הכובען המטורף- חלק שני

חששתי שאולי יקרה משהו כשאחבוש אותו. זו הייתה מחשבה מטומטמת, אבל חששתי ממשהו.
השארתי את הכובע עם הפתק על השולחן, וחזרתי לחדרי להתארגן להליכת הבוקר היומית שלי.
כל הזמן שהלכתי עם המוזיקה באוזניי הרהרתי לגבי הבחור הזה. בראשי עברו כל מיני סיטואציות שונות ומטורפות. מה יקרה אם הוא גנב לי משהו כשישנתי? ואם הוא פתאום יהיה שם כשאחזור, יושב ליד השולחן ומחכה?
ולא משנה עד כמה ניסיתי, זה לא הצליח לצאת מהראש שלי, כאילו המחשבה הזאת שבויה שלי ואני לא מסוגלת לתת לה להשתחרר וללכת.
והכי סקרן אותי הכובע.
מה כל כך מיוחד בו שחבישתו תעזור למישהו? בשביל לענות על השאלה הזאת, ובשביל לסיים עם הסיפור הזה אהיה חייבת תשובה, והתשובה תגיע כאשר אשים אותו על ראשי. הרי זה רק כובע, לא יקרה לי כלום מזה.
חזרתי הביתה. הבחור לא היה שם, אך הכובע כן, נשאר על שולחן המטבח ביחד עם הפתק שהיה צמוד אליו.
מיהרתי להתקלח, כי החלטתי שלאחר מכן אבדוק את הכובע.
התקלחתי, התייבשתי, הסתרקתי, התלבשתי, ולאחר מכן חזרתי למטבח ובחנתי את הכובע.
הוא לא היה נראה מזיק בכלל. בעצם, למה שיהיה, זה רק כובע.
נשמתי נשימה עמוקה והנחתי את הכובע על ראשי. והנה, לא קרה שום דבר. לא דובים ולא יער.
או ש… רק רגע…
בלי שום התראה מוקדמת, במצמוץ קליל כל החלל סביבי השתנה לפתע במהרה, והבחנתי שאני כבר לא נמצאת במטבח בבית שלי.
ישבתי על כסא מרופד, כשלידי כסא נוסף ומולי עוד שניים שבנינו שולחן עץ מרובע, והם חלק מטור שלם של כסאות ושולחנות הנמצאים במסדרון צר- קרון רכבת.
מיהרתי להוריד את הכובע, בתקווה שהפעולה תחזיר אותי חזרה לביתי, אך זה לא פעל ונשארתי לשבת בכסא הקרון, מבוהלת.
" אל תורידי את הכובע." שמעתי אדם קורא לי, " הוא יגן עלייך."
מישהו נוסף היה בקרון. מאחת השורות הקדמיות יותר קם בחור וניגש לכיווני. אני חזרתי לחבוש את הכובע על ראשי.
הבטתי בו והרגשתי איך אני נופלת לתהום עמוקה מבלי אפשרות להינצל.
" אתה." זו המילה היחידה שיצאה מהפה שלי. הבחור התיישב בכסא מולי והניח את ידיו המשולבות על השולחן.
אותן פנים יפות תואר, אותן עיניים נוצצות, ואותו כובע מהודר ששערות ראשו החומות מבצבצות מתחתיו- זה הבחור שבא אלי אתמול בערב.