כבר לעזוב אותי?! זו הפעם הראשונה שמישהו באמת מדבר איתי, בלי להסמיק להסס או לשתוק. ואני לא אוהבת את זה בכלל."
"כזה אני. אז בואי או…" הוא פער את עיניו הכחולות ונראה בדיוק כמו שאנבת' תיארה – כלב ים מתוק וחמוד שאי אפשר לסרב לו, פניו היו עצובות.
ריקי הפכה לחתולה בשנייה אחת והביטה בו במבט לגלגני. "באמת, זה הכי טוב שלך?" היא אמרה בזלזול.
פרסי הטה את ראשו מעט הצידה. המראה הזה לא יכל להתחרות בשום מראה אחר.
"עדין לא אכפת לי." ריקי נכנסה לתוך השמיכה כחתולה, וידאה שהיא מכוסה היטב וחזרה להיות בת אדם.
"אני לא רעבה, ואני לא אהיה רעבה. אין לך שום סיכוי, קדחן ראשי."
"לא הותרת לי ברירה." אמר פרסי.

ריקי מצאה את עצמה על הרצפה, רגליה תפוסות בידיו של פרסי המנסה לגרור אותה.
"תעזוב אותי!!!" היא צעקה. "אתה לא יכול להכריח אותי!!!" הדמעות כבר עלו בעיניה. למה בני אדם מחורבנים לא יכולים לעזוב אותה בשקט?!
"קדימה, ריקי, רק עוד קצת!" אמר פרסי והמשיך לגרור אותה על פני רחבת האוכל. כל החצויים בהו בנערה המתאבקת בזרועותיו של פרסי.
"למה אתה עושה לי את זה?!" היא צעקה, שלפה חמישה סכינים ופשוט השליכה אותם, לא מודעת אפילו לאן.
הסכינים נתקעו בעמוד שיש גדול, קרוב לשולחן בו כמה נערים ונערות ישבו בו.
"אני מחבבת אותה!" אמירה קפצה מהקהל.
"גם אני." עוד אחת.
כירון הגיע בדהרה, ועזר לריקי לקום על רגליה.
"תעזבו אותי כבר, כולכם!!!" היא צווחה בזעם. "אני לא רוצה להיות פה, אני לא רוצה לראות אתכם, אני רק רוצה להיות בבית שלי! אז יש לכם עשר שניות לפני ששאר הסכינים שיש לי בשרוול יתחילו לטוס לכל עבר!!!"
כמה נערות ונערים מטופחים צחקקו.
"ריקי," רצה במהירות אנבת' לעברה. "מה קרה?"
"טוסו ממני. כולכם." היא יצאה משם בזעם.
"אני מצטער, פרסי." מלמל כירון והביט בפרסי שבהה בגבה של ריקי מתחמק במהירות.

"מה יש לאנשים מפגרים ממני?!" ריקי צווחה.
"חשבתי שתרצי קצת אוכל." מלמל קול מוכר להחריד – שלי.
"לא. אני לא רוצה כלום חוץ מלהגיע הביתה." קולה היה קשוח להפליא, קול שלמדה להפיק בזכות הבן אדם השנוא עליה ביותר.
"תודה שאת מקבלת אותי ככה." הנערה עמדה בפתח עם מגש כסף עליו צלחת וכוס ריקים.
ריקי פנתה לכיוון אחר והמשיכה ללכת, ידיה בכיסיה. "אני שונאת בני אדם. אפילו אם הם לא בני אדם."
"נו, ריקי. מה גרמתי לכך שאת שונאת אותי? אני התגעגעתי אלייך, לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן. כאב לי. סבלתי. מיהרתי. בכיתי. נפגעתי. וקיבלתי לא מעט מכות ושריטות, וצלקות. וכל זה בשביל כלום?" קולה הורם מעט במשפט האחרון, אך היה מלא ייאוש וכאב.
"לא עכשיו שלי. נמאס לי מהכל, ואין לי כוח לריב איתך, בסדר?" ריקי הסתובבה לעבר שלי ובעיניה דמעות. "אני פשוט לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה דברים. אני אפילו לא רוצה להיות פה, בא לי הביתה!" היא צעקה ורקעה ברגלה.
שלי נעמדה שם, עם המגש בידה, פניה אדישות. צעדיה בקושי נשמעו והיא רכנה לפניה של ריקי. מקרוב יכלה לראות ריקי את כמות השריטות והצלקות שספגה בדרכה לכאן.
לפתע, ידה של שלי התרוממה והסטירה לריקי על הלחי, כאב עז התפשט על לחיה הימנית.
"את משוגעת." אמרה ריקי בשלווה הרגילה שלה. "אבל לא יותר ממני." היא הניחה את ידה הימנית מול עיניה של שלי, מראה לה את החתכים. "רואה? למען האמת, אני חושבת שאלך לרחבה הזאתי של האוכל. אם את צריכה אותי או משהו… תסבלי." היא הסתובבה והתחילה ללכת בכיוון ההפוך.
"בא לי גם אוכל. את יודעת מי ההורה אל שלך?" שלי מיהרה אחריה, מניחה את המגש על המיטה.
"אין לי הורה אל." אמרה ריקי בקשיחות. "אני כאן בטעות."
"שום דבר פה לא קורה בטעות, ריקי." אמרה שלי שכבר במהירות הייתה לידה.
"זו טעות. אני לא חצויה בכלל." קולה היה מריר.
"ואיך את יודעת?" המשיכה שלי, בניצוץ ערמומי בעיניה.
"אני פשוט יודעת. ועכשיו, אכפת לך להפסיק?" סכין מלא בדם הופיע לפתע בידה של ריקי.
"תכניסי אותו בחזרה, יש פה אנשים שאת לא רוצה לפגוש עם סכין מלא דם ביד." שלי קרצה לעברה והתחילה לרוץ לעבר רחבת האוכל, כמה מהחצויים כבר הלכו לפעילויות הבוקר.
"'פגרת." מלמלה ריקי והחזירה את הסכין לשרוול. היא וידאה שנדנן של החרבות נמצאות על גבה, והלכה בעקבות שלי אל הרחבה. היא קיוותה שלא יבהו בה יותר מידי.
"לכאן, ריקי." אמר קולו של כירון שולחן מאחוריה.
"זה מיס בנדיקוט בשבילך." היא אמרה בהתנשאות מושלמת, כמו שלמדה לעשות מאז שהייתה בת 7.
היא הסתובבה והביטה בשולחן כשידיה משולבות על חזה, ועל פניה מבט לא מרוצה כלל.
"ריקי," אמרה שלי שהופיעה לידה,"את צריכה לשבת בשולחן הראשי כי אנחנו עדיין אל יודעים מי ההורה אל שלך."
"אין לי אל הורה. אני בנדיקוט רגילה לגמרי." הטון המתנשא שלה היה מגעיל ולא נעים.
"אנחנו נראה בעניין הזה. אחרי שתסיימי לאכול אני אכיר לך את המקום." אמרה שלי וקפצצה משם לשולחן ריק.
"לא תודה. אני לא מכירה שום מקום, ולא צריכה להכיר." ריקי המשיכה לעמוד כשידיה משולבות.
"מה תרצי לאכול, ריקי?" שאל כירון אחרי שסוף סוף התיישבה על הספסל.
"אני לא רעבה." קולה היה אדיש.
"כל דבר שאת רוצה." המשיך כירון.
"אני לא רעבה." היא חזרה ואמרה. הפעם קולה חרג מאדישותו וכעס מעט.
"בסדר. תצטרפי אלינו לאחר מכן למשחק תפוס ת'דגל?" שאל כירון בנימה ידידותית.
"אני לא חושבת." קולה רעד. הדבר האחרון שרצתה הוא לראות עוד אנשים, שראו אותה נגררת בידיי פרסי. מבוכתה הייתה עצומה בגדלה.
"היי, נערה חדשה," נערה בעלת שיער אדום ועיניים בוערות הביטה בה, תספורתה הייתה קצרה.
"אני לא 'נערה חדשה'!" צעקה ריקי בכעס. עיניה רשפו בכעס. היה נראה כי בעוד רגע היא תתנפל על הנערה, אך לפתע היא דפקה את ראשה בשולחן, והחלה לבכות.
"אל תהיי בכיינית, מקודם נלחמת כמו נמר!" הנערה הביטה בה, ידה מונחת על אגנה.
"אכפת לך לסתום את הפה?! אני לא נמר, אני בנדיקוט! את רק עושה מעצמך טיפשה יותר." ריקי משכה באפה.
"יש לך פלפל, אבל אל תהפכי לאויבת שלי במחנה." הנערה קרצה לעברה. "אני קלאריס."
"ואני מישהי שלא כדאי לך לעצבן אותה." חיוך מריר התגנב אל פניה של ריקי, ולאט לאט הפך סדיסטי יותר ויותר. "עשרים אנשים איימו עלי בימי חיי. את רוצה לנחש כמה מהם עוד בחיים?"
"חבל שאת לא בת ארס. אבל יש סיכוי שכן, אנחנו עוד נראה." קלאריס קרצה בערמומיות, והוסיפה:"את באה בצהריים למשחק תפוס ת'דגל, זה יהיה כיף. תוכלי לתקוף כמה שבא לך אם תהיי בקבוצה שלי."
קלאריס רצה במהירות לעבר רחבת האימונים, אחריה כמה נערים ונערות שכנראה היו אחים שלה.
"בפעם האחרונה, אני לא חצויה!!!" צעקה ריקי, ולאחר מכן מלמלה לעצמה: "אפילו שיהיה כיף לתקוף אנשים בלי סיבה…"
כירון קם על רגליו, גוף הסוס הלבן נגלה. "תתחילו להתכונן לקראת תפוס ת'דגל!" הכריז, ויצא משם בדהרה.
כל החצויים הנותרים הריעו והתקדמו לעבר הביתנים, ריקי הבחינה בשלי מתקדמת לעברם באטיות, פניה נפולות.
ריקי נשארה לשבת. "אני לא בטוחה שאני רוצה לשחק…" היא מלמלה, ולאחר מכן הבחינה בשלי.
היא קמה במהירות, וחיבקה את שלי בחזקה.
"סליחה…" היא לחשה אל אוזנה של שלי.
"תעזבי אותי." שלי התנערה ממנה והחלה לרוץ לעבר הביתנים.
"אני בהחלט צריכה מדריך." אמרה ריקי במרירות בזמן שהביטה בגבה של שלי הרצה.

"שלום לך, גברתי החצופה." ריח מוכר של יין עלה באפה של ריקי, והיא עיוותה אותו בגועל.
