הנחש שבתוך הלב שלי

לפעמים אני חשה שעמוק בתוך הלב, יש לי נחש. נחש עבה וארסי התיישב לו בתוך הלב שלי, ממש ליד הריאות.
הוא יושב שם, ויונק את הדם שהלב מזרים ושמסתובב בתוך גופי. אחרי כמה זמן הוא מתחיל לגדול. הוא גדל וגדל בכל יום, ניזון מהדם שבתוך גופי, מכביד עליי יותר ויותר.
אני מרגישה אותו, מתפתל לאיטו בתוך החזה שלי. גורם לי בחילה עזה, מרעיד את ידיי, מעלה צמרמורת בעורי. אף אחד חוץ ממני לא מודע אליו, לנחש בתוך הלב שלי. אבל אותי הוא מאמלל. הוא מכביד עליי וגורם לגבי להתכופף עם כל יום שעובר.
ואחרי כמה זמן, הדם כבר לא מספיק לו. הנחש שבתוך הלב שלי מתחיל למצוץ את האושר שלי. את השמחה שלי, הזיכרונות הטובים ביותר שלי. הוא יונק לעצמו את המחשבות הטובות שלי, אשר נאבקות על מנת להישאר, אבל לשווא. הנחש חזק מדי. והוא לא משאיר לי דבר טוב בתוך גופי.
ועם כל שנייה נוספת, אני מתחילה להתפרק. הדם כבר לא זורם בתוך גופי, הוא קרוש ומלא ארס. השמחה כבר לא שוהה בתוך ליבי, היא כעורה ומעורערת.
ואני קורסת. מנסה להיאחז בשאריות של האור שנותר בתוכי, נלחמת בכל טיפת כוח שיש לי על גופי, נפשי, מחשבותיי.
ואפילו הדמעות כבר לא זולגות מעיניי. אין מספיק נוזלים בגופי, את הכול לקח הנחש. אין לי כבר כוח להילחם. גופי הריק מתיישב בפינת החדר, בוהה לתוך החשכה, מחכה למוות שעתיד לבוא ולגאול אותי מייסוריי.
עמוק בלב, ליד הכבד, יש לי נחש. נחש אשר שאב את כל הרצון שלי לחיות ולנסות להיאבק.
נחש אשר גורם לי לרצות פשוט להיעלם. כי אולי אז כל הכאב והעומס שלבי נאלץ להתמודד אתו, ייעלמו גם הם.
והמוות לוחש לי, הוא קורא לי בשמי. הנחש הענק מסתנן החוצה מתוכי. הוא השלים את עבודתו, וליבי כבר אבוד. לכן הוא זוחל כעת כדי למצוא קורבן חדש.
והמוות…אני יכולה לחוש אותו גואה ועוטף אותי, משמיד את גופי, הקליפה הריקה של מה שהיה פעם הנשמה שלי, חלק אחר חלק. וכל גופי כבר מתמוסס.
חוץ מליבי, הוא עוד פועם. בדרך כלשהי, הוא שרד את הכול. אבל כעת המוות מסתער עליו, נחוש לא להשאיר שום שאריות ממה שהיה פעם אני.
ליבי פועם את פעימות האחרונה.
ודומם.