הפלמחניק

הפעם הראשונה שהופעתי על הבמה הייתה בכיתה גימל, במסיבת יום העצמאות. הילדים שרו "כאן נולדתי" ואני ליוויתי אותם בצ'לו. אני, שלא לא נולדתי כאן, כל כך התרגשתי מהכול. כמעט בכיתי וכמעט הפלתי את הצ'לו, שהיה אומנם מיוחד לילדים, אבל כנראה לילדים גדולים יותר.
מאז לא היה לי יותר פחד במה וניגנתי בכל חגיגה בבית הספר וגם בכל הזדמנות שהיו אורחים בבית שלנו. אמא ספרה בצחוק, שהלכתי להביא את הצ'לו גם כאשר איש ועד הבית בא באיזה עניין. אבא, לעומת אמא, התייחס לנגינה שלי ברצינות, בכבוד ובעיקר עם תקווה. גם הנגינה הראשונה של הענק רוסטרופוביץ הייתה על במת בית הספר.
התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון כאשר עדיין לא יכולתי לבטא נכון את המילה "קונסרבטוריון". השקעתי הרבה והשתדלתי להתקדם. לפי דרישת אבי, התאמנתי כמעט כל יום במשך שעה, ועליתי מכיתה לכיתה. המורים היו מרוצים ממני ואפילו שלחו אותי לתחרות, שבה הייתי מנגנת הצ'לו היחידה וזכיתי במקום השלישי. אחר כך היו עוד תחרויות, שבהן הצלחתי במידה, שנתנה חיזוקים לתקוות של אבי. אמא לא התייחסה בשום צורה לקריירה המוזיקלית שלי, מה שהכעיס את אבא.
אבל כאשר הוחלט, שאני אטוס לתחרות בחו"ל, שתתקיים בעיירה קטנה ויפה בקפריסין, אמא החליטה שהגיע הזמן לקחת את הפיקוד. היא אמרה שתבוא איתי, כי מזמן רצתה להכיר את קפריסין, וברור שלא כדי להשגיח עלי, בחורה בת שש עשרה וחצי.
עלינו למטוס. מצאנו את מקומנו. בשורה שלנו ליד החלון ישב גבר, שנראה כבר ישן. אמא התמקמה לידו ואני לידה. המראנו. לימדו אותנו איך להינצל אם תהיה תאונת מטוס, חילקו פיסטוקים וקולה, ושוחררנו לעצמנו. אמא הוציאה ספר פילוסופיה, שמשום מה מעניינת אותה, והתחילה לקרוא. אני הוצאתי מהכיס של הכיסא שלפניי את הקטלוג של דיוטי פרי. השתעממתי. הסתכלתי על השכן של אמא וראיתי שהוא התעורר ומרוכז בחלון, למרות ששם היה אפשר לראות רק חושך. מרוב שעמום בחנתי אותו: בלונדיני, יפה, כבן שלושים, עם בלורית, עין ימין כחולה (את השמאלית לא ראיתי), אור פנים רענן עם קצת ורוד בלחיים. פלמחניק אמיתי, כזה "שהלך בשדות", חייכתי לעצמי. אם אמא לא הייתה בינינו, הייתי אולי מדברת איתו, למרות שהוא מבוגר.
נחתנו. חיכינו ליד הקרוסלה לקבל את המזוודות. הפלמחניק, כפי שהתחלתי לקרוא לו, עמד לא רחוק, ראיתי שגם עין שמאל שלו כחולה ושעל הלחי יש כתם קטן בצבע סגול. דווקא חמוד, כמו אות הקלון של מילדי בשלושת המוסקיטרים, חשבתי.
לפני תחילת התחרות הציגו לנו את השופטים, וביניהם מיד זיהיתי את הפלמחניק. מהרגע הזה ידעתי שלא אצליח. וכך היה. אבל גם אחרי התחרות הזאת השקעתי עוד כמה שנים בבניית הקריירה, ולא מעט הופעתי בהצלחה סבירה. פעם השתתפתי בצוותא בביצוע של שמיניית המיתרים מאת מנדלסון. כמו רוב האנשים, שמפעם לפעם מנגנים ב"צוותא", הכרתי את קהל המבוגרים שכל שבת מתייצב שם באולם הקטן. אבל בפעם הזאת זיהיתי בקהל את הפלמחניק. הוא לא השתנה, עדיין נראה בן שלושים עם אותו סימן על לחי שמאל. אני דווקא התבגרתי והפער בין הגילים שלנו מאוד הצטמצם. בסיום הקונצרט, בזמן שכמו תמיד הקהל המפרגן מחא כפיים בהתלהבות רבה, המבטים שלי ושל הפלמחניק נפגשו, ולא היה לי ברור אם הוא נהנה או אדיש. אבל באותו רגע ידעתי שיותר לא אופיע על במה.
התחלתי ללמד ילדים. אהבתי אותם, הם היו חמודים, אבל בדרך כלל אני הייתי בעיניהם חלק מהחובה הלא נעימה שהוריהם הטילו עליהם. היו לי גם כמה תלמידים כישרוניים, שחלמתי שבעזרתי יתפתחו לנגנים מעולים. ילדה אחת הייתה באמת מיוחדת. שתינו השקענו המון מאמצים והיא התקדמה מהר, וכבר השתתפה בהצלחה בשתי תחרויות. ואז אביה ביקש להיפגש איתי. אביה, שהתגלה כ"הפלמחניק שלי", הופיע. הוא אמר מילים חמות על חלקי בהצלחה של בתו והודיע שמכיוון שהיא מתקדמת כל כך יפה הוא החליט להעביר אותה למורה עם רֵזוּמֶה עשיר יותר.
עכשיו נראינו באותו גיל.
אחר כך עבדתי כמוכרת בחנות בבית האופרה. זה היה זמן מאושר בשבילי: הטכנולוגיה מאוד התקדמה ואיכות ההקלטות הייתה גבוהה להפליא; היה אפשר להשיג בחנות הזאת כל מה שאוהב מוזיקה קלאסית רצה, ועוד בביצועים שונים. גם כאן קהל המבקרים היה די קבוע ומאוד מעניין. אנחנו המלצנו זה לזה על יצירות, לעיתים שמענו אותן יחד והשווינו את הביצועים.
האושר הזה נמשך כמה שנים עד שהופיע יוטיוב. פחות ופחות אנשים קפצו סתם כך לדבר כמו פעם, ורק מעטים קנו דיסקים. הבעלים החליט למכור את החנות. התחילו לבוא קונים פוטנציאליים, ביניהם היה גם הפלמחניק. בלי ספק הייתי כבר בכמה שנים טובות מבוגרת ממנו.
עברתי למכור בחנות ספרים. עבודה לא רעה, אין הרבה קונים ואפשר לקרוא ספרים בחינם. יש גם תווים של יצירות שונות ולפעמים אני "מבצעת" אותן בלב. היום נכנס לחנות הפלמחניק. הוא נראה בגיל הבת שלי. ביקש את הספר "עסקים במהירות המחשבה" של ביל גייטס. מכרתי לו.