הצל האפל שלי (חלום)

אני מכירה את העיניים האלה שאני רואה באפלה. 
הן אפורות ומפחידות, אבל מנחמות כל כך. 
הן כמו האור שלי, בקצה המנהרה. האפור שלהן לבן ומחזק כל כך.
אני הולכת לעברן, אני מניחה לו לחבק אותי, לאסוף אותי אליו. אני מטביעה את ידי בתוך בלורית השיער השחור שלו, אני רואה את עיניו מבעד למשקפי הראיה המרובעות שהופכות אותו ליותר חכם ושקול ממה שהוא גם ככה. 
הוא שואב אותי. 
בהתחלה בחום, באהבה… אבל אז הופך כמו למין חור שחור, צל אפל, אפור על כל גווניו. הוא עוטף אותי, רק שהפעם, זה לא מחזק ומנחם ומרגיע.
הוא מושך אותי; מהידיים, מהרגליים, מהבטן.
הוא פוגע בכל מקום שאפשר לפגוע. 
הוא מכאיב לי.
מכאיב לי בצורה שרק הוא יכול.
האדרנלין מכפה על זה בהתחלה, אבל ברגע שאני שוקעת, באפיסת כוחות מהקרב הנואש על חיי הריקים- אני מרגישה את כל גופי הולם בכאב חד. 
ואז נעלם. 
ואני נעלמתי.
ביחד איתו.