הנודד הלבן.

אתה לא בודד כי יש את הירח שיאיר את דרכך בלילות הקפואים של נדודי שינה.
קולך החלש מנסה לחתוך כחץ את החשכה הבולעת
ולהגיע הרחק למעלה כדי להודיע ליקום שאתה עדיין קיים.
אתה מודע שזמנך תם.
גופך נחלש כפרח נטוש שחדל לקבל מים, המנסה להשקות את עצמו בדמעותיו.
בדממה אתה שוכב פה, מתחת לעץ זקן שמחזיר אותך חזרה לעבר, אך רק בזיכרונותיך.
מקשיב בפעם האחרונה למנגינת פעימות הלב שתמיד מגיעות לקיצם, כמו נר הדועך.
אני אחבק אותך ואחמם את גופך, ואתה בתמורה הגשם את משאלתך להמשיך להתקיים,
ואת שלי – לחדול.
קרע את גופי העלוב לקרעים ותשביע את רעבך,
עקור את לבי החסר שלווה והענק אותו לירח המושיט כלפינו את ידיו, כמו תינוק כלפי אמו.
פרוותך הלבנה ספוגה בדמי המתוק,
מתוך עינך העדינות זולגות דמעותיי
המעלות חיוך של שלווה על פניך.