"הענן הזה הוא דרקון תינוק"

"אבא!" קורא אלכס הצעיר מאחד החדרים בבית. "אבא בוא מהר!" אני נאנח ומתרומם מכיסא המנהלים שמול המחשב. הוא לעולם לא יניח לי עם השטויות שלו.
"אבא!" קורא חזק כפליים ואני מוצא אותו בוהה בשמיים המחשיכים שמחוץ לחלון המטבח.
"מה העניין?" אני שואל במעיין פיהוק והילד שולח אצבע נחושה אל המנורה הלבנה במרכז הרקיע. "תראה!" פוקד ואני נעמד לצידו. "אתה רואה את הירח?" שואל ואני מהנהן.
"עכשיו, תנסה לאמץ את העיניים! ממש ככה" אומר ומדגים. אני עייף מכדי לצחוק, אך הבעתו המגוכחת חזקה מהעייפות שלי. הוא נראה כאילו מנסה לחכות את צורת עיניו של ילד אסיאתי שמנמן וזועף. "אם אתה מאמץ את העיניים ככה, אז הירח נהיה קטן יותר פתאום!" למשך רגעים ממושכים הוא פשוט עומד כך כשפניו לירח ומאמץ את עיניו ואז פוקח אותן לרווחה. מוודה פעם אחר פעם שכוחות הפלא שלו אכן פועלים.
אני מסיר את משקפי ומושיט לו אותן. אלכס מביט בזוג המשקפיים ואז מביט בי מבלי לומר דבר. "קח, תנסה להרכיב אותן רגע" כבר כמה חודשים שאני חושד שהוא זקוק לכאלו, אני מאשים את השעות הממושכות שלו מול הטלויזיה על כך.
הוא דוחה את המשקפיים בהינף יד החלטית. "אני לא צריך את השטות הזו!" פוסק כשופט בבית דין. "אתה אולי צריך את זה בשביל לראות, אבל אני לא. אני יכול לראות דברים שאתה לא רואה!" אומר בניצחון חד משמעי ושב לאמץ את עיניו אל החוץ. הוא ילד עקשן, את זה הוא קיבל מאמא שלו.
"אם כמה שאתה רואה טוב…" אני אומר בהסכמה מוחלטת. "אתה תראה אפילו עוד יותר טוב עם תרכיב משקפיים". אני אומר והוא שולח אלי מבט מאיים. אותו המבט שהוא נועץ בי לאזהרה לפני שהוא מתחיל לעשות דרמה. "זה כמו אביזר קסם" אני ממהר להוסיף.
לאחר רגע של מחשבה אלכס שב להתקשח בעמדתו "אולי יש לי כוחות קסם גם בלי אביזרים. אתה יודע, לא כל הקוסמים צריכים שרביט למשל" אני מהנהן להסכמה באופן אוטומטי כמעט. מסוכן להתווכח עם הילד הזה.
"אז יש לי רעיון, בוא נעשה בדיקה. מחר נלך למדוד לך משקפיים ואתה תגיד אם הם מחזקים את כוחות הקסם שלך. לא יזיק לנסות נכון?"
למזלי הוא משתכנע, יצאתי מהסיפור הזה בזיל הזול.
למחרת יש יום יפה ואני מציע שנלך ברגל לחנות המשקפיים. נראה שהוא חוזר בו מההסכם שעשינו ליל אמש, אז אני מציעה שהוא יפספס את השעה הראשונה בבית הספר למען המטרה. לא הייתי צריך יותר מזה בשביל לשכנע אותו, השיעור הראשון שלו היום זה מתמטיקה. הוא שונא מתמטיקה.
הלכנו דרך הפארק ולאורך כל הטיול הוא לא הפסיק לבלבל לי את המוח. באיזה שהוא שלב הצעתי שנשחק את משחק העננים. שנינו צריכים להחליט על ענן, ולקבוע למה הצורה שלו דומה יותר. הצבעתי על ענן חסר צורה ואמרתי שהוא מזכיר לי את השיח הענקי והלא מוגדר שיש לנו בכניסה לבית. הוא לעומת זאת טען שמדובר בצורה של דרקון תינוק קטן. "דרקון תינוק קטן?" שאלתי בגיחוח "תראה איזה ענן ענקי!" השבתי והוא עצר מלכת. התחלתי לחוש צער על שאיני מסוגל לסתום את הפה לפעמים. הכנתי את עצמי לויכוח סוער כשהבעתו שידרה למעשה בלבול יותר מכל דבר אחר.
