המיקרופון.

בס"ד

"יותר קרוב למיקרופון! שהשפתיים כמעט יגעו במיקרופון!. הינה, ככה."
המדריכה מסדרת את 'הסטנד' כך שהמיקרופון ממש מולי. וכשאני אומרת ממש מולי, אני מתכוונת לממש ממש מולי.
אני מסתכלת על המיקרופון. המיקרופון מחזיר לי מבט. אני והמיקרופון לא עומדים ביחסים קרובים אחת עם השני, למען האמת, אני די בטוחה שהמיקרופון חושב "יאלה, שתעוף לי מהפומית כי ההבל פה שלה לא מריח כמו הבושם שלה והענבל שלה שמתנדנד מעל מערכת העיכול שלה משדר לי שהמצב לא טוב."
אני אוהבת לשיר, אבל לא כל כך למיקרופון…
יש בזה משהו….
נו, לא יודעת, משהו…
אינטימי מדי….
אז אני שרה למיקרופון, אבל, טיפה מרחוק. אני מאוד מקפידה לשמור על המרחב האישי שלו.
אבל כשהמדריכה מקרבת אותו, השפתיים שלי אכן כמעט נוגעות בו. אני פוחדת לפתוח את הפה יותר מדי, שמה אבלע אותו…
אבל אני מצליחה לעבור את החזרה, ונוזפת בעצמי שעם זו החזרה, מה יהיה במופע עצמו?
אין ברירה, אני מסכמת לעצמי.
אני והמיקרופון צריכים לקיים את שיחת "מה יחסינו" ולהבין שאנו צריכים לשתף בינינו פעולה.
ובכלל, אולי הפחד הזה שמרחיק אותנו אחד מהשני מעיד דווקא על רצון להתקרב?
אני נאנחת מקרב ליבי, אני והמיקרופון, שנינו צריכים לעזור זה לזה, חייבים להפסיק את הביישנות הזו!
הרי אנחנו מכרים וותיקים, מדוע תמיד שוררת בינינו זרות? עד שאני מתרגלים אחד לנוכחות השני,
הוא לקולי ואני לעוצמת קולי, כבר תורי לשיר חולף, ועד הפעם הבאה שניפגש, ושוב נצטרך להתמודד מחדש….
אין ספק.
לי ולו יש שיחה לעשות.
אחלו לי בהצלחה איתו, הוא מעט לא צפוי…