הכובען המטורף- פרק 1 משוכתב

לעזור למישהו בצרה זו חובה שלימדו אותה מאז שהייתה קטנה.
הקארמה שלה אומרת שאם תעזרי למישהו שזקוק לך, תקבלי עזרה בתמורה.
אבל כאשר סופיה החליטה לעזור לאותו איש שעמד בפתח דלתה, לא חשבה שאותה החלטה תשנה את חייה לנצח, ותגרום לכל מה שהאמינה בו לרדת לטמיון, ולתודעה שלה להתהפך במאה שמונים מעלות ולשנות את כל תפיסת עולמה עד עכשיו.
דפיקה בדלת.
מי היה יכול לבוא לכאן בשעה שכזאת? באותו זמן היא צפתה בסדרת מתח בלשית, אחת מבין האהובות עליה, ודווקא בקטע הקריטי ביותר החליטו להפריע לה.
היא נעלה את נעלי הבית שלה והתעטפה בשמיכה שכיסתה את כל גופה, ובזמן שהלכה אל הדלת שמעה את טיפות הגשם השוטף מבעד לקירות דירתה. זה היה סימן לכך שבהחלט לא כדאי לצאת החוצה ועדיף להישאר מתחת לפוך החמים בימים הגשומים האלה.
אז למה באמת היא פתחה את הדלת? מי היה יכול להיות בחוץ במזג אוויר שכזה, באותו זמן?
היא הופתעה לראות מולה בחור בן גילה, אפשר לומר, יפה תואר. היה לו מראה מיוחד מאוד, בעל עיניים בוהקות בצבע כחול כמעט ולא נראה אנושי. כל בגדיו היו ספוגים במים והרטיבו לגמרי את שטיח הכניסה שלה, בעוד הוא הביט בה מתחת לכובע המהודר שלו.
" תסלחי לי," אמר. " אני מצטער שכך אני מפריע לך, אבל אודה לך מאוד אם תסכימי לתת לי מחסה בביתך."
הוא דיבר מוזר מאוד לטעמה, לא כפי שמדברים כיום, אבל משום מה, מסיבה כלשהי שלא הייתה גלויה לעיניה, המוזרות שעטפה אותו כלל לא הפריעה לה להסכים לו להיכנס.
" תודה רבה לך." ענה להסכמתה ונכנס אל פתח ביתה.
דבר ראשון פנה אל השולחן שבמטבח והתיישב על הכסא, ולא זז כלל.
היא המשיכה בשלה, צפתה בטלוויזיה ומדי פעם העיפה מבט חטוף לכיוונו, והוא עדיין לא זז כלל.
לאחר כמה דקות כיבתה את הטלוויזיה, והגיעה השעה שבה היא הולכת לישון. אותו בחור מוזר נשאר יושב על הכסא ולא זז. משום מה, זה כלל לא הפריע לה שהוא נמצא בדירתה בזמן הזה, ולא פחדה ללכת לישון כבדרך כלל. תחושה פנימית אצלה ידעה שהוא לא יעשה לה כל רע.
הוא עמד על סף מיטתה בעודה ישנה ורק חיכה שתתעורר. היא לא ידעה את זה אז, אבל הוא כן ידע. בעוד כמה שעות הם יפגשו שוב, ואז היא תוכל להצטרף אליו. הוא ליטף את ראשה ברכות, והיא חייכה מתוך שנתה, והוא איחל לה חלומות פז בעודו יוצא מבעד דלת חדרה.

היא התעוררה לעוד סוף שבוע רגיל, והדבר הראשון שחשבה עליו, כמובן, היה הבחור המוזר שהכניסה אתמול לביתה. לרגע חשבה שזה היה רק עוד חלום מוזר, כמו שקורה לה לפעמים, אך לאחר כמה דקות של ערנות נזכרה שזה לא היה חלום, שמה שקרה אתמול בלילה היה אמיתי לחלוטין.
מיד התקדמה לכיוון המטבח, היכן שהשאירה אותו כאשר הלכה לישון. בתוך ליבה היא קיוותה שהוא עדיין יהיה שם כדי שתוכל לברר מה הסיפור שלו. למען האמת, היא לא הייתה בטוחה מה תראה.
היא הגיעה אל המטבח. הוא לא היה שם.
היא בדקה שוב, אולי הוא נמצא במקום אחר ברחבי הבית. אולי בחדר העבודה? או בשירותים? אבל חוץ ממנה, לא היה אף אחד בבית.
אולי זה באמת היה חלום? חשבה.
רק אז הבחינה בחפץ זר על שולחן האוכל- זה היה כובע. כובע צמר בצבע כחול כהה מקושט בפרח צהוב עשוי בד. על הכובע נצמד פתק שהיה כתוב בכתב יד אלגנטי. " אני יודע שיש לך לב טוב. אם תסכימי לעזור לי שנית, אודה לך מאוד אם תסכימי לחבוש את הכובע הזה."
איזו הודעה מוזרה זו הייתה. איך חבישת הכובע תוכל לעזור לו בדיוק?
אף על פי שהכובע היה יפה מאוד לטעמה, היא חששה שמשהו יקרה כאשר תחבוש את הכובע. זאת הייתה מחשבה מטומטמת, אך היה לה הפחד המוזר הזה.
ברגע זה, היא החליטה להשאיר אותו על השולחן, היכן שמצאה אותו.