"ענן ענקי? מה אתה מקשקש! הוא כזה קטן!" אמר, ובאופן אירוני, והזכיר לי מאוד את אמא שלו באותו הרגע.
"ובכלל, תסתכל טוב. הנה העיניים של הדרקון והנה הפה שלו…" הרגשתי צורך לקטוע אותו.
"אתה יודע שהענן הזה נמצא רחוק רחוק בשמיים נכון? הוא בכלל לא קטן" אלכס הביט בי לראות אם אני מתכוון לכך ברצינות. ואז, כתגובה, הוא פרץ בצחוק כזה שגורמת לבטן לכאוב. דמעות קטנטנות ניצנצנו למגע קרני השמש בשקעי הניכוז של עיניו המאומצות והוא לא הפסיק לשאוג מצחוק לזמן רב. התחלתי לדאוג שמה חטף מכה רצינית על הראש כשלא השגחתי עליו.
הוא נעמד לידי כאשר התעשת על עצמו, והושיט את ידו הישר לפניו. לאט לאט, נראה שאצבעותיו סוגרות על דבר מה בשדה הראיה שלו, לאט לאט ובזהירות רבה. לפתע, אצבעותיו פסקו מתנועתן ידו נמשכה לקרבו באיטיות. להפתעתי הרבה, הענן הגדול שזה עתה ראינו בשמיים נח בין שתי אצבעותיו כפיסת צמר גפן. "הנה תראה" אמר והושיט לי את הענן הקטן. לרגע נותרתי כך קפוא. כף ידי אחזה ללא כל ספק בענן קטן, ולא באמת הבנתי מה אני מרגיש לגבי זה. "פה העיניים, ופה נמצא הפה שלו, והנה זנב קטן… איך זה לא דרקון תינוק? בחיי אבא, אתה באמת לא רואה טוב" אמר והמשיך ללכת.
השלכתי את הענן באוויר ומיהרתי להדביק את צעדיו הנחושים של אלכס. מבט לאחור אישר שהענן עדיין נותר מרחף כך באוויר הפתוח. על רקע השמיים הכחולים היה קשה לי להעריך אם הוא ענן מפואר בשמיים, או שמה הדבר הקטן הזה שזה עתה היה מונח בכף ידי.
"חכה רגע!" אני קורא ואלכס עוצר. "הדבר הזה שעשית עכשיו, אתה מסוגל לעשות זאת שוב?" הוא מביט בי בפליאה "ברוררררר" אומר ומגלגל עיניים. הוא בטוח ראה מישהו משיב כך למישהו אחר בטלויזיה.
"תראה לי" אני מבקש והוא מושך כתפיים. רחוק רחוק לפנינו נשקף מרכז העיר. עם ביניינים גבוהים וגורדי שחקים וקניונים. תמיד חשבתי שזה נחמד לגור מחוץ לכל העומס הזה. עם המכוניות והאנשים העסוקים… אני מזהה מייד את בניין העבודה שלי. זהו בניין גבוהה גבוהה למרגלות הנהר שחוצה את העיר. הוא הבניין השני בגודלו בכל האיזור ממה שנראה מכאן.
אלכס אוסף מהקרקע מה שנראה כמפית משומשת ובוחן אותה לכמה רגעים, לאחר מכן מביט לכיוון אליו אני מביט. אל מרכז העיר.
הוא מושיט את המפית לפנים אוחז אותה ממש במרכזה, כך שקצוותיה גולשות מטה. לאט לאט הוא כאילו מניח אותה על דבר כלשהוא ואז עוזב אותה באוויר. אני מצפה שהמפית תצנח מטה אל הקרקע אך דבר מזה לא קורה. אני מסתכל על המפית הקטנה בהבעה סתומה, ופתאום מכה בי התובנה שהמפית כלל לא עומדת באוויר במרחק נגיעה ממני. בעצם, המפית נמצאת רחוק רחוק מאיתנו, והיא מכסה לגמרי את הבניין בו אני עובד. כמו שמיכה ענקית שפשוט מכסה משהו. הרגע שנינו עוצרים ומבטו של אלכס נע ממני ואל מרכז העי ואז בחזרה. דבר מה מצלצל בכיס המכנס שלי ונדרש לי רגע להבחין בכך. אני עונה לשיחה, זו אמילי, השותפה שלי במשרד. הם חשבו שהייתה הפסקת חשמל, אבל משום מקום פשוט הופיע דבר ענקי ועטף את הבניין, פשוט ככה. לא, אין להם הסבר לזה. וכן, נתראה מחר.
