הכובען המטורף- חלק שניים-עשר :)
" אל תדאג לי." משום מה הפחד וחרדה שהתחוללו בגופי נעלמו ברגע, ולא הרגשתי רע יותר. הרגשתי רגועה יותר. זאת הייתה הרגשה כל כך מוזרה, להתהפך בין רגע ממצב אחד לאחר, בכלל לא האמנתי שזה אפשרי. עד עכשיו.
" בואי נזוז." אמר ומשך אותי בעדינות אחריו לכיוון היציאה מהרכבת. הרגשתי איך האדמה רועדת מתחתינו. אם אני מרגישה אותה זזה כשאני עוד ברכבת, מה יקרה כשארד ממנה?
הדלת נפתחה. מבלי להתעכב הוא משך אותי בעוצמה והתחלנו לרוץ בחיפזון במה שהיה נראה כשדה קרב, מלא בחיילים לבושים מדי צבא בצבע ירוק דהוי, והיה נראה שהם כלל לא שמו לב אלינו. הבטתי לאחור בסקרנות. הרכבת נעלמה כלא הייתה.
לא היה לי לאן לחזור עכשיו. עכשיו הבנתי למה הוא אמר שהמקום הזה מסוכן. המקום הזה- הוא שדה קרב, ובשדה הקרב לעולם לא יהיה בטוח.
הוא החל להאט את קצב הריצה שלו עד שנעצר לגמרי. " למה עצרת?" שאלתי בפחד.
עמדנו מול תא עץ סדוק וישן, שהיה נראה כמו תא שירותים ישן. הכובען שם את ידו על הידית ופתח את הדלת. שמחתי מאוד לגלות שלא היו שם שירותים- אלא קירות פנימיים עשויים מתכת.
נכנסתי אחריו אל תוך התא. הדלת נסגרה בטריקה חזקה ולפתע הרגשתי איך הוא מתחיל לרעוד ונופל למעטה במהירות. ניסיתי להיאחז במשהו בשביל לא לעוף, אך לא מצאתי במה, לכן החזקתי את ידו של הכובען כמה שיותר חזק, ועם ידו השנייה ניסיתי בכל זאת להחזיק בקיר, ליתר ביטחון.
תגובות (2)
יפה! אני לא יכול להגיד תמשיכי כי יש כבר חלק 13 XD אגב אומרים למטה ולא למעטה
אוף, אני כל הזמן כותבת למעטה במקום למטה… זה מעצבן .___.