הנאום של גוליבר בלההP@&^~ ואוסףשלשטויותאחרות

אני רוצה לדבר על פינגווינים. פינגווינים מגיעים אלינו, בימים אלו. הם מגיחים מהמים, סוערים על החופים, מתאספים בערים הראשיות, שוכרים דירות שותפים ונכנסים – שמונה ,עשרה, שנים עשר – פינגווינים בדירה. (באופן לא חוקי).
הם עובדים בעיקר במלצרות. בעיקר בגלל שדוגמת הנוצות שלהם נראית כמו חליפה (ובעיקר בגלל כשל של דמיון מצד כל המעורבים בדבר – לדמיין פינגווין בעבודה אחרת). והם אפילו עושים את העבודה טוב יותר מאשר אנחנו.
אומרים שזה בגלל ההתחממות. אומרים שבארקטי יש להם ציוויליזציה מסובכת, שכעת מתפוררת יחד עם הקרחונים, אבל כולם יודעים שזה קשקוש באלאבוש. עכשיו, אחרי שפיתחו מה שנקרא "משחת קרח", אפשר למרוח בה את המים ולבנות את הקרחונים מחדש. ילדים יכולים לפסל ארמונות מקרח לפי רצונם, כמו שפעם היו בונים ארמונות מחול.
ברחוב, אף פינגווין לא אומר שבא לכאן בגלל ההתחממות. לכל אחד יש את הסיבה שלו, אך הסיבה של אף אחד אינה נשמעת כללית מספיק או מעניינת. אני רוצה להגיד שאף אחד לא מבין את הפינגווינים, בטח לא הם עצמם. הם פשוט באים. הם פשוט כאן. אף פעם לא היו כאן, ופתאום עכשיו הם כאן.
כמה חברים הציעו לי ללכת ביחד לפתוח פצע. פיצה. עשינו את זה על דשא, בקבוצה גדולה. היו מחצלות על הדשא. הביאו בקבוקים של חלב, שקיות של חלב, קרטון חלב, חלב בקופסת שימורים, קערית שמילאו אותה חלב. אני הבאתי בקבוק מוגז, שאפשר לשקוע בו כמו בבריכה, כמו בספר, או כמו בעיניים, אם העיניים לא מציצות הלאה. מצולות קטנות שלוכדות קצה של יום כמו ענבר. אנחנו השמש והשמש שוקעת בתוך בועות של מיץ. כשמסתכלים על הכתום שהופך לאדום זה לא משנה אם השמש למעלה או למטה, יש רק צליל של שקיעה, תנועה כללית מתרחקת והתמוססות בתוך בועות.
אולי לפני שאסיים אספר לכם על פגישה שהייתה לי עם פינגווין, אולי היום. הם אנשים טובים, הפינגווינים. באמת אנשים טובים. ככה סבתא שלי אמרה – זה מה שהפינגווין אמר לי. הוא אמר לי את זה כשפתחתי שולחן. נסעתי באותו יום חמש שעות, אל סלע ארוך שבראש הר מיסטי. מן ההר ראו את הבניינים הענקיים של עיר גדולה מזכוכית וממתכת – עיר שבנו אותה על שונית אלמוגים מלאכותית במקום בו הים פוגש את הצוק (את שמה לא אציין, כי אין מי שלא שמע עליה). ומן הסלע הארוך שבראש ההר היה נוף מדהים. למקומות כאלה נסעתי בדרך כלל כדי לפתוח שולחן. חשבתי שאהיה לבד, אבל הפינגווין הופיע. אני לא יודע מה חיפש שם, אבל נראה שברגע שראה אותי הוא נהיה נבוך, וחש צורך להמציא משפט פתיחה מחוכם. ראיתי אותו מתאמץ מאוד (בדרכו הפינגווינית) לחשוב על משהו מהר, בזמן שהתקרב אליי.
"קצת אנכרוניסטי" עניתי. "קשה לי להאמין שסבתא שלך חשבה במושגים כאלה, בהתחשב בציר ההיסטוריה."
"מעולם לא הכרתי את סבתא שלי, אף לא אחת משלושתן." ענה הפינגווין. ככה זה אצל פינגווינים.
שתקתי. המשכתי להעמיס דברים על השולחן. מיץ עגבניות, רסק עגבניות, מטבוחה, עגבניות, חרדל. "אתה רוצה לעזור לי, אם אתה כבר כאן?" שאלתי.