"אני חושב שהיא מחבבת אותך" אומר אלכס בקריצה ואני בוהה בו כמו שיכור תמהוני.
אלכס הכיר את הדרך והוא צעד בה חדור מטרה. היה קשה לי לתפוס פיקוד אחרי ההלם הזה שחטפתי. הייתי צריך להזכיר לעצמי להדביק את צעדיו כשהתרחק יותר מדי.
הגענו לחנות וכל אותו הזמן אלכס היה זה שדיבר. הוא סיפר לבחור בקבלה על כוחות הקסם שלו, וביקש לנסות להרכיב משקפיים בשביל לראות אם זה אולי עשוי לחזק אותו. הבחור בדלפק שלח לי קריצה סודית כאומר "אחלה של סיפור סיפרת לילד, רוב הילדים היו בוכים וצועקים".
הא נכנס לתא המדידות של המספרים וזמן קצר לאחר מכן קיבל זוג משקפיים עם מסגרת שרצה. "באמת צדקת אבא! יש לזה עוד קסם!" אמר ושילמתי בכרטיס אשראי. אפילו לא ראיתי כמה זה יצא.
רק אחרי שנפרדתי ממנו בכניסה לבית הספר הצלחתי לחשוב בצלילות. רציתי לדבר עם אמילי על זה, אבל היא בטוח לא הייתה מאמינה לי. מה אלכס אמר? שהיא מחבבת אותי? הוא לא מבין כלום.
חזרתי הביתה והרתחתי קפה. התיישבתי על הספה בסלון ועוד לפני שהספקתי ללגום מהספל קיבלתי צלצול. זו הייתה מנהלת בית הספר. "אתה צריך לבוא לפה עכשיו ומייד" אמרה. "הפעם זה באמת מקרה חירום.
פרק זמן עבר ובוא הספקתי לעשות כל מני דברים ללא מודעות אמיתית לנעשה. נכנסתי לאוטו והחניתי, ואמרתי שלום לשומר בכניסה לבית הספר, ונכנסתי לחדר המנהלת והתיישבתי על כיסא ריק. אלכס ישב שם על אחת הכיסאות בידיים שלובות והבעה חמוצה. על כיסא אחר ישבה המחנכת ומצידו השני של שולחן עבודה עמוס ישבה המנהלת. על השולחן עמד בקבוק זכוכית של ספרייט ובתוכו היה ילד. מפלס הספרייט הגיע לילד עד החזה, והבטתי בו בעודו משמיע רשימת ארוכה של ציוצים. כמו אוגר קטן שמנסה להעביר להתלונן בפני בעלים של מסעדה. הילד זז ובעט ונשם והיו לו הבעות פנים והכל. "תודה שבאת בהתראה קצרה שכזו" אמרה המנהלת והסבה את תשומת ליבי. המחנכת הסבירה לי שאלכס הכניס את חברו לכיתה אל תוך הבקבוק והוא לא מוכן להוציא אותו. אלכס התאפק שלא לומר דבר, ראיתי זאת על פניו, אך בו ברגע הוא התפוצץ. "הוא קרא לי משקפופר והפיל אותי בכיתה! הוא גם תמיד קורא לי בשמות לא יפים!" אהה, אז זה הילד. חשבתי לעצמי. "דרור תמיד תמיד מתנהג אלי לא יפה, ובגללו כולם תמיד צוחקים עלי…" אמר ודמעות החלו זולגות במורד לחיו. איש מאיתנו לא הפריע לו מלבד דרור עצמו שהמשיך לצייץ במחאה מתוך הבקבוק. איפשרנו לאלכס לשפוך את תסכולו החוצה וחיבקתי אותו חזק. שמעתי הרבה על הבריון הזה בעבר, ואף עצה שנתתי לא הועילה באמת. "אלכס, אני יודע שהוא התנהג אליך לא יפה. אבל אולי הפעם הוא למד לקח? אני לא חושב שהוא יציק לך יותר" אלכס משך באפו בקולניות. "ומה אם הוא