"שלום שלום." היא הסתובבה לעברו. "ואני שמחה שהפעם אתה משתמש בתארים ולא בעיוות שמי." היא שילבה את ידיה. "גם התיאור 'ילדה מחורבנת' יכול להתאים."
"תהיי בשקט, לירי. מספיק שהתחצפת אליי אתמול!" צווח האיש השמן, חולצתו הייתה בדוגמת הוואי נוראה עם צבעים בוהקים.
"אני מניחה שחזרנו לשמות המעוותים…" היא מלמלה ונאנחה. לאחר מכן היא החליטה להדגים לו מעט מנימוסיה המרגיזים. "אני מתנצלת, אדוני, אני חדשה ומבולבלת כאן… אני בקושי יודעת מה הולך סביבי וגיליתי שאני לא מה שחשבתי שאני. אתה יכול בבקשה לעזור לי?" היא עטתה את הפרצוף הכי מסכן, חמוד, ומעורר רחמים שיש לה.
"כמובן שלא." סירב האל ונפנף בידו, כוס יין הופיעה בה. "לכי לחברייך החצויים העלובים, אולי הם יכולים לעזור לך, קירי."
"אבל… אתה מבין, רוב האנשים לא ממש מחבבים אותי… אין לי פה חברים, ורוב האנשים נרתעים ברגע שהם רואים אותי." פרצופה היה מעורר רחמים בצורה מוזרה. היא הפכה לחתולה והתחילה ללכת אחרי שאר החצויים.
מר ד' גלגל את עיניו ונעלם בעשן סגלגל.

נקודת מבט – שלי:
"חצויים מטומטמים. אימא מעצבנת." שלי מלמלה בדרכה לביתן הנטוש שלה, פניה מושפלות מטה וחולצתה נדמתה כלועגת לה. "זה לא הוגן." היא ניערה את ראשה. אני חייבת להיות ממוקדת, להראות להם שאני חצויה כמוהם, רק שאני קצת יותר מיוחדת, חשבה שלי בנחישות, ורגליה מתחילות לרוץ לעבר הביתן הכסוף בעל סמל הירח. הוא תמיד היה ריק, וכאשר הציידות הגיעו, היא תמיד נשארה לבד. הן שנאו אותה.
"שלי!" היא שמעה צעקה מאחוריה.
שלי נאנחה בעצבנות, ולא המשיכה לעצור עד שהגיעה לפתח הדלת.
"ארטמיס, אלת הכוכבים והירח, פתחי לי את הדלת לפני שריקי תבוא ותעצבן אותי." מלמלה שלי בחיוך מריר, אפילו שהיא לא צריכה לומר דבר לפני שנכנסת לביתן. שלי פתחה את הדלת במהירות, ונכנסה לתוך הביתן, נועלת אחריה את הדלת.
היא הביטה בחדר הניצב לפניה: כמה מיטות בעלות שמיכה כסופה ונוצצת, כוכבים תלויים מהתקרה והיא צבועה בשחור, הכוכבים הוסיפו ניצוץ בוהק לחדר הריקני. שידת עץ שחומה עם נקודות כסף נחה לצד המיטה המרכזית, ועליה ניצב חפץ קטן. היו כמה מיטות בצד הקיר, ובצד השני ארון שלא תפס הרבה במקום בצבע שחרחר. הקירות היו צבועים לבן, נגיעות כסופות ריכזו את האור שנתפס. חלונות ניצבו על כל קיר, והדלת מאחורי שלי הייתה בצבע כסף בעל סמל חרוט של חצי ירח.
"שלי!!! תפתחי כבר!!!" ריקי צעקה מבעד לדלת. לאחר מכן נאנחה והלכה לדרכה.
שלי התקדמה באטיות לעבר המיטה שלה, היא הייתה מסודרת ומאורגנת היטב – מצעי הכסף היו נקיים ומסודרים, ותיקה נח על המיטה. היא התיישבה עליה בעייפות. הדבר היחיד שרצתה לעשות כרגע הוא לישון. אך היא עצרה את עצמה.
עיניה ננעלו על כדור זכוכית קטן שניצב על השידה שלידה, חלל בעל מליוני כוכבים וגלקסיות השתקף בו. חיוך קלוש על שפתיה של שלי, עיניה הפכו פתאום מחומות לכסופות.
"שלי, בבקשה תפתחי." קולה של ריקי היה שקט. "אני יודעת שאני הילדה הכי מפגרת בעולם. מטומטמת. טיפשה. רעה. מגעילה."
"גם אני יודעת את זה." שלי לחשה כמעט לעצמה, היא הניחה שריקי לא שמעה את זה. לא הייתה לה שום כוונה לפתוח.
"כולנו יודעים." קולה של ריקי רעד מדמעות. "אני צריכה כבר למות."
שלי גלגלה את עיניה. "את יודעת שאני שונאת רחמים עצמיים."
"אלו לא רחמים עצמיים. זה נכון." שלי יכלה כמעט לשמוע את הדמעות על לחייה של ריקי.
"ריקי…" לחשה שלי והתקרבה לדלת. קולה היה חסר סבלנות.
"מה? מה ריקי?!" היא אמרה בבהלה.
"זה לא השם שלך?" שלי הביטה על הדלת ושאלה בנימה טיפשית.
"אולי…" קולה של ריקי היה מפגר בכוונה תחילה. "ואולי לא! מוחע!" היא צחקקה, מנסה להפיג את המתח.
שלי נאנחה. "אני לא פותחת לך." היא הבהירה כל מילה ומילה.
"אל תפתחי לי, צאי החוצה. אני ממילא לא חושבת שאני יכולה להיכנס." ריקי נאנחה ונשענה קלות על הדלת. "בבקשה."
שלי נעמדה באמצע החדר, שותקת.
"בבקשה?" ניסתה שוב ריקי. "בשביל העוגות שאין במקדולנס ביפן?"
שלי בהתה בדלת, זיכרונות עמומים חלו להציף אותה. אלפקה מרושעת, L, דת' נואוט, מוכרים מאנייקים מקדולנס היפני.
"בשביל מלך השועלים המגעיל? בשביל השועל הקטן, שרק העמדתי פנים שהרגתי?" היא התחננה. "ואולי… ואולי… ואולי גם קצת… בשבילי?"
"טוב." מלמלה שלי לעצמה, והתקדמה באטיות והיסוס לעבר הדלת.
"יש!!!" ריקי צווחה, ולאחר מכן כחכחה בגרונה במבוכה. "כלומר, יופי." היא אמרה בקול האדיש ביותר שיכלה להפיק באותו הרגע.
היא פתחה את הדלת בקול חריקה, מביטה בריקי העומדת בחוץ.
ברגע בו ראתה אותה, ריקי חייכה חיוך פסיכי ומפגר להפליא, וניסתה להצחיק את שלי.
"אני תמיד יכולה לחזור לביתן, או להתחיל לרוץ ליער או משהו בסגנון." אמרה שלי בפנים אדישות, רגליה מתחילות לנוע מחוץ לרחבת הביתנים.
פניה של ריקי הרצינו באחת.
"אכפת לך לערוך לי סיור?" היא אמרה והביטה בכמיהה בביתן מוזר למדי.
"האמת, שכן, אכפת לי." אמרה שלי לאחר רגע, היא לא נעצרה מהליכתה המהירה. "ועכשיו אם תסלחי לי, אני הולכת להתאמן ברחבת אימונים."
"שלי…" אמרה ריקי בשקט. "בבקשה? אני מרגישה כאן כמו איזה… פריקית. אני לבד. בבקשה?"
"את מרגישה כמו פריקית?" שאלה שלי לפתע, היא נעצרה במרחק של כחמישה מטרים מריקי. "את, מרגישה פריקית?" היא שאלה בשנית, קולה עצבני. היא הסתובבה לעבר ריקי, פניה מנסות להיות חסרות הבעה. "אני הבדיחה של המחנה, כולם שונאים אותי, רק בגלל שאימא שלי היא אמורה איזו בתולה מפגרת, שלא מולידה ילדים. אני שברתי את כל המיתוס, אני הוכחה שהאלים כן מתקוממים. אני טעות. אני בת אסורה." לאחר שסיימה עיניה נצצו, דמעות עמדו בהן. היא לא נתנה לריקי להוציא הגה מהפה, ושלי כבר החלה לרוץ לעבר רחבת האימונים, ידה אוחזת חזק בקובייה.
"שלי! חכי!!!" ריקי צעקה מאחוריה, אך שלי לא הקשיבה. היא המשיכה לרוץ, דמעה נשרה מעינה, ובמהירות מחתה שלי את עיניה, אסור לה להיראות חלשה.
היא המשיכה לרוץ במהירות שיא עד שסוף סוף הגיעה למרכז האימונים, מתנשמת עמוק.

נק. מבט ריקי

"היא ממש לא יודעת עליי כלום, הא?" אמרה ריקי במרירות, חושבת איך שלי הייתה מרגישה אילו ידעה את סיפור חייה המחורבן של ריקי. "אבל אפילו מיסטי, הזבאללה של הזבאללות, יודעת עליי יותר." דמעות נצצו בעיניה. לפתע מחשבה ניצתה במוחה – ניקו. הוא היה זה שהביא אותה הנה, הוא שתקע אותה כאן, הוא שצריך לספק לה הסברים.
היא חייבת למצוא את ניקו.
"ניקו." היא אמרה בזמן שהיא רצה, מתנשמת ומתנשמת. "חייבת למצוא את. ניקו." היא עשתה הפסקה כדי לנשום מעט אוויר.
'אבל איך אני אדע איפה הוא?' היא חשבה, והפסיקה לרוץ. 'מה, אני פשוט אסתובב פה ואנסה למצוא אותו? טוב, זה קלוש מספיק כדיי לעבוד.' היא נשמה עמוק, והחלה ללכת באיטיות מרגיזה.
הלילה ירד, השמש הזורחת אשר הכאיבה בעיניים ירדה – משחק תפוס ת'דגל הסתיים בהצלחה עם כמה פצועים, ללא ריקי. קבוצתה של שלי ניצחה. ריקי נאנחה בעודה פוסעת ברחבי המחנה בחוסר מטרה, כל אורות הביתנים היו כבויים ורק הירח ואור קלוש שהגיע מהבניין הראשי הצית את דרכה לעבר היער החשוך, באור עמום.