"אני מעדיף שלא." אמר הפינגווין. "למרות שאם תתעקש לא אוכל לסרב. אבל התירוץ שלי שריר ועומד: את הסדר הנכון של הדברים על השולחן, בארץ הזו, אני לא מכיר. ולכן, יהיה זה מעשה של פזיזות להתערב לך בסידור, מתוך ידיעה ברורה שמה שלא אעשה, הסיכויים עומדים לנגדי שאהרוס לך אותו." פינגווינים ידועים בזהירות שלהם.
המשכתי להעמיס על השולחן, כשהפינגווין אמר: "תדע לך, הדרך בה אתה מסדר את החפצים על השולחן היא אומנות נפלאה עד מאוד. באופן מקרי, אדם מיומן פחות ממך, מעולם לא היה עורך שולחן לכדי כזאת שלמות."
"טיפסתי על ההר הזה כדי לפתוח שולחן." אמרתי לו, בתקווה שיבין מה המשמעות של כל זה. נדמה שהדבר גרם לו לחשוב. הוא שתק לזמן מה והרהר.
לבסוף אמר: "יש בעולם אנשים רבים. יש כאלה שפותחים שולחן, ויש כאלה שפותחים ראש. פגשתי אחת שפותחת, נקודה. היא הייתה פוחחת. פוחתת, כמו מצרכים על המדף כשאוזלים קווי האספקה. והרי זה ידוע שבימים אלה…"
"והרי זה ידוע." עניתי בניד ראש.
הוא המשיך: "טיילתי בעולם מחוג הסרטן עד חוג העקרב, ראיתי אנשים רבים. ראיתי כאלה שבכיף הייתי מתחלף איתם, וכאלה שבכיף הייתי לא. אני אוהב ללמוד. בשביל זה יש לי עיניים. לאחרונה התחלתי לחשוב שהעולם כולו עשוי מקווים. יש קווים של שיחה, יש קווים של מתאר לחיים. הקווים בולטים למדיי במקום בו נולדתי, שם יש רק קרח ואור. כל החיים אנחנו הולכים לאורך קו. כמו כל הקווים, גם הקו שלנו ישר ובלי פניות, למרות שלעיתים הוא נראה מסובך ועקום. גם הקו שלי ושלך נפגשים, בתוך מארג משוכלל, רב צלעות. במקום בו כל הקווים נפגשים יש חושך מוחלט כמו במעמקי הפרווה של חתול שחור, כמו במלתעותיה של רשת עכביש. כל העולם הוא רווח שנפרם בין מיתרים של חשיכה ריקה. אולי אהיה פואטי אם אגיד שכולנו איננו אלא הצצה שנפערה בעפעף של עין כלואה ברשתית בתוך צנצנת בתוך מרתף, מתחת לעיר שנקברה, בגלקסיה שנבלעה בחור שחור – הצצה – אל אור כלשהו. אל שמש כלשהי של חיים. מה אתה חושב. אני נשמע לך תבוני?"
"לא." עניתי.
התכוננתי לאכול. שברתי לחם. הפירורים התפזרו על הבד האדום באומנות וירטואוזית. ההרמוניה שלי חיכתה במתח עצור, כמו פני המים בבריכה שקופה, הערוכים ומוכנים למגעה של טיפה בכדי ליצור אדוות עגולות ומושלמות. עצמתי עיניים ושאפתי את ארומת הבשר, את החספוס של המאכלים המעושנים, את אדיבותן של הגבינות, את צלצולי הירקות, את הערש המתוק של היין.
"אתה בטוח? אולי תקדיש עוד מחשבה לנאום שלי? אם רק תעמיק ותחשוב אולי תשנה את דעתך." אמר הפינגווין.
סיימתי את השאיפה. העיניים שלי נפקחו. ישבתי בכיסא כמו מלך מלכי המלכים, מולי על השולחן הייתה פרושה היצירה שלי. ישבתי בראשו של הר – פאר של טבע. כמעט למרגלותיי התפרשו צבעי הבדולח של עיר מסובכת כמו שעון כספית, אלוהית ביופיה.
"מה אני?" שאלתי את הפינגווין.
"אדם." הוא ענה, השפיל ראש.
"ומה אתה?"
"עוף."
"האם אדם יכול לטעות, לאחר שהחליט? לאחר שטען בכובד ראש שהוא חושב משהו?"
"לא." אמר הפינגווין, משפיל את ראשו אפילו עוד.
מילים נוספות לא היו נחוצות. הפינגווין הלך.