המתת חסד

"איך קוראים לך?" קול נשי משועמם קורא. הצוואר משסף כל טיפת שפיות ואני נאבקת לא לצרוח על הכאב שמתפתל לאורך עמוד השדרה שלי, אני מפנה את מבטי הסובל אליה והיא לעומתו תוקעת את אפה בתוך טפסים רפואיים, אני מזיזה את ידי הקרועה כדי להוריד את מכשיר ההנשמה מפי וזועקת בנשימה עמוקה שתולה את תיקוותה בחיי הנותרים, "לילי.".
האוויר נעלם, הריאות מתחילות להתכווץ, באי רצון אני מכסה את פי שוב ושואפת לרווחה, הכאב עולה ואני רואה את הצינורות בתוך ורידיי מזרימים לגופי דברים משונים.
אוזן אטומה, אני מפסיקה לשמוע בה והצבעים בחדר צונחים לנקודה אחת, אני יכולה כמעט לנשק אותם, באוזן השנייה דלת כבדה נפתחת, עוד מישהו צועד.
"תאונה נוראה," הקול הגברי המוכר מפלח את אוזני, "שני ילדים מתים, זוג הורים בלתי ניתנים להצלה וילדה מרוסקת.".
אם הייתי יכולה לבכות ללא כאב, מאחורי מסכות ההנשמה והאינפוזיות הייתי בוכה, זו אני? הילדה המרוסקת? אמא? אבא? אל תלכו, כואב לי, אני לא רוצה להיות לבד.
אני צריכה חיבוק, "בת כמה את?", עוד נשיפה, "שמונה.".
אני לא יכולה לצרוח, הכל נשבר מסביבי, אני לא מרגישה את הרגליים, העין הזו לא נפתחת, מה קורה לי?
"אני יכולה למות?" שאלתי לבסוף. אני מתגעגעת לתום. הוא הבטיח שהוא ילמד אותי לרכוב על אופניים. הוא פשוט לא בא. אני רוצה לומר לאבא שאני אוהבת אותו.

"אסור."