הסיפור תמיד קובע

אז ישבתי לכתוב ספר, כדי להוציא את כל הרגשות החוצה. כרגיל, כמו כל יום.
בניתי עלילה, שזרתי אותה דמויות, תרחישים, הערות, ומילים.
ישבתי מול המחשב קרוב ליום שלם כדי לכתוב ולכתוב, עד שמאגר המילים שבתוכי יתרוקן.
וזה פשוט לא קרה. עוד מילים ועוד מילים, שהופכות למשפטים, שיוצרים יחד דף שלם, שהופך בסוף לספר.
לפתע התחוור לי שלא ככה אני רוצה את הסיפור שלי. ניסיתי ללכת כמה עמודים אחורה, כדי לכתוב כיוון אחר בעלילה, אבל המילים סירבו להימחק. הן היו טובות. הן היו מובנות, ומעוררות הזדהות.
אבל זה לא מה שאני רציתי.
"אולי תפסיק לפנות לכיוונים אחרים?", מלמלתי לעצמי תוך כדי כתיבה.
אבל להפתעתי, הספר יצא מיד מן המחשב, והתחיל לדבר אליי.
"אז אולי תפסיקי את לכתוב את מה שאת רוצה לכתוב?", כמעט קיבלתי התקף לב, "העלילה שלך טובה, אבל הרעיונות שלי יותר".
כל כך הופתעתי, שהשבתי לו בלי לשים לב כלל שאני מדברת עם יצור שלא אמור להתקיים, "אתה מבין שאני הסופרת פה? אני זו שמחליטה על מה העלילה".
הספר שלי מיד התחיל לצחוק. בהתחלה אלה היו צחקוקים, אבל מהר מאוד הם הפכו לשאגות צחוק. המילים שבתוכו החלו לקפצץ מרוב התלהבות, "נראה לך? את באמת חושבת שאת זו שקובעת? לי יש את הרצונות שלי, אני זה שמחליט!"
"ממש לא!", נעמדתי כנגדו, "אני התחלתי לכתוב אותך, אז אתה צריך לעשות כרצוני!"
"כן?", הספר לגלג עליי, "מתי אי פעם הסיפורים שלך הסכימו להקשיב לרצונך?"
"הם…", התחלתי לומר, ואז עצרתי בעצמי. כי כשחשבתי על זה לעומק, הבנתי שעוד לא היה ספר אחד שכתבתי, שהלך לפי רצוני. תמיד, כשהתחלתי לכתוב, הספר גיבש רצון משלו, והוביל אותי לכיוונים שכלל לא חשבתי עליהם.
"את רואה?", הספר קרא בנימת ניצחון, "אין לך שום שליטה על העלילה, אני זה שמחליט מה הדמויות יעשו, מה יקרה להן, ומתי הספר נגמר".
"אתה טועה", אמרתי לו, והתיישבתי שנית מול המחשב, "אתה תראה, אני אכתוב עכשיו בדיוק כמו שאני רוצה, ואני אחליט מתי הספר נגמר!"
"את מוזמנת לנסות!", הוא צעק עליי בקול, ואז חזר לתוך המחשב שקול בליעה.
וניסיתי. באמת שניסיתי. אבל בלי לשים לב, העלילה החלה לנטות ולנטות עד שעמדה על צידה, והדמויות עצרו במקומן וסירבו לעשות כרצוני.
"תפסיקו!", שילבתי מולם ידיים בייאוש, "אתם לא הסופרים, אתם לא מחליטים! תחזרו מיד לעשות מה שהוריתי לכם, אחרת אמצא דמויות אחרות".
"עוד לא הבנת שום דבר, נכון?", הספר יצא שוב מן המחשב, "את רק הדרך שלנו להיראות לכל השאר. את כלום, רק יצור אנושי שמאפשר לנו להגיע לתוך העולם שלכם. אנחנו, הסיפורים, אנחנו אלה שמחליטים! הדמויות, הסיטואציות שאת מנסה כל כך לקחת לשליטתך, כולם שלנו!", הוא צחקק בהנאה, "אנחנו המפקדים. עכשיו אולי תחזרי לכתוב את הסיפור שלי?"
"הסיפור שלך?", מצאתי את עצמח נעלבת, "מדוע זה הסיפור שלך? אני התחלתי אותו!"
"זה אמנם נכון", הסיפור נשכב על המיטה שלי בנוחות, "אבל את יודעת טוב מאוד שבלעדיי, המילים שבמחשב לא היו שוות כלום! אני זה שנותן חיים בעלילה, זה שיוצר את המתח, ההזדהות של הקוראים, אני ולא אחר!"
"בסדר", התייאשתי, "הסיפור שלך, הבהרת את כוונתך. אבל אינך מסכים שלי יש לפחות מעט שליטה התפתחות העלילה? רק חלק קטן?"
הסיפור התיישב על המיטה בהבעה מהורהרת, "טוב", הסכים, "אולי רק מעט. אבל תדעי לך, את לא קובעת כמעט דבר על הספר. מה שכן, את מוזמנת להוציא אותו לאור, כי זה הדבר היחיד שאני כן מרשה לך לעשות", הוא אמר בזחיחות והחל להתקדם לכיוון המחשב, ואז הסתובב ונעץ בי מבט מצמית, "אבל את תשכחי-הסיפור תמיד קובע!"
אחרי מילים אלו, הסיפור צלל חזרה לתוך המחשב.
לרגע נותרתי מופתעת, משולהבת והמומה. מי ידע שיבוא היום בו ספר יקפוץ מתוך המחשב שלי רק כדי להגיד לי שאיני דבר פרט לכלי שימושי להעברת סיפורים אל העולם הגדול? מוזר מאוד.
ולמרות זאת, לא יכולתי להתכחש לדבריו. אם יש דבר אחד שאיני מצליחה לעשות, זה לשלוט בספרים שלי כפי שהייתי רוצה.
אז אולי זה טוב לדעת שיש מישהו שיודע לעשות זאת טוב ממני.
הסיפור הציץ מתוך המחשב, רוב גופו עוד בפנים, "וכדאי שחזרי לכתוב, כי הדמויות שלך בדרך לעורר שביתה בקרב המילים והתיאורים שכתבת קודם, אז הייתי ממליץ לך למהר לפייס אותם לפני שתגלי שאת כותבת מחאה במקום את הסיפור שלי".
"זה לא הסיפור שלך!", כעסתי וזרקתי עליו את העכבר של המחשב.
אבל הסיפור הסורר כבר נעלם, והעכבר פגע במסך המחשב ולא יותר.
"נו, טוב", התיישבתי לבסוף מול המחשב, "לפחות אני יודעת כעת למה הספר שלי מתעקש לכתוב את עצמו, וגם זה משהו".
וכך נשארתי מול המחשב כמעט יום אחד נוסף, כותבת וכותבת עלילות ושוזרת אותם ברגשות ומילים.
או כמו שהסיפור אמר, פשוט כותבת להנאתי, בלי שום שליטה על הספר שלי.
סליחה, הספר של הסיפור.