הכל רק בראש שלי

"הכל בראש שלך, תביני כבר, את טועה."
אותו המשפט שאנמר שוב, ושוב ושוב.
"זה לא נכון!" מחיתי בכל כוחי.
זעקתי לעזרה, להבנה, שיאמינו לי. שיבינו שאני לא משקרת, אני לא מדמיינת – זה קרה.
"אני מצטערת להגיד את זה, אבל לא נמצאו שום שרידים של שריפה – הבית המדובר תמיד היה שם, ולא נמצאו בו שום סימני שריפה. למעשה, הוא במצב חדש לגמרי…" אמרה הפסיכולוגית בקול של אישה מבוגרת שמדברת לילדה קטנה בת 5 שבוכה כי נפלה לה הגלידה, מנסה להרגיע אותה.
אבל הדמעות פרצו חזק יותר. "זה קרה! אני אומרת לך!" צרחתי בכל כוחי. לא היה לי שום ספק – זה קרה. אני בטוחה בזה.
זה קרה.
אני זוכרת הכל, חד וברור.
הכל.
התמונות מהבהבות בראש שלי, הצרחות…
אבל אולי… אולי אני בעצם… טועה? מה אם כולם צודקים? מה אם באמת הכל בראש שלי? הבטתי בחתך בידי – התזכורת שלי משם.
הרמתי את ידי. "אני לא ממציאה את זה!" צרחתי בכל כוחי.
הפסיכולוגית הצעירה נאנחה בעצב. נראה היה כי קשה לה מאוד להתנהג ככה, כמו לילדה קטנה. "לפי כל הגרסאות שסיפרת לנו – ובהחלט היו הרבה כאלה – לא הייתה לך שום דרך להיחתך. בכל פעם חזרת על אותו הפרנציפ של האחוזה שעולה בלהבות, אבל כל השאר היה שונה לגמרי. אנחנו חוששים שיש לך הפרעה נפשי-" אמרה בשיא העדינות.
"אין לי כלום! אני לא מדמיינת, זה אמיתי לחלוטין!" צרחתי בכל גרוני. הייתי רטובה לחלוטין מדמעות, שיערי סתור הרוח ומלא הקשרים נידבק למצח שלי. פרצתי בריצה משם. בחוץ ירד גשם חזק, והשמיים היו אפורים לחלוטין, כהים. זאת הייתה שעת ערב. ברחתי בריצה, מתעלמת מהעובדה שמגפי הגומי שלי לא נועדו לריצה. נזכרתי בכל הפעמים בהן אמרו לי שהכל בראש שלי, אני מדמיינת, אני זאת שבחרה להיפגע…
זה לא נכון, לא נכון.
עוד דמעות פרצו מעיני, מרטיבות את כולי, משימה משותפת עם הגשם.
תמונות שלי בוכה אז, כולם מסתכלים עלי בבילבול, לא מבינים למה אני בוכה.
זה לא היה שקוף? הם העליבו אותי, פגעו בי – בכיתי.
או שאולי, רק אולי, הם… לא העליבו אותי?
אולי אני לא נחתכתי באחוזה?
תמונות שלי אוחזת בסכין המטבח ומקרבת אותו לעורי הציפו את ראשי…
"הם… בטוח יאמינו…" ייבב הקול שלי בעודי מתחילה לחרוט בעורי.
אולי… אולי, רק אולי, זה לא באמת קרה? אולי לא באמת הייתי באחוזה ההיא?
תמונות של האחוזה נעלמו מראשי. נשכחו, או שאולי… מעולם לא היו?
צרחתי צרחה שקרעה את אוזני, הצרחה הייתה הדבר היחיד ששמעתי.
קרסתי על ברכי.
"זה קרה! אני יודעת שזה קרה! הכל לא רק בראש שלי!!" צרחתי לשמיים, בוכה בכל כוחי בעוד העולם מתעמם והראש שלי כואב, הקור מרגיש כמו סכינים קטנות.
זה לא קרה.
זה הכל בראש שלי.