העבודה של משה

העבודה של משה הייתה משעממת מכל הבחינות. כל יום הוא היה קם בשבע בבוקר, מתארגן ומתייצב בשער משמונה ושלוש עשרה דקות בבוקר עד שש ושבע דקות בערב. כל יום, מלבד ימי רביעי ושישי: רביעי היה יום מנוחה ובשישי הייתה לו משמרת לילה.
ואז הייתה מתחילה העבודה. כל יום, אותו המראה- מאות אלפי אנשים עוברים בשער, מבולבלים, עצובים, שמחים, נואשים, סקרנים, מחכים, נואשים. אבל אותו לימדו לא להתייחס לרגשות. אותו עניין רק דבר אחד ואלו תוצאות הBGN: bad, good ו-normal. האנשים היו עומדים על המשטח שהיה לפני השער, אומרים את המילה שלום, לא שלום 'היי' אלא שלום במובן כזה של יונה עם עלה כלשהו, ואז הBGN היה מצפצף ומודיע למשה לאן לשלוח את האיש המסוים הזה.
כי זו בעצם הייתה העבודה של משה- להגיד לאנשים לאן הם הולכים. רוב האנשים היו סתם אנשים. אנשים נורמליים, כמוהו. במקרה כזה ה BGN היה מודיע על normal ולאיש הייתה מוצעת אפשרות בחירה- להישאר על העננים לנצח ולעבוד בעבודה מסוימת, כמו משה, או לנסות לעבור עוד סיבוב בחיים. משה בחר להישאר על העננים. העבודה נשמעה לו קלה, היה לו יום חופשי, הוא לא היה צריך לאכול או לישון וחוץ מזה, לא הלך לו כל כך טוב בחיים האלו. למה שהוא יצליח בסיבוב השני? עדיף לו להישאר כאן. כאן, עם השגרה האפורה והנצחית הזו. מה גם שהוא גם שמע בזמנו שמועה על שבעים ומשהו בתולות שנמצאות כאן למעלה, אז למה לא?
אצל חלק מהאנשים הBGN היה מצפצף bad. במקרה כזה הנוהל היה מאוד ברור- האיש צריך ללכת לגיהינום. משה עדיין זכר את הפעם הראשונה שהוא היה צריך לשלוח מישהו לגיהינום. הפתעה הייתה התחושה הראשונה שהוא הרגיש, משום שהאיש נראה נורמלי לגמרי. קצת גבוה, קצת בהיר, קצת מקריח… בן אדם שיכל להיות כל אדם, אולי אפילו משה בעצמו. משה התחיל לגמגם ולהסמיק, בגלל אי הנוחות. לפתע חלפה בראשו המחשבה שאולי לאף אחד לא מגיע ללכת לגיהינום. הוא היסס. הוא התלבט. תור החל להיווצר בכניסה לשער. לבסוף, האיש פנה אליו:
"מה העניין?", הוא שאל בחביבות, כהורה לילד.
"זה… זה פשוט ש… אתה צריך ללכת לגיהינום"
"וזו הפעם הראשונה שלך שאתה שולח מישהו לשם?"
"כן, בערך"
"אז אין לך מושג מה יש שם במקרה, הא?"
"לא.. לא, אין לי." משה זע מרגל לרגל וחש צורך להוסיף, "מצטער".
"טוב, אל תדאיג את עצמך. אני אהיה בסדר."
משה התפתל במבוכה ובאשמה עצמית.
"היי, תקשיב. אם עוזר לך לחשוב שרצחתי את אשתי או שהתעללתי בילדיי, אז אני מרשה לך לחשוב את זה. זה בסדר"
האיש התרחק לאט אל עבר המדרגות המובילות למטה.
משה פנה אל האדם הבא בתור, ישישה בכיסא גלגלים, כשלפתע הסתובב בפתאומיות אל המדרגות וצעק: "רגע, אתה באמת עשית את זה?!"
אבל האיש כבר נעלם. מאז, למשה כבר אין רגשות אשם בכל פעם שהוא שולח מישהו לגיהינום. ואם כן, הוא פשוט מוסיף לו סיפור שיקל עליו להירדם בלילה. פעם זו אם חורגת מרושעת, פעם זה ילד שניסה לגרום לאחיו הקטן להיעלם מחייו… לא שהוא באמת זקוק לשינה. סתם מן שיטה לטאטא מתחת לשטיח המצפוני את הדברים הפחות יפים.

מן הסתם, האפשרות שלישית היא לעלות במעלית לגן עדן. מעטים האנשים שעלו לשם, ולמען האמת, הם תמיד די עיצבנו את משה. וחוץ מזה, למי אכפת מה יש בגן עדן? בטח מזג האוויר שם גרוע.