"אני לא אמצא אותו… לעולם!" היא נאנחה בדרמטיות. היא הייתה צמאה, רעבה, עייפה, ומיואשת. "אני חייבת לעוף מכאן…" היא מלמלה. "אבל איך? איך??? איך?!" היא שאלה את עצמה ברוגז, מצטטת חברה ישנה שלה. "אין שום דבר שאני יכולה לעשות. אני סתם בנדיקוט רגילה לגמרי!" היא הדגישה את זוג המילים האחרונות "שתקועה באמצע שום מקום בגלל נער אחד. שאני לא מכירה." היא נהמה ברוגז.
בזמן שרטנה על גורלה המעצבן, נכנסה ריקי יותר ויותר לתוך היער, צללי העצים מרקדים על האדמה הלחה. צל זז מיהר על פני עצים, במהירות נעלם בין אפלי הלילה. ריקי המשיכה ללכת, בזמן שרטנה. ורטנה. ורטנה. "למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?!" היא צווחה, והתכופפה בזמן שמפלצת כלשהי, החליטה שהיא רוצה ארוחת ערב. היא תקעה בה חמישה סכינים, לקחה אותם חזרה לאחר שיצור מת, והמשיכה ללכת.
לחשוש מעורפל נגע באוזניה של ריקי כליטוף נעים, חוזר על עצמו. הקול לא נדמה כאמיתי. "תפסיקו עם הקולות המעצבנים האלו!" צווחה ריקי ונפנפה בסכין שלה בתנועה מאיימת, לא יודעת למי. הקולות השתתקו. "ככה יותר טוב," מלמלה בשקט והמשיכה בצעדיה לעבר האפלה הקוראת לה לבוא. "תתרחקי מפה." קול מוכר עלה באוזניה.
היא נרתעה קלות. "שמות ואחר כך דיבורים." פקדה בקול רועד. היא תמיד אהבה לפקד על אחרים. היא הייתה שוויצרית, שתלטנית, מגעילה ורעה. טוב, כך לימדו אותה להתנהג, כך חינכו אותה. אך לפעמים, היא תהתה אם לא היה עדיף אם הייתה עבד, או משרתת. פחות דאגות, פחות סבל, פחות כאב, פחות מוות.
"תתרחקי מפה, ריקי. מסוכן כאן." עור חיוור נראה בקושי בערפל האפלה, אך קולו גלוי. "אני לא חלשלושה, אני יודעת להסתדר בעצמי מצויין!" צעקה ריקי בכעס והתגוננות קלה. אנחה מילאה את האוויר. "מה רצית?"
"הביתה. אני רוצה הביתה." קולה היה אדיש, ומבטה כועס. "תחזיר אותי הביתה. עכשיו." היא אמרה בתוקפנות. "או שלא כדאי לך לדעת מה הסכינים האלה מסוגלים לעשות."
שתיקה השתתרה ביער, גורמת לייאוש ולחוסר סבלונתה של ריקי לגבור. "אני רק רוצה הביתה!" צווחה ריקי בקול שבור, הדבר היחיד שנשמע היה התייפחותה החרישית בליל ירח מלא, פיו חתום.
"שיקרת לי, עבדת עליי, הרסת לי את החיים!!!" היא צרחה בהיסטריה. "הייתה לך בעיה פשוט לעשות את מה שאני מבקשת?! עכשיו, תחזיר אותי הבייתה!!!" בעיניה המלאות דמעות רשף כעס. היא דחפה אותו קלות. "תאמר משהו!!! תגיד משהו, תגיב!!! תפסיק להיות כזה- כזה… כזה…" ריקי נהפכה מנומנמת לפתע. היא החלה ליפול הצידה, חמשת סכיניה נשמטים מידה.
"מצטער." מלמל ניקו כאשר נפלה ריקי על האדמה בקול חבטה. הוא יצא מהצללים בשקט, וצעד את פסיעותיו הבאות עמוק יותר ליער הלא ידוע.
משפט נפלט משפתיה הכחולות מקור של ריקי:" למה עשית… לי את… זה?…" דמעה אחרונה זלגה מעינה של ריקי על העשב, ולאחר מכן, היא לא זזה יותר, אפילו לא סנטימטר.

"סניף סניף," צליל משונה נשמע ביער, פניה של ריקי החיוורות כסיד נחו על האדמה. "סניף סניף," הקול התחזק ונעשה ממש ליד אוזנה של ריקי, מרחרח.
"סניף סניף!" הכלבה המשיכה לרחרח.
ריקי לא נעה. יללה עמוקה מילאה את חלל המחנה, קוראת למישהו לעזרה.

נקודת מבט- שלי:
"לאכול. עוגה." מלמלה נערה שישבה ליד שלי, קרוב לשדות התותים בהם הסאטירים עובדים ומפחים את הצמחים בעזרת חליליהם המנגנים שירי צמיחה וגדליה עליזים.
"כמובן…" מלמלה שלי אל תוך עצמה.
"שלי, שלי, שלי, שלי, היי שלי היי שלי," נערה בגילה של שלי החלה לקפץ מולה, שיערה היה ג'ינג'י כזהב ועיניה תכולות ובהירות, היא הזכירה לשלי מעט חתול. היה לה מבטא בריטי קל, והיא לבשה חולצת מחנה שהתאימה לשיערה, עם ג'ינס כחול המשנה את צבעו ללבן ומגפיים שחורות. עורה היה חיוור ביותר, ופניה היו עם נמשים.
שלי גלגלה את עיניה, והביטה על הנערה שישבה לצידה, על הספסל. הנערה האחרת הייתה בעלת שיער חום קצר, פוני בובה ועיניים בצבע ירוק-אפור מלוכלך, היו שקיות קלות מתחת לעיניה והיא החזיקה את רגליה קרוב לגופה, כך שבקושי ראו את חולצת המחנה שכיסתה את פלג גופה העליון, על רגליה לבשה טרנינג ונעליים זרוקות.
"עוגה, עוגה, עוגה, עוגה." המשיכה למלמל הנערה שישבה לצידה.
שלי חיבקה את רגליה לגופה, וחבטה במצחה על הברך. למה אני מוקפת בחבורה של מפגרות? שאלה את עצמה בכעס. כמובן שהיא לא חשבה זאת, היא פשוט הייתה במצברוח רע.
נביחה נשמעה לפתע. נביחה חזקה, ומבשרת רעות.
הנערה הג'ינג'ית הפסיקה להציק לשלי, והנערה בעלת השיער החום הפסיקה לקפץ במקומה.
"שלי, מה זה היה?" שאלה הנערה בעלת השיער החום והביטה בה בעיניים שהזכירו סערה ודשא ביחד.
"אין לי מושג, אורין. עכשיו את יכולה לעזוב אותי בשקט?" אמרה שלי בלחש והשפילה את מבטה לעבר האדמה.
הנערה ששמה התברר כאורין שתקה, ולבסוף קמה והתקדמה לעבר הג'ינג'ית.
"איימי, אנחנו חייבות לבדוק מה זה היה. אולי מלכודת העוגות המרחפות שלי הצליחה!" אורין חייכה וקפצצה כאשר הביטה בנערה הג'ינג'ית – איימי – ומיד הביטה עליי.
"תעזבו אותי." לחשה שלי והרגישה עייפות כבדה.
"נו, שלי! קדימה!" החלה לדבר איימי, ותפסה בידה של שלי בכוח, אורין תפסה בשנייה.
לפני ששלי הספיקה להוציא הגה, הן משכו אותה וכמעט הוציאו את כתפיה ממקומן, ברגע הן העמידו אותה.
הן ראו התקהלות גדולה של אנשים, מחוץ לגבולות המחנה. כירון עמד שם גם כן, והביט במתרחש בחשש.
שלוש הבנות רצו לשם, ונדהמו לגלות את מה שנראה לעיניהן – ריקי שכבה על העשב הרך, לבנה לגמרי, מה שיצר ניגוד מוזר לשערה. שלי שמה את ידה על פיה וניסתה לא לצחוק. או לחייך. תמיד ברגעים לא מתאימים היא מחייכת. תמיד.
"ה-הילדה החדשה…" מלמלו פה ושם כמה חצויים נדהמים.
אורין הביטה בה בתדהמה, בוהה בגופה.
"שמישהו יבדוק אם יש לה דופק!!!" מישהו צעק.
"טיפש! בני אפולו כבר לוקחים אותה למרפאה." השיב אחד מבני ארס.
כירון עמד באמצע, רגליי סוסו התכופפו על מנת להגיע לריקי. הוא מלמל כמה מילים ביוונית עתיקה, מילים שלא נשמעו מבעד לכל המהומה. לאחר מספר שניות ארוכות הוא קם על רגליו ואמר בקול מוסמך:"כולם לחזור לפעילות הרגילה! אין מה לדאוג!" כמה מן החצויים רטנו והתפזרו חזרה לפעולות המחנה היומיות.
"אבל כירון, מה יהיה עם הרכרוכית הזו?!" צווח חצוי שהתמזג לכל הקהל.
באותו הרגע, שלי החלה להתעצבן. "למי קראת רכרוכית?" שאלה שלי בקול רם ובעל ביטחון עצמי. איימי ואורין העיפו בה מבט אזהרה. אין טעם לערוך כאן קרב. אך שלי כבר נכנסה לזה.
"לטיפשה הזו שמונחת שם!" השיב הקול בכעס, "אין לה זכות להיות במחנה!"
כירון הביט על הנעשה בזמן שבני אפולו מיהרו, וסחבו את ריקי על אלונקה לעבר המרפאה.
שלי העיפה מבט, ימינה ושמאלה. בודקת של מי הקול איתו רבה. "מי אתה?" צעקה אל האוויר הריק, חצוי או שניים הצביע על דמות כלשהי.
נצנוץ עז נראה בעיניה של שלי, אורין שמה לב לניצוץ וניסתה לעצור את שלי מלהשתגע.
"נמסיס." מלמלה שלי לעצמה, איימי הביטה בה בבהלה.
"נמסיס?" צווחה בקול מצויץ.
"שלי." קול רועם נשמע מבעד לעצים, רוב החצויים אשר החלו לחזור לפעולתם הרגילה חזרו במהירות לזירת הפשע.
"נמסיס." השיבה שלי בקול מעוצבן מעט, מתנערת מידיהן האוחזות של איימי ואורין ההמומות.
דמות יצאה מתוך קהל החצויים המבולבל. נערה בסביבות גיל 14, בעלת שיער שחור כלילה ועיניים סגולות מתערבלות עם גווני בערה. על ראשה היה נזר כסוף מתפתל בלי הרף, תצלומים הבהבו עליו: מאזניים, עוגיות מזל, מילים. נמסיס לבשה על גופה שריון כסוף המגיע עד מותניה, בעל ציורים בסגול, וחצאית שריון אשר הגיעה קצת אחרי הישבן, משם חגורה ונדן אחזו באגנה. על רגליה נעלה מגפיים כסופות עם פיתול אדום.