היא צחצחה שיניים, התקלחה, החליפה בגדים והלכה לאכול את ארוחת הבוקר שלה. בעודה אוכלת היא לא הפסיקה לבהות בכובע שהשאיר בשבילה. הוא לא היה נראה מזיק בכלל. בעצם, למה שיהיה, הרי זה רק כובע.
לאחר ששמה את הכלים בכיור לקחה את הכובע בידיה. היא נשמה נשימה עמוקה והניחה את הכובע על ראשה. והנה, שום דבר לא קרה. לא דובים ולא יער. היא סתם עשתה פיל מזבוב.
או ש- רק רגע-
ללא שום התראה מוקדמת, במצמוץ קליל שבקושי היה ניתן לחוש בו כל החלל סביבה השתנה לפתע במהרה, והיא הבחינה שהיא כבר לא נמצאת במטבח בדירה שלה.
היא ישבה על כסא מרופד, כשלידה כסא נוסף ומולה עוד שניים, שבניהם מפריד שולחן עץ מרובע, והם עצמם חלק מטור שלם של כסאות ושולחנות הנמצאים במסדרון צר, שמעברו עוד טור שלם של כסאות- זה היה קרון רכבת.
היא מיהרה להוריד את הכובע, בתקווה שהפעולה תחזיר אותה חזרה הביתה. זה היה מוזר ומטורף, והיא לא רצתה להיות שם. היא רצתה ללכת.
אבל זה לא פעל. היא נשארה לשבת בכסא הקרון, מבוהלת.
" אל תורידי את הכובע." היא שמעה אדם אומר לה. " הוא יגן עלייך."
מישהו נוסף היה בקרון. מאחת השורות הקדמיות יותר קם בחור צעיר וניגש אליה. היא חזרה לחבוש את הכובע.
היא הביטה בו והרגישה איך בבת אחת היא נופלת במהירות אל תוך תהום עמוקה מבלי שום אפשרות לעלות בחזרה בשלום.
" אתה." זו המילה היחידה שיצאה מהפיה. הבחור התיישב בכסא מולי והניח ידיים משולבות על השולחן.
אותן פנים יפות תואר, אותן עיניים נוצצות, ואותו כובע מהודר ששערות ראשו החומות מבצבצות מתחתיו- זה הבחור שהכניסה לביתה אתמול בערב.
" מה הקטע?" היא שאלה וניסתה להראות כמה שיותר לא מרוצה מהמצב, כדי שיבין שכדאי לו מאוד להחזיר אותה מיד.
הוא רק חייך אליה בנעימות וענה. " אמרו לך פעם שאת מאוד יפה כשאת כועסת?"
זה רק הכעיס אותה יותר. " בבקשה תגיד לי שלא ניסית להתחיל איתי." אמרה בעצבנות.
" אני לא." הוא ענה.
" מה אתה רוצה?" היא נעצה בו מבט ברוגז.
" אני לא מבין מה קרה," אמר. " את הסכמת לעזור לי. למה את כועסת על כך?"
" אני שאלתי אותך שאלה- מה אתה רוצה?" חזרה על עצמה.
" אני זקוק לעזרה." ענה. " עברתי הרבה מאוד אנשים, ואת היחידה שהסכימה לעזור לי."
המבט שלו היה נראה כל כך חסר אונים, ועל אף שכלל לא רצתה בכך, היא החלה לרחם עליו במובן מסוים. שוב, היא לא ידעה למה.
" אני מצטערת, אבל זה לא מתאים לי." ענתה וקמה במעט היסוס, והלכה לכיוון דלת הקרון.
" מהרגע הזה אין לך דרך חזרה, סופיה." הוא קרא אלי. היא רק רצתה ללכת. כלל לא היה לה אכפת שהוא יודע איך קוראים לה.
" תנסה אותי." התגרתה בו ופתחה את הדלת.
היא הרגישה איך היא נסחבת החוצה בחוזקה, ממש נתלשת מתוך הקרון החוצה, מנסה להיאחז בכל כוחה בדלת כדי לא לעוף החוצה. מולה ראתה רק ריק חלל שחור, מצופה כוכבים זוהרים וקטנים, והיא בקושי הצליחה לנשום.
ידו תפסה את זרועה בחוזקה והוא משך אותה חזרה אל הקרון, זורק אותה לעבר הרצפה כשהיא מנסה לשמור על שיווי משקלה כדי לא ליפול. הוא סגר את הדלת בשתי ידיו בקושי. הלחץ הפסיק כאשר טרק את הדלת.
" מה- מה זה היה?" שאלה כשהיא מנסה להסדיר את נשימתה.
" לעולם, לעולם, אבל לעולם שלא תעזי לפתוח את הדלת בזמן נסיעה!" הוא תקף אותה בכעס.
" טוב, היית צריך לחשוב קודם לפני שבחרת בי לעזור לך." החזירה לו בצעקה.
הוא תפס את ידה בתוקפנות, אך מיד מיהר להרפות ממנה ושיחרר אותה מאחיזתו.
" את, סופיה, אם נותרה בך מעט חמלה מהיום שלפני כן, האם תסכימי לעזור לי גם הפעם?" שאל אותה, הפעם בנימוס, בזמן שעיניה החומות מצטלבות בעיניו הכחולות, והוא מחזיק את ידה שוב, אך הפעם ליטף אותה בנעימות.
" אני לא יכולה לסרב, נכון?" שאלה בחוסר תקווה. הוא הניד את ראשו מצד לצד, כפי שחשבה.