כן? אז אני יכול להחזיר אותו לבקבוק?" הבטתי אל המחנכת בדאגה והיא נראתה אובדת עצות כמוני. "אלכס, אתה לא יכול פשוט ללכת ולכניס אנשים לבקבוקים" ברגע שאמרתי את המשפט הזה הכתה בי ההבנה לפתע. "רגע אחד, איך בכלל עשית את זה?" שאלתי ואלכס התלבט מעט לפני שפתח בהסבר "דרור צחק עלי ושפך לי את הספרייט. אז הרמתי את הבקבוק ונשאר רק ממש קצת שתיה בפנים. זה היה מאוד לא יפה אבל לא הרבצתי לו, כי ידעתי שאז הוא היה קורא לחבורה שלו והם היו שוב מרביצים לי כמו תמיד". לאחר משיכה נוספת באפו הוא המשיך. "אז לקחתי את הבקבוק ורצתי ממנו רחוק רחוק, הוא צחק עלי כשעשיתי את זה וקרא לי כוסית" המנהלת שלחה מבט נוזף לכיוון הבקבוק והציוצים שבקעו מתוכו השתתקו. "אני לא יודע מה "כוסית" אומר, אבל זה לא היה נעים לי. אז שלחתי את היד לפנים ככה, ובגלל שדרור היה רחוק אז הוא היה קטן ככה, והבקבוק היה קרוב אז הוא היה גדול, ואז פשוט הכנסתי אותי פנימה". אמר אלכס והייתה שתיקה בחדר המנהלת לכמה רגעים. "אבל דאגתי שאין הרבה ספרייט בפנים כי אולי דרור לא יודע לשחות, אז ככה הוא לא בסכנה באמת" הוסיף אלכס כבדרך אגב.
ביקשתי מאלכס שיוצא את דרור מהבקבוק והוא הודה בעצמו שכנראה הגיע הזמן, ואולי דרור לא יציק לו יותר באמת. אלכס הושיט לי את המשקפיים שלו ושאלתי מדוע הוא נותן אותם לי "אני לא יכול לעשות את זה עם המשקפיים, זה כמו קסם אחד שמפריע לקסם אחר" הסביר והנהנתי כמבין.
זה לא לקח יותר מכמה דקות ודרור המגודל והמבוהל עמד ספוג ספרייט מצווארו ועד גרביו לפנינו. הוא נשלח למקלחות ואלכס חזר לכיתה. היה שיעור ספרות ואת זה הוא דווקא די אוהב.
חזרתי הבייתה וצנחתי על הספה. למשך זמן ממושך הבטתי בהשקפות השחורה שלי דרך מסך הטלויזיה הכבוי. מתוך חוסר מעש הוצאתי את הטלפון הנייד מכיס המכנס ושיחקתי איתו קצת בין אצבעותי. עלתה וצפה בי המחשבה האבסורדית להתקשר לאמילי ולהזמין אותה לארוחת ערב, אבל הרעיון הזה שקע מהר ככל שהוא צף. אין שום סיכוי בעולם שהיא תמצא משהו במישהו כמוני. אני אולי יודע לכתוב קצת, ואני נחמד ועובד קשה ויודע לבשל לא רע, אבל היא פשוט בחורה בליגה אחרת. וזה לא שאני מושך מי יודע מה, את זה מגלה לי ההשתקפות שלי בטלויזיה גם עכשיו.
המתנתי כך לכמה רגעים והרהרתי בדבריו של אלכס "אני לא יכול לעשות את זה עם המשקפיים, זה כמו קסם אחד שמפריע לקסם אחר". לא הבנתי את כוונתו באמת, אך היה די באופן שבו זכרתי אותו אומר את המילים בשביל להסיר את משקפי ולהניח אותם מקופלות על הספה לידי. חייגתי את המספר של אמילי וכעבור שני צלצולים היא ענתה. "היי" אמרתי וחשתי כיצד הדופק שלי מזנק. "מה דעתך על ארוחת ערב?"