"לוק מגניב!" אורין התלהבה.
איימי הכניסה לה מרפק בצלעות על מנת להשתיק אותה. ואורין נאנקה בשקט.
"מה את רוצה?" שאלה שלי בקול תקיף וצעדה צעד אחד קדימה, כאשר נמסיס סימנה לה להתקדם.
אורין ואיימי הביטו במתרחש בחשש. "מה קורה שם?" לחשה אורין לעברה של איימי.
נמסיס חייכה מבעד לערפל שנוצר סביבה. "יש לי אורחת," לחשה נמסיס בקול ארסי, מתעלמת משאלתה של שלי. "למה שלא אפגוש אותה?"
"אורחת???" לחשה שוב אורין. איימי התעלמה ממנה והמשיכה לצפות במתרחש. "נו, איימי!" לחשה אורינה לחישה רועמת, מנסה לגרום לחברתה לשים לב אליה. "מה הולך שם???"
אורחת? שאלה שלי בראשה בנימת בלבול, אך לא הראתה זאת מבחוץ. במקום זאת, אמרה:"אז גם אלה יכולה לחכות, נמסיס. אם את כבר אלת הנקמה, למה שלא תנקמי בי את נקמתה וזהו?"
"נקמתה של מי???" המשיכה אורין לשאול. "למה לנקום?" היא המשיכה לקדוח לאזנה של איימי. "נו, דיי כבר!" התרגזה איימי וצעקה עליה, אולי תפסיקי לנדנד?!" כולם הביטו בהן וצחקוק קל נשמע.
"בת דיוניסוס, לכי להשתכר!" צחקק אחד מן הקהל, ובמהרה הצטרפו אליו עוד:"אם את כבר מנדנדת, תנדנדי לענבים, הם היחידים שבאמת יכולים לסבול אותך!" שלי התעלמה מהכל. אף על פי שזו הייתה חברתה. נמסיס הסתכלה סביב, חיוך קל על פניה. "כמה טוב כאשר רוצים לנקום באדם. רגש כה עז המוציא אותך עיוור, וחסר גבולות." אמרה וחיוכה עדיין נח על פניה, מבטה ממוקד בשלי. "הלא כן?"
"שקט!" אמר כירון בקול רגוע למרבה הפלא, וניסה להרגיע את הרוחות, פרסותיו רוקעות ברצפה. אורין החלה לייבב. "שקט, כולם להירגע!" אורין התייפחה על כתפה של איימי המופתעת, ושיערה הג'ינג'י מכסה את ראשה של אורין.
ההצקות הממושכות התערפלו באוזניה של שלי. "אני מסכימה איתך בדבר אחד," אמרה שלי לדבריה של נמסיס, "שאת עיוורת, וחסרת גבולות לחלוטין." נמסיס צחקה והתעלמה מן העוקצנות שבקולה של שלי המעוצבנת.
"ילדה כה חצופה. כדאי שילמדו אותך לקחים," אמרה האלה בקשיחות והביטה ישירות לעיניה, "אך זה לא הזמן."
שלי צמצמה את עיניה. "מה את רוצה, נמסיס?" היא ירקה בשנית, מנסה להתעלם מן העובדה שכוחה של נמסיס עצום ויכול לפרק את גופה תוך שבריר שניה. "הדבר היחיד שאני רוצה היא נקמה, אך יש לי מניעים אחרים." היא הביטה בחרבה העצומה, שנחה בידה. "ולפעמים," המשיכה נמסיס, "המניעים הללו מעורפלים, ודורשים, קרב קצר פה ושם."
"שלי, כדאי שתתרחקי ממנה." אמרה איימי בקול מודאג, עיניה זרועות פחד. "אני לא חושבת שזה כזה נחמד להילחם עם אלה." היא העיפה מבט אחורנית, לעבר אורין הבוכייה המנסה לנגב את דמעותיה, וחזרה להביט בעיניה של שלי. "ובטח שלא להסתכסך איתה."
אך שלי כבר נכנסה עמוק לזה. "הו, אני לא מתכוונת להילחם בה." אמרה שלי לפתע והסתובבה לעברן. "אני רק, נוקמת בה." היא שלפה קשת הנראתה כאילו עשויה מהירח עצמו. היא לקחה חץ, אשר היה עשוי כוכבי חשכה זוהרים.
"שלי, דיי!" אמרה בתקיפות איימי ומשכה אותה אחורנית, אוחזת בכתפה. "תפסיקי עם זה! בואי נחזור!" היא אחזה בידה והחלה לגרור אותה ואת אורין.
שלי התנערה במהירות מאחיזתה, עיניה טרופות משיגעון ומטורפות. "לא, אני ח-חייבת." קולה נשמע רובוטי והיא מיהרה לפנות חזרה אל נמסיס, קשתה דרוכה ומוכנה לתקוף. האלה הנקמנית אפילו לא הביטה בה, אלא נשאה מבט לעבר חרבה המתנופפת באוויר. כירון הביט בשתיהן בדאגה.
"בואי, נלך!" אמרה איימי בכעס וניערה את שלי. "תעצרי!"
"תעזבי אותי, את אפילו לא חצויה." אמרה שלי בזעם, לא מבינה מה היא אומרת. נמסיס חייכה.
איימי הביטה בה בכעס גואה, בעיניה זרועות דמעות. היא אחזה בפרק כף ידה של אורין וברחה משם, גוררת אותה.
"כל הכבוד, תלמידתי הצעירה," נמסיס הנהנה בהערכה.
שלי נעצרה לרגע, עיניה מתחילות לבעבע צבעים שונים – מסגול, לירוק, לחום, לכחול, לאדום, לצהוב, לאחר מכן לשחור ולבסוף לאפור. "אני לא תלמידה שלך, גוש נקמני של חתולים מתים."
"שלי, זה מספיק." קולו של כירון נשמע מוזר באוזניה של שלי. היא הרגישה כאילו הכל נכנס מאוזן אחת שלה ויוצא מהשניה.
שלי נרעדה לרגע קט. "א-אני…" היא עצמה את עיניה בחוזקה, ידה מרפה מהחץ והקשת אשר נפלו בקול קרקוש על הדשא הלח.
"נמסיס, לא." אמרה בקול תקיף כל כך, עד שמספר ציפורים אשר היו בסביבה התעופפו בקרקורים. היא זקפה את גבה, ועיניה המתערבלות הביטו ישר לעיניה של נמסיס. "אני לא אלחם איתך. תגידי מה את רוצה, ותלכי. מיד."
"נמסיס," התקדם כירון במהירות, קולו שקט, "בקרוב ארוחת הערב, האם תרצי להתארח אצלנו זמן מה?"
נמסיס המשיכה לחייך, ערפל אופף מסתורין עטף אותה. "כמובן. זה יהיה מקסים מצדך, כירון." האלה סובבה לעברם את גבה, והחלה לצעוד לעבר המחנה.
ברגע בו גבה של נמסיס נעלם משדה ראייתה של שלי, היא נהמה בכעס ורקעה ברגלה.
"לעזאזל עם אלות!" צרחה ודחפה כמה חצויים, רצה לעבר הים.

נק' מבט ריקי:
כאשר ריקי התעוררה, היא מצאה את עצמה בחדר לבן למדיי, מלא עד להתפקע במדפים מלאים בבקבוקי תרופות וכולי. בחדר היו מיטות חולים רבות, והיא הופתעה לגלות שהיא שוכבת באחת כזו גם כן.
היא הזדקפה במהירות, מתעלמת מהעובדה שכל גופה כאב. "מה קרה לי???"
"תשמרי את הכוחות שלך," נער כחוש בעל שיער בלונדיני ועיניים חומות הביט לעברה בחמימות. "את צריכה לנוח."
"אני לא צריכה כלום!" ריקי אמרה בכעס, "חוץ מלדעת מה בדיוק קרה כאן!" היא ניסתה לקום, אך לאחר שבריר שניה עיוותה את פניה בכאב.
"תנוחי." אמר הנער הבלונדיני וניתק את ריקי ממכונה שעבדה לצידה.
"מה אתה עושה?" שאלה ריקי בבהלה. לא היה לה מושג איך, אך היא הפכה פרנואידית מאז מותו של קירה.
"אם התעוררת, אז כבר לא צריך את המכונה הזו. את צריכה מורפיום?" שאל בחיוך קליל על שפתיו והתיישב לצד מיטתה.
"מורפ… מה?" היא שאלה בבלבול. "מה לעזאזל הולך כאן?.."
"מורפיום זו תרופה שמרגיעה את הגוף שלך ומשכיחה כאב לזמן מה," השיב הנער, "נפצעת ביער ואנחנו מנסים לגלות איך או למה."
"נפצעתי… ביער?" היא נשמעה מבולבלת. "איפה אני… מה קורה כאן?"
"במרפאה של המחנה, היית חסרת הכרה למשך יום," אמר והוסיף:"כואב לך איפשהו?"
"חסרת הכרה?!" ריקי צווחה. "וכואב לי בצלעות. ובראש. ובקרסול. וכמעט בכל מקום אפשרי." היא נגעה קלות בעורפה ונאנקה בכאב.
"אז… מורפיום." הוא רשם לעצמו מילה כלשהי בפנקס קטן שהוציא מכיסו. "אני לוקי, אגב."
"אממ…" מלמלה ריקי, "אני יכולה כבר… לצאת?"
"מורפיום." מלמל לוקי, "את צריכה מורפיום?"
"אני… אני… אני לא יודעת?" ריקי גרדה קלות בעורפה אך נאנקה בכאב בשנית. "אני צריכה לזכור לא לגעת בזה…"
לוקי נאנח. "תנוחי,"
"אני לא צריכה לנוח." היא קטעה אותו. "אני מרגישה כאילו אני יכולה לטפס על הר תוך כדיי שאני סוחבת חמישים טון." היא ניסתה לקום בשנית אך הכאב בצלעותיה עצר אותה.
"ת-נו-חי," הבהיר לוקי כל מילה ופיו התעקם מעט בעצבנות.
"אבל לנוח זה משעמם!" היא התלוננה. "אני לא רוצה לנוח!" היא שילבה את ידיה בכעס ובהתה באוויר בהבעה מרוגזת וילדותית.
"אז אל תנוחי ותסבלי מכאבים," אמר באגביות.
ריקי הביטה בו במבט המרוגז, במקום באוויר. "אאוץ'. אין איזה משהו שיכול להוציא אותי מכאן? אם הייתי במעבדה שלי, הייתי יכולה לרקוח משהו בקלות! אבל לאאאאא! אני חייבת להיות כאן במקום!" טון קולה היה נודניקי להפליא.
"כן, בערך." השיב.
"מה זאת אומרת 'כן בערך'?!" היא צרחה.
"מה ששמעת," לוקי צחק והתחיל להתקדם לעבר הדלת, "תקראי לי אם את צריכה משהו, מישהי רוצה לבקר אותך." והוא יצא דרך הדלת הלבנה.
"הא?…" מלמלה ריקי. "מה לעזאזל, יכול לסכם את כל מה שהולך כאן בשתי מילים." היא מיהרה להשתתק ברגע שהדלת החלה להיפתח.
"נראה לי, שהמילים שאת מחפשת הן: שעמום טוטאלי." הדמות המוכרת נכנסה לחדר בהבעת פנים מחוייכת, שיערה החום משוך לאחור בקוקו והפוני נפל על עיניה הסגולות באגביות.
"מי… מי את?…" מלמלה ריקי בבלבול. "אני מרגישה שאני אמורה להכיר אותך, אבל… אני לא זוכרת." היא ניערה את ראשה, ועיוותה את פניה כשכאביה תקפו בשנית.
היא צחקקה, "אני לא בטוחה שאת אמורה להכיר אותי, גברת ריקי."
"מי?…" מלמלה ריקי ולאחר מכן השתעלה. מעט דם נפלט מפיה.
הבעת פניה של הנערה השתנתה מיד למודאגת. "לקרוא ללוקי?"
"ל… למה?.." שאלה ריקי בקול חלוש. "מה קרה? וגם – מי את?"
"אין זמן לזה. את מתחילה לאבד את הראש." הנערה רצה במהירות מחוץ לדלת, ולאחר שניות ספורות אותו נער בלונדיני הגיע לחדר במהרה.
"ריקי, תנוחי. בבקשה." הוא עבד בזריזות, לוקח תרופות וגוש חום מוזר. "תאכלי את זה," אמר לוקי ודחף לפיה את הגוש החום והמוזר, אשר היה בגודל לא יותר מכדור גולה.
ריקי החלה להשתעל, ודמעות עלו בעיניה. עורה החוויר במהירות. "אני מרגישה פשוט מזעזע." קולה היה חנוק. היא אחזה בגרונה, שפתיה מכחילות.
לוקי מצמץ. "אלים אדירים," הוא הסתובב במהירות ונתן לה מים.
"איה." אמרה ריקי, דמעותיה מתחילות לזלוג. "איה. כואב לי. איה." היא לא פסקה ללחוש באותו הקול החנוק. "מה זה היה???" היא השתעלה בשנית, פולטת עוד דם.
"אמברוסיה. היא אמורה לעזור לחצויים ואלים." מלמל לוקי תוך כדי שנתן לה תרופות רגילות.
"אני לא חצויה!" ריקי החלה להיכנס לפאניקה. "אמרתי את זה כבר מאות פעמים!" היא צנחה אל המיטה, והפסיקה לזוז.
"כירון!" צעק לוקי ורץ מהמרפאה. כעבור שניות הוא חזר, יחד עם אותו הקנטאור המרשים. וגם אותה נערה משונה שביקרה אצל ריקי קודם.
כירון דהר לעברה במהירות, "ריקי, איך את מרגישה?"
"אני לא רוצה למות…" שפתיה הגו את המילה, אך היא לא זזה פרט לכך. "למה אתם הורגים אותי?…"
הנערה בעלת העיניים הסגולות הביטה בה בדאגה. "אני יכולה לתקן את זה, כירון."
"לא, מרי, כבר הסכמנו על זה."
"אבל, כירון!" יבבה הנערה ששמה מרי.
הוא נאנח והביט בריקי. "ריקי, נצטרך לנסות עלייך משהו."
"שיעבוד!" ניסתה מרי להיות אופטימית.
"כואב לי…" לחשה ריקי, ובשנית שפתיה היה הדבר היחיד שזז בגופה, חוץ מהדמעות שזלגו על לחיה. "כואב לי כל כך…"
"תנסי, מרי." אמר לבסוף כירון באנחה.
מרי חייכה, "כמובן!" צחקקה ובידה התגשמו כמה שיקויים.
"תפתחי פה, ריקי," אמרה מרי וחיוך עדיין מרוח על פניה החיוורות.
ריקי לא זזה אפילו סנטימטר.
מרי נאנחה ופתחה את הפה של ריקי לבדה, לאחר מכן התחילה בעדינות להשים טיפות של שיקוי בצבע כחול-לבנבן.
ריקי החלה להשתעל. לאחר מכן התרוממה באיטיות. "מה… מה קרה כאן?…" היא שאלה, קולה שקט מאוד ונראה כי כואב לה אפילו לדבר.
"חכי, ריקי!" אמרה מרי וגרמה לריקי לשתות עוד שיקוי אחד בצבע צהוב.
"למה זה לא מפליא אותי יותר מידי שכולם יודעים את השם שלי?" מלמלה ריקי תוך כדי שכמויות אדירות של שיקויים נשפכות לפיה. "אני עוד אחנק ככה-"
"זהו." אמרה מרי והעלימה את כל השיקויים.
"מה… לעזאזל?" מלמלה ריקי בישנוניות והתמתחה במיטתה.
"איך את מרגישה, ריקי?" מיהר כירון והניח את ידו על מצחה.
"לא משהו…" ריקי מלמלה בישנוניות, ורגע לאחר מכן נראתה ערנית לגמרי. "אני יכולה כבר לצאת?"
לוקי נאנח.
"כן!" ענתה מרי במקומו והרימה את ריקי במהירות בעזרת ידיה.
"ווא!" צרחה ריקי, "תורידי אותי!!!" היא התחילה להתפתל.
מרי קפצה מטה ומעלה וצחקה.
"איך את כלכך חזקה?!" שאלה ריקי בבעתה. "זה לא אנושי!"
היא עצרה לפתע. "א-אני לא אנושית," קולה נשמע מעט עצוב.
"גם אני לא." ריקי אמרה בחוסר רגישות בולט, "זה רק ביטוי."
"אז הביטוי הזה טיפשי," אמרה מרי לפתע ועזבה את ריקי בבת אחת, יוצאת מהחדר בריצה.
כירון חייך לעבר ריקי המבולבלת במבוכה. "למרי יש בעיה עם "אנושיות." אמר.
"או…קי?" ריקי מלמלה במבוכה גדולה עוד יותר. "ומה היה הקטע עם הדבר הזה מקודם? שכמעט הרג אותי?"
כירון הרהר מעט. "אמברוסיה."
"שזה אומר?"
"אוכל אשר מביא כוח לאלים ולחצויים, לאחר קרב או מכה. החצויים יכולים לאכול מעט ממנה, כי אם יאכלו הרבה גופם יהפוך לאפר מרוב העוצמה, ואלים יותר." הסביר כירון בפנים אטומות.
"אמרתי לכם שאני לא חצויה. "קולה היה עצוב. "אמרתי או שלא אמרתי? ומשום שאיני חצויה – אני מניחה שאין לי מה לעשות במחנה הזה."
"עובדה שהצלחת להיכנס." השיב כירון.
"אבל זה כמעט הרג אותי." השיבה ריקי, מרוגזת. "משמע אני לא חצויה."
"בסדר." מלמל כירון.
"מתי אני אוכל לחזור הביתה?" ריקי שאלה והתרוממה על רגליה. "זה לא שמפלצות ירצו לרצוח אותי, אין לי כל משמעות מבחינתן. אבל האם זה עדין מסוכן?"
"כן."
"אז איך אני אחזור הביתה?"
לוקי אמר משהו לכירון, והוא הנהן. "כדאי שתלכי, דואגים לך ולא אכלת זמן רב."
"דואגים לי? אתה חושב שיש מישהו בבית שלי?" צחקה ריקי. "אתה לא רציני!!!"
כירון הביט בה במבט מרוחק.
"הו, אז יש מישהו בבית שלי?" שאלה ובקולה עצבנות קלה. "למה מישהו נמצא בבית שלי, והוא לא אמור להיות שם?"
הילדה המוכרת שנושאת את השם – מרי, רצה במהירות לתוך החדר, עיניה אחוזות בהלה. שיערה החום השתנה לגוון אדום.
"ריקי, בחוץ. מישהו אומר שהוא מחפש…. מחפש אותך." אמרה היא, קצרת נשימה ועיניה הירוקות מתרוצצות לעבר כירון בבלבול.
"מי?" שאל מיד כירון בקול סמכותי והתקדם לעבר מרי בפסיעות.
"הוא… הוא… אומר שהוא… סוג של… דוקטור?" מרי מצמצה כמה פעמים בעיניה.
"פאק!" צרחה ריקי. "אני כל כך מתה!!! תחביאו אותי איפה-שהוא!!!" ריקי יבבה בפחד.
"ריקי, את יודעת מי זה?" שאל כירון בקול מרגיע ושם את ידו על גבה.
"לא, אני סתם צורחת פאק ובוכה מרוב לחץ!" היא ענתה בציניות. "בטח שאני יודעת מי זה!!!" היא העיפה את ידו מגבה.
"אז מי זה?" שאלה מרי ותפסה בידה של ריקי בכוח.
"עדיף שלא!" אמרה ריקי בפחד, "אני מעדיפה לא לומר את השם הזה. או להזכיר שהמפלצת הזו קשורה אליי איכשהו."
"מי. זה." עיניה של מרי רשפו בכעס והאחיזה רק התהדקה.
"זה…" ריקי מלמלה, "דוד שלי. האיש שעוד עושה לי סיוטים בלילה."
כירון הביט בה בעיניים חומות וחמימות. "אל תדאגי,"
"אל תדאגי?!" צרחה ריקי, "הזבל הזה היה מענה אותי על בסיס קבוע!!!" לפתע היא הסמיקה. "ו… אה… כירון… אני…. אני…" היא נראתה כמו ילדה קטנה שנתפסה בשעת מעשה. היא הוציאה מידה זוג מזרקים, ריקיים למחצה. "שיקרתי. זה מה שגרם לי… מה שהיה עם האוכל הזה." מבטה היה מושפל לרצפה.
כירון הביט בה באכזבה. "ריקי, דאגנו לך. בבקשה, אל תעשי את זה עוד פעם."
טיקים חלפו בעינה השמאלית של מרי. "אני רוצה להכניס לדוד שלך מכות רצח עם הסכין שלי!"
"כולנו, כולנו." צחקקה ריקי.
"אז בואי נלך לשם." מרי חייכה בפסיכיות.
פניה של ריקי הפכו רציניים בשניות. "אי אפשר. לך הוא עוד לא עשה כלום. אני חושבת ש… אני אלך לדבר עם החלאה, אראה מה הוא רוצה ממני, ואז אנסה לרצוח אותו." היא הביטה במרי וקרצה. "רוצה לעזור לי בשלב האחרון?"
"בכיף." מרי קפצצה וחייכה לעברה בנעימות.
"בנות, אולי כדאי קודם שנהיה בכוננות למקרה שיקרה משהו לריקי? הרעיון שהיא תלך לבד לא מוצא חן בעיניי." אמר כירון.
"אז אתה תבוא איתי." ריקי אמרה ברוגע. "אתה גדול, חזק, ונראה דיי מאיים. בלי להעליב, כן?" היא קפצה וקטעה את עצמה במהירות, "פשוט הוא לא בדיוק ראה יצורים מיתולוגיים איי פעם. נראה לי."
כירון הנהן, רגלי הסוס שלו רקעו קלות על רצפת העץ. "אז זה הוחלט. מרי, לוקי, ותקראו גם לקלאריס, אורין, שלי ואיימי."
"ומה עם פרסי?" שאלה ריקי בתמימות. היא הייתה חייבת לו התנצלות. וגם לאנבל הזאת.
"הוא צריך לנוח," השיב כירון.
"הא." ריקי השתדלה שלא להישמע מאוכזבת, "אז יוצאים?"
כירון הנהן.
מרי הנהנה גם היא ויצאה החוצה לקרוא לשאר, ביחד עם לוקי.
ריקי רעדה כולה. עורה הלבין מעט.
"ריקי, זה יהיה בסדר." אמר כירון והם יצאו מהדלת לעבר הלא נודע.
"שלום לך, גברתי!" נשמע קולו החלקלק של דודה של ריקי. הוא צעד צעד אחד לעברה, והיא התכווצה מאחורי כירון בפחד. "סבתא'לה!" קולה היה צפצפני.
פניו של כירון היו חמורות סבר. הוא רקע בפרסותיו וצהל. "שלום לך," אמר כירון.
האיש המוזר התעלם ממנו, והתרכז בריקי. "קדימה. בואי." ריקי רעדה והביטה בכירון במבט מתחנן. דודה התקרב אליה בצעד נוסף, ובמהירות כה גדולה שלא היה ניתן כמעט ולהבחין, תפס את ריקי וחיבק אותה בחזקה. היא ניסתה להתנתק ממנו, אך ללא הצלחה.
לאחר כמה שניות, הוא עזב אותה ונסוג אחורנית, נותן לה ליפול על ברכיה תוך שהיא אוחזת בבטנה, המדממת. סכין נראה בידו, והוא הכניס אותו לחלוק מעבדתו לחיוך.
"ריקי!" צעק כירון ומיהר לעברה, רגלי הסוס כורעות לידה, וידיו פועלות במהירות. הוא צעק מילה ביוונית עתיקה.
"קדימה, לאסי. תחזרי הביתה." קולו של האיש המשונה היה לעגני. הוא המשיך להתעלם מכירון ותפס את ידה במהירות, גורר אותה אליו. ריקי לא התנגדה או הגיבה. היא נשארה לעמוד על שש, ראשה מושפל מטה והיא מתנשפת בחזקה.
כל החצויים אשר נקראו קודם לעזרה הגיעו במהירות, חרבות, כידונים ומגנים בידיהם.
הם צרחו וקיללו ביוונית.
"אני מבין לפחות חמישים שפות שונות." הוא אמר בלעג, "תפסיקו לקלל. לכו תשטפו את הפה עם סבון." ריקי הביטה בכירון, וזיק אמיץ נראה בעיניה לפתע. "אל תדאגו, הזבל לא קשור אליי בקשר דם." הוא בעט בה בחזקה. "סתמי את פיך!"
החצויים החלו לתקוף. קלאריס זרקה את כידונה, בדיוק לכיוון ליבו. כמובן שהוא פגע שם, מתיז דם על כל הרצפה. מיד אחריה איימי רצה לעברו ושלפה את שת סכיניה הארוכים, חותכת ומשספת את גופו שוב ושוב. לוקי בינתיים רץ לעבר ריקי עם תיק עזרה ראשונה לחצויים, חולצות של מחנה החצויים מלוכלכת וכך גם פניו.
"הרגעו!" הכריז האיש. "באתי לקחת את האחיינית שלי, וזהו. אין לי שום עניין בלהילחם בכם." קולו היה מזלזל. הוא קם על רגליו, והוציא בקבוק שיקויים מכיסו. הוא שתה אותו וכל פצעיו נעלמו.
קלאריס נחרה בבוז. "לך מפה, סבא," אמרה וקולה תוקפני כמו עיניה, "הילדה לא שייכת לך."
איימי ואורין הנהנו והבעת פניהן כעוסה. שלי שתקה וידה אוחזת חלושות בקשת.
"בטח שהיא שייכת לי!" הוא אמר בכעס, "בזכותי היא נמצאת כאן! אם לא אני, היא הייתה נשארת חיית כיס מיותרת באוסטרליה! אני הפכתי אותה -" הוא הצביע עליה בכעס. "לזה!" הוא נהם בכעס. "אם לא אני, היא הייתה נשארת איזה יצור קטן שמזכיר אוגר." הוא השיב לעצמו את אדישותו.
"אוגרים!" חייכה אורין וקפצה במקומה. איימי נעצה בה מבט מעוצבן והיא שתקה מיד.
כירון קם על רגליו, "אדוני, היא ברשותנו כרגע. אני נאלץ לבקש ממך לעזוב את המחנה מידית, אתה מזיק לפעולות היומיומיות."
מרי נעמדה מאחורי אותו איש מוזר, אשר לא הבחין בה מהיותה קטנה. היא צחקקה ונפנפה לעבר חבורת החצויים אשר בהתה בה, מרי קרצה ושלפה את האמברוסיה מכיסה.
"א-אדוני," לחשה מרי בקול רועד, מועכת את האמברוסיה בידה.
ריקי נענעה בראשה במהירות. הבעה מפוחדת על פניה. "אל תעשי את זה!" אמרה בתנועות שפתיים.
"אין לי זמן לזה." הוא נהם, ותפס שוב בידה של ריקי בחזקה. "שלום ולא להתראות." ריקי יבבה.
מרי התעצבנה ודחפה את הפרוסה העצומה של האמברוסיה לתוך פיו, ידיה החזקות נעלו את פיו במקומו. במידית כל החצויים התקרבו ואיימו עליו אם יזוז צעד אחד, מכל מקום. רק שלי נפלה על הרצפה ובהתה במחזה. ריקי שמה לב לכך, והושיטה לה את ידה בחיוך. "קדימה, שלוקית. צריך לעבור במקדונלדס אחר כך." היא קרצה.
הדוד של ריקי צרח בכאבים, גופו החל להתפורר לאפר.
ריקי הסתובבה לעברו והביטה בו בעיניה הסגולות שרשפו בכעס. היא הוציאה כאילו משום מקום את חרבותיה הכפולות. "להתראות, ניאו קורטקס." היא אמרה בטון נקמני, ותקעה בו את זוג חרבותיה. הוא נאנק בכאב, ולאחר מכן התפורר לגמרי, אפרו נסחף ברוח.
מרי צחקה וחיבקה את רגליו של כירון.
"אני מתחילה לחבב אותך, מרי," אמרה קלאריס וקרצה, "אבל זה לא היה מספיק אקשני."
"קלאריס, יש לי משהו לומר לך," אמרה ריקי והתקרבה אליה מעט, "את מתחילה להראות בעיני בלתי נסבלת."
קלאריס נעצה בה עיניים רושפות, "מה אמרת, ילדת מדענים?"
"שאת בלתי נסבלת." ריקי זקפה את ראשה בגאווה, "ואני מדענית בעצמי." היא הפנתה אל קלאריס הזועמת את גבה. "כירון, יש לי שאלה." היא נשמעה מעט מהוססת. "יש סיכוי… שאל, יסכים… אהם… להתרבות?" היא העוותה את פניה בגועל, "עם חיה רגילה לגמרי? כלומר, כמו חתול, או כלה, ינשוף, מכרסם כלשהו…" היא הסמיקה קלות, אך רק שלי שמה לב לכך.
כירון הרים גבה ואז נאנח, פניו הסמיקו גם הן. "כן. למה את שואלת, ריקי?"
"איכסה!" צרחה ריקי בבעתה. "זה פשוט דוחה." ברק* הבזיק מעליה, "סליחה, סליחה! שיואו…"
"איך את חושבת שנוצרו הנימפות? האלים הזדווגו עם רוחות הטבע," אמרה איימי וחייכה לעברה, נבוכה.
"אני מתכוונת… לחיות. חיות נטו." היא הסמיקה גם היא. "כי אם לא, כל החיים שלי היו שקר אחד גדול."
"א-אני לא יודעת," איימי הסמיקה והתרחקה.
"אני אקח את זה בתור לא." ריקי קבעה. "החיים שלי הם שקר אחד גדול."
כירון שתק.
"אני בלתי נסבלת?!" צרחה לפתע קלאריס, מתעוררת מההלם שתקף אותה.
"גם, אבל את גם בדילאיי!" צחקקה ריקי והחלה לברוח במהירות, כשחיוך ממזרי על פניה.
"בואי הנה, חתיכת-" קלאריס צרחה והחלה לרדוף אחריה. ריקי צחקה.
מרי מצמצה כמה פעמים ובהתה בריקי. "ר-ריקי?"
בלי ששמה לב ריקי נתקלה בנער שעמד מולה, היא נחתה על הרצפה, מבולבלת, וצפתה בפרסי המבולבל גם הוא. היא קמה במהירות. "קלאריס רוצה לרצוח אותי, חייבת לזוז, ביי!" את המילה האחרונה היא צרחה בעוד היא רצה.
פרסי צחק וצעק לה:"תחשבי שהיא שור!"
"יש לך בד אדום?!" ריקי המשיכה לצרוח, מביטה לאחור. "שור…" היא מלמלה והחיוך הממזרי הופיע בשנית, היא עצרה במהירות, וצעקה:"שור!" היא רצה לעברה, וקפצה על גבה. "שק קמח!!!" היא הביטה בשלי – "ולמהלך הזה אני קוראת – מלך השועלים וקירה!"
שלי נראתה עצובה יותר מאי פעם. היא עזבה בלי להעיף מבט לאחור, לעבר היער.
ריקי החלה להרהר בנושא, אך נעצרה כאשר קלאריס השליכה אותה על האדמה בחזקה.
"זו הפעם השלישית שעושים לי את זה!!!" ריקי צרחה. "שור מטופש!" היא חזרה לברוח, מצחקקת.
פרסי צחק שוב, "היי, קלאריס! למה שלא תלכי לרודאו?"
"כן! רעיון מעולה!" ריקי קפצה על גבה בשנית. "דיו, שור, דיו!"
איימי, אורין ופרסי החלו לעודד את ריקי בצעקות רמות, צוחקים.
כירון צעד לעבר 'זירת הקרב'. "זה מספיק." אמר בקול מעט כועס.
"בסדר, בסדר…" ריקי מלמלה בשיעמום. היא ירדה מגבה של קלאריס בקפיצה, ומתחה את ידיה. "מה עושים עכשיו?" היא שאלה בשיעמום, מתעלמת מקלאריס הנושפת בעורפה בזעם.
קלאריס הרימה את כידונה וכמעט תקעה אותו בגבה של ריקי.
"קלאריס, זה מספיק. מחכים לך בביתן שלך." כירון הביט לעברה.
קלאריס נחרה בבוז. "עד לפעם הבאה, ילדת מדענים."
"ביי ביי, שור!" ריקי אמרה בהתלהבות ילדותית וקפצצה מעלה מטה, כמה חניכים שצפו במתרחש צחקקו.
פרסי טפח על גבה, "את אדירה, ריקי,"
"תמשיך, תמשיך," התבדחה ריקי, ולאחר מכן הרצינו פניה. "אני מתנצלת על זה שלא נתתי לך לעזור לי. סליחה." עיניה הסגולות גדלו למימדים עצומים בחמידותם.
פרסי עיקם את פיו. "נראה אותך מתמודדת עם פרסאסי!" הוא עשה את פרצוף הכלב-ים-המתוק-במיוחד שלו. ניקו, שהיה באזור, הביט על פניו של פרסי והתעלף מרוב חמידות.
פניה של ריקי הגיעו למצב הזה: (◕ ʜ ◕ ) ואז היא התנשפה. "דמאט, לא עשיתי את זה הרבה מאוד זמן." היא החלה לעסות את פניה. ואז היא שמה לב לניקו. "רגע אחד… ניקו!!!" היא צרחה בזעם. "בוא הנה, ברגע זה!" היא החלה לרוץ לעברו במהירות זועמת.
ניקו התעורר בבהלה, ורץ לעבר פרסי. ריקי התקרבה אליו במהירות ודקרה את חזו עם אצבעה. "אתה. הרעלת. אותי. ביער." קולה היה זועם. "ואתה. תשלם. על. זה!!!" היא צרחה.
"א-אני… לא…" מלמל ניקו והתחבא מאחורי פרסי בבהלה.
"ריקי, הוא לא עשה כלום," אמר פרסי ובעיניו הירוקות כים טוב-לב אמיתי.
"הוא הרעיל אותי." השיבה ריקי בכעס, "והוא עוד ישלם על זה." היא שילבה את ידיה בכעס. "ברגע שאחשוב מה בדיוק אני אעשה."
"הוא, לא הרעיל אותך." אמר פרסי בתוקפנות קלה.
"כן הוא כן." ריקי השיבה בשלווה, "והוא עוד ישלם על זה." היא הפנתה אליהם את גבה והחלה ללכת.
"ריקי," פרסי תפס בכתפה. "ניקו. לא. עשה. את. זה. אני יודע את זה."
"הוא היה שם. ואז הורעלתי. אין עוד הרבה אפשרויות." היא הסתובבה להביט בו. "וגם – הוא אמר 'מתנצל'. איזה סיבה עוד יש לו להתנצל?"
ניקו עצם לרגע עיניים. "על זה שגררתי אותך לכאן. ושיקרתי לך." מלמל והשפיל פניו.
"שקרן." אמרה ריקי בכעס. "אולי הם לא יודעים, אבל אני-" היא הדגישה "יודעת את האמת. תמשיך לשקר, לעבוד עליהם. תשמור על המוניטין העלוב שלך."
פרסי העיף מבט בניקו המושפל. "ריקי, זה מספיק. תפסיקי."
"אני ממילא כבר סיימתי." היא אמרה בנעלות מעצבנת, "להתראות." היא החלה ללכת קדימה, בלי שמץ של מושג לאן היא הולכת.
ניקו מלמל משהו ורץ לעבר היער במהירות.
"ניקו, חכה!" צעק פרסי וניסה לרדוף אחריו.

~אצל שלי~
היא רצה. הרוח מצליפה בפניה, שיערה מתעופף לאחור כאלפי סרטים. היא פשוט רצה. לאורך העצים, חולפת על פניהם במהירות, עדה לקולות המפלצות החיות ביער החשוך של המחנה. מחשבותיה היו ריקות, הדבר היחיד שעלה בראשה הייתה תמונה של מקום. מסוים. אשר מצאה אותו פעם אחת, פעם אחת ויחידה.
היא המשיכה לרוץ, מטרתה חרוטה במוחה. מתחמקת מעץ, ולאחר זמן הנדמה כנצח, היא התייאשה. קול שבירת עלים הדהד באוזניה. היא הרימה את ראשה במהירות מן הקרקע וסרקה את סביבתה – קרחת יער קטנה, מוקפת עצים גבוהים. דשא צמח על האדמה הלחה, דשא ירוק.
היא התנשפה והתנשמה בכבדות, ידה מונחת על לוח ליבה. היא קרסה על ברכיה, שנגעו בדשא החיי. היא ראתה צל גוהר מעליה – ניקו.
היא הרימה את עיניה, מצמצמת. "מה אתה רוצה?" שאלה בקול חסר רגש והתרחקה מעט בזחילה.
הוא הושיט לעברה לקום. "למה רצת?"
היא התעלמה מידו המושטת וקמה על רגליה בכוחות עצמה. "כי חיפשתי משהו. ולמה אתה כאן?" שאלה ובעיניה ניצוץ קל של סקרנות.
"מה חיפשת?" שאל ניקו, מתעלם משאלתה. "את צריכה עזרה ממישהו? משהו מטריד אותך?"
"זה לא עניינך, ניקו," המשיכה שלי בפנים כעוסות.
"אבל זה מעניין אותי." ניקו השיב, פניו רציניים. "אז, למה את כאן? תגלי לי ואגלה לך."
"ואותי מעניין איך התאהבת בפרסי-" היא השתתקה מיד, מניחה את ידה על פיה. נראה כי ניקו הופתע. הוא מעד אחורנית, ולאחר מכן ברח משם במהירות.
היא יבבה מבעד לכף ידה. מנסה לא להיחנק מהבכי העוצר אותה מלדבר. היא שמעה צעדים. במהירות, שלי לקחה את חציה והתחבאה מאחורי עץ קרוב.
"שלי?" היא שמעה את קולה המפוחד של ריקי, "את כאן?"
שלי זיהתה את הקול המוכר, אך לא אמרה דבר. היא ניסתה לא לפרוץ בבכי מאחורי העץ, יושבת כאשר רגליה מחובקות לחזה שלה.
"שלי?" קולה של ריקי רעד, "תעני לי בבקשה! זה… זקן השועלים מצא אותנו!!!"
היא עצרה את נשימתה. לאחר זמן הנדמה כנצח, זחלה לקצה גזע העץ ולחשה בקול קלוש: "כ-כאן."
"שלי," ריקי התנשמה בכבדות, "זקן השועלים הודיע לי משהו, מאוד, מאוד רע. ממש ממש רע."
שלי קפצה על רגליה ויצאה ממקום מחבואה, פניה מושפלות מטה וידיה אוחזות בקשת שלה.
"אנחנו לא הילדות מהנבואה."
שלי קפצה בזעם. "מה זאת אומרת אנחנו לא הילדות מהנבואה?! עברנו את כל זה… סתם?! בגלל טעות?!?!"
ריקי הנהנה בראש מורכן.
בלי לקבוע שום דבר, ובלי לתאם, שתיהן החלו לברוח חזרה הביתה.
שלי כרכה את הקשת וחציה סביב גבה והחלה לרוץ בשיא מהירותה לאורך היער, צועקת לריקי שחייבים מסע צללים כדי להגיע הביתה.
לאחר ריצה של כמה שעות, הן נעצרו בקרחת יער. הן חייבות למצוא את ניקו למסע הצללים.
השמש כבר שקעה, העצים החלו להטיל צללים מאורכים על פני קרחת היער הקטנה. שחורים.
"אפשר לטוס," הציעה ריקי, אך שלי נענעה בראשה במהירות.
שלי צרחה ונרתעה לאחור, עיניה בוהות בפחד בנקודה מעל ראש של ריקי.
"מה?" שאלה ריקי והביטה בה בעצבנות.
לאחר ששלי לא ענתה, פקדה ריקי:"שלי, מה???"
"ה-ה…. את…. נראית כמו ערפד… וירח. ירח. מעל הר-ראש שלך. ירח." גמגמה שלי והתרחקה ממנה בצעדים מהירים, עינהי של ריקי היו אדומות ועורה חיוור ביותר, ניבים אורכים כשל ערפד נראו בין שיניה.
"הא. מגניב." ריקי אמרה והביטה בידה. "אז מה עושים עכשיו?"
"י-יש… ירח…. מעל… הראש שלך." מלמלה שלי ונעצרה בסוף קרחת היער.
"אז? רק ירח." ריקי הרימה את ידה ונופפה אותה מעל לראשה, דרך סימן הירח.
"ל-לא. ארטמיס היא אלת הירח. ארטמיס. א-אבל…" היא לחשה מילה שריקי לא שמעה.
"מה?!" ריקי פקדה בכעס, "מה יש?! למה את כזו לחוצה?!" היא צרחה, ומאות עטלפים הופיעו מבין העצים. נראה כי ריקי לא הבחינה בהם.
"ס-סלנה. אלת הירח. ל-לשעבר." גמגמה שלי וניסתה לדבר חזק כדי שריקי תשמע.
"לא נורא." ריקי אמרה בביטול, "נמשיך להתקדם? מה סיכמנו? טסים?"
"לא. את לא מבינה. זאוס גירש את סלנה. הוא החליף אותה באימא שלי… ארטמיס," הסבירה שלי בטון רועד.
"אז? למי אכפת מאימהות מטופשות?" ריקי אמרה בזלזול, "תשימי פס." היא עיוותה את פניה בגועל, "את לא מתכוונת להפסיק לדבר איתי בגלל זה, נכון?"
"ט-טוב…" מלמלה שלי ומבטה הושפל מבטה, היה ברור שהיא מרגישה לא בנוח. "אז אנחנו לא יכולות לטוס. מרכז המשחקים של זאוס אלו השמיים. אנחנו לא טסות כרגע." מיהרה להחליף נושא.\
"טסתי מאות פעמים." ריקי אמרה בזלזול, "יש לי כנפיים רובוטיות שבניתי בעצמי. הכל.יהיה.בסדר."
שלי חייכה במבוכה, ו.. כנפיים פתאום נפרשו מאחוריה. כנפיים סגולות, שהופכות לצבע כסף בהדרגה. ריקי לא הבינה שזה קשור באיזשהי מידה לגופה של שלי, עד שהיא התעוררה מעט כאשר הכנפיים באורך של כ2 מטר וחצי כל אחת החלו לחבוט באוויר בעוצמה.
"מה… לעזאזל?" שאלה ריקי בתדהמה.
"כ-כן. זו…. מתנה מאימא שלי…" לחשה ונחתה על האדמה, היא נראתה נבוכה. "ג-גם הקשת. אך… יש משהו שהשגתי ב-בכוחות עצמי. באחד מן מסעות החי-חיפוש שלי."
"מגניב!" צחקקה ריקי, אבל אז הרצינו פניה. "מה… מה אני אמורה לעשות?…"
"ל-מה הכוונה?" שאלה שלי והתקרבה אליה, כנפיה נסגרות.
"איך אני אגיע. הפחדת אותי עכשיו ואני מפחדת לפתוח את הכנפיים הרובוטיות שלי. ושלא נדבר על זה שאמא שלך בטח לא סובלת אותי. או להפך."
"האא… כן. סלנה היא מאוד…" שלי השתתקה.
"מאוד???" דירבנה אותה להמשיך ריקי.
"נ-נקמנית." פלטה שלי.
"לא נורא." אמרה ריקי בביטול, "אני ממילא לא רוצה את זה. למה, לעזאזל, איזו אלה מטופשת, הייתה צריכה לרדת, לשכנע איזה דביל לה*** איתה, וללכת כאילו לא קרה כלום?!"
שלי העדיפה לשתוק.
"תעני לי!!!" ריקי צרחה בזעם, אך לפתע דמות החלה לרדת מהשמיים, מאחורי גבה של ריקי.
"למה, לעזאזל, האלים הטיפשיים האלה חייבים לרדת הנה, להנות במיטות, ללכת כאילו לא קרה כלום, ולכפות עלינו חיים כאלה?!" ריקי צווחה בזעם, ניביה נגלים לעין. "למה, לעזאזל, בגלל שהם לא יכולים לשלוט בעצמם, אנחנו צריכים לסבול?!?!?!"
"הם זקוקים לנו. אנחנו כלי המשחק שלהם." השיבה שלי בקול חנוק.
"טוב, אז אני לא מתכוונת להיות כלי משחק!" היא צרחה, בעוד הדמות נוחתת מאחוריה, "למה, לעזאזל, לכפות עלינו כאלה חיים, מלאים באיומים, במפלצות, במוות!!!"
שלי התכווצה וכמעט ברחה כאשר ראתה את הדמות מאחורי ריקי. היא צייצה.
הדמות נגעה בכתפה של ריקי קלות, והיא הסתובבה לעברה בזעם.
"את לא רואה שאני עסוקה כאן?!" היא צרחה על הדמות, "מה, לעזאזל, מה?!"
שלי צייצה: "עדיף שלא… ריקי."
"מה עדיף שלא, מה?!" ריקי המשיכה לצרוח בטירוף, "מה כל העולם רוצה ממני?!"
שלי הצביעה ברעד על הדמות שמאחוריה, "ה-היי… ריקי," מלמלה שלי.
"הא?" שאלה ריקי ביובש והביטה בדמות המניחה את ידה על כתפה בשנית. לאחר שראתה אותה, היא פלטה צווחה ונסוגה אחורנית במהירות, מועדת על הדשא ונשארת לשבת, משותקת מפחד.
שלי העיפה מבט בדמות. שיערה לבן, לבן יותר מן השלג הצחור ביותר אשר קיים, עיניה אדומות כדם, אך חמימות למראה. עורה חיוור כירח, תווי פניה עדינות כאילו נעשו במכחול דק במיוחד אשר האמן עבד קשה בשביל
ההשקעה בצורתן, שפתיה דקות ואדמדמות, שיערה גלש על כתפיות שמלתה המגיעה עד ברכיה, שמלה מעט קרועה העשויה חוטי משי בצבע כסף ולבן. רגליה היו יחפות. והיא נראתה… יפיפייה.
שלי הרימה את ראשה וקדה בפני האלה, "ברוכה ה-הבאה, סלנה," לחשה שלי מבין שפתיה לעבר הנערה הנראית כבת 16.
"מי? מה? מו?" שאלה בבעתה ריקי המפוחדת. "שלי, אני מפחדת… אמא'לה!!!" היא צרחה והחלה לרוץ במעגלים, ידיה מתנופפות לכל עבר. שלי התאמצה להחניק צחקוק.
הנערה אשר שמה התברר כסלנה – אלת הירח הקדומה, הביטה בריקי במבט אטום. "שלום לך, בתי."
שלי צעדה לאחור ותפסה בכתפה של ריקי, "ריקי, כדאי שתתנהגי בכבוד." הציעה לה שלי.
ריקי צרחה בשנית.
"אני מפחדת. מאוד. שלי, באלי הביתה…" היא יבבה, והתחבאה מאחורי גבה של שלי. "הולכים הביתה? ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו? ומה עם עכשיו???" פניה החיוורים ממילא החווירו עוד יותר, וזיעה ניגרה על מצחה. היא לא פסקה להעיף מבטים חוששים בדמות, שמתברר שהייתה אמה.
סלנה עמדה שם, ידיה שמוטות לצדי גופה האלגנטי בתנועה שאפיינה אותה כמלכותית.
שלי נאלצה להילחם בדחף לתת לריקי כאפה, בעוד ריקי ממשיכה לייבב בצורה תינוקית וילדותית.
"ועכשיו? מה עם עכשיו? אין לי שום בעיה גם עם עכשיו, את יודעת! אוי, את יודעת? עכשיו יהיה זמן מצויין ללכת הביתה ו-" היא השתתקה במהירות ונאנקה כשסלנה הרימה את ידה.
ריקי נדחפה בדחף להקיא.
שלי התרחקה מעט.
"אנא ממך, הפסיקי לצרוח ולהשתולל כאן," קולה של סלנה נשמע כמו אלפי כוכבים אשר התנגנו מבין הלילה, מרקדים לצדי הירח. "כבדי את אמך."
"א-א-א-אין ל…לי אמא." ריקי גמגמה ונשכה בחזקה את שפתה התחתונה, מה שפצע אותה וגרם לזרזיף דם לזלוג מפיה. "ואני אוהבת להשתולל ולצרוח. זה מ-מ-מ-מוסיף מ-משמעות לח-חיים." היא התכווצה בתוך עצמה, מחכה לגזר דינה.
במקום סלנה, שלי צעדה לעבר הזוג, "סלנה, בבקשה ממך, ריקי מבוהלת. מעולם לא הייתה לה אימא לפני כן, וזו פעם ראשונה שהיא רואה אותך. אני מבקשת ממך, במלוא לבי, כבדי את רגשות בני האדם-"
"לא נכון!" ריקי אמרה בכעס, "הייתה לי אמא פעם, אמא חורגת. היא שנאה אותי עד כדי כך ש-"
סלנה העיפה מבט לעבר שלי, קוטעת את ריקי במילותיה: "אמיצה הנך, בת אלת הצייד. אך בתי צריכה לדעת כבוד מה הוא."
"נמאס לי להיות סמרטוט." ריקי פלטה לפתע, קולה עצוב. "כל חיי השפילו אותי וקראו לזה 'לתת כבוד'. נמאס לי כבר מזה. לא עוד." היא קמה על רגליה, והביטה באלה בגאווה ניכרת לעין. "קדימה. בואי נראה אותך."
"לא אלחם בך." קבעה סלנה והתהלכה סביבן. "ובנוגע אלייך, בת ארטמיס, חייבת אני להודות כי הפתעת אותי מעט. ארטמיס ואני, לא ביחסים כל כך טובים לאחרונה."
שלי שתקה והתעסקה באי נוחות בקשת הכסופה שלה. ריקי הביטה במתרחש בסקרנות, לאחר כמה שניות גלגלה את עיניה.
"אז, שלוק, חוזרים הביתה?"
"לא." השיבה שלי בקול חלוש.
ריקי נהמה ונפלה על העשב הדל, מביטה בירח בשיעמום. "משעמם לי. למה לא חוזרים הביתה."
"כי יש כאן אלה!" צעקה שלי לפתע מתוך עצבים, "תכבדי אותה, לפחות קצת! האם את יודעת כמה קשה לפנות זמן אצל האלים? כבדי זאת שהיא באה באותו יום שאת גילית מה את. כי יש ילדים, שלא רואים את ההורים שלהם אף פעם."
"מצידי גם לא להכיר." קבעה ריקי, "אני לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה. אלים שמלים, שיהנו להם באולימפוס ויעזבו אותי בשקט, לעזאזל." ברק נשמע ברקע, וגשם זלעפות החל לרדת. "בא לי הביתה."
סלנה הביטה בנעשה למשך מספר שניות, ואז צעדה באיטיות לעבר שלי, לוחשת דבר באוזנה. לפתע, סלנה התפוגגה.
שלי הנהנה, "קדימה, הביתה."
"באמת???" קפצה ריקי בשמחה, עיניה בורקות, "הביתה???" היא החלה לרוץ במעגלים, מצחקקת. "הביתה! הביתה! הביתה!"
שלי הנהנה ופתחה מכשיר מכיסה, כמה תקתוקים נשמעו.
"קאוואבאנגה!" צעקה שלי בחיוך.
והעולם החשיך.

-חמישה שבועות לאחר מכן-
"שליייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!"
"מה?!"
"המקרר ריק."
"אז תמלאי אותו."
"אבל זה תורך!!!"
"לא זה לא, ריקי."
"אוף איתך."
"תרדי כבר למכולת, ריקי!!!"
"בסדר, בסדר…"
וריקי ירדה למכולת, כמו כל יום חמישי. היא פשוט לא ידעה, שרק בגלל הליכה פשוטה… יודעים מה? פשוט תקראו את הפרק הבא.