הכובען המטורף- חלק אחת-עשר

כבר התחלתי להתרגל לקטע הזה.
אמנם ייקח לי קצת זמן לעכל את המציאות החדשה הזו עד הסוף, אבל אני כן יכולה לומר שפחות אופתע ממה שיקרה בעתיד.
" בשביל מה אתה צריך את הקוביות האלה?" שאלתי את הכובען לפתע. הוא לא ענה. " זה לא בשביל להרוס את היקום או משהו כזה, נכון?" רק רציתי לוודא.
הוא גיחך. " לא, זה לא."
" יופי." עניתי.
עוד שתיקה מעיקה השתררה בקרון. אני חשבתי מה אני יכולה לעשות בשביל להפר את השקט המציק שנוצר. " למה שתקת פתאום?" שאלתי.
הוא לא ענה לי מיד. " לא תמיד צריך לדבר. אפשר גם לנוח לפעמים."
מוזר. זו הייתה הפעם היחידה שהוא היה נשמע לי כמו אדם רגיל לחלוטין. מתוך השקט נשמעו לפתע קולות מפחידים למדי. קולות של פיצוצים, אזעקות, שיגור טילים, נפצים, מה לא. וככל שהמשכנו בנסיעה, כך הקולות התגברו והפכו ליותר חזקים ויותר מאיימים.
"מה זה?" שאלתי בפחד. הבטתי בו והוא היה נראה גרוע למדי יחסית אליי. השתדלתי להיות רגועה כמוהו, אבל זה היה קשה לי מאוד. מה אני יודעת? אולי בשבילו לא צריך לייחס לזה חשיבות רבה מדי.
הרכבת נעצרה. הקולות מטילי האימה לא עצרו. להיפך, הם רק התחזקו עוד יותר. פחדתי לחשוב שאנחנו צריכים לרדת מהרכבת עכשיו, והתפללתי שזו רק מעין עצירה זמנית קצרה ושבקרוב אנחנו נמשיך בנסיעה ונרד בתחנה אחרת.
הוא סיפק לי את התשובה כאשר שוב פנה לרדת מהרכבת.
אך לפני כן, הוא ניגש אלי ולקח את ידי. אני קמתי לקראתו ושוב נוצר בנינו קשר עין מתמשך.
תהיתי אם הוא מתכנן את המפגשים האלה או שזו אני שזורמת עם הסיטואציה שהוא מציב לפני.
" אני רוצה להגיד לך משהו חשוב." הוא אמר.
" מה?" שאלתי.
" אני רוצה שתקשיבי טוב עכשיו."
" כן."
" אנחנו הגענו ברגע זה למקום מסוכן מאוד. אז אני מבקש ממך להיצמד אלי כמה שיותר ולא לעזוב אותי עד שנחזור לכאן." ביקש. " אני לא רוצה לאבד אותך."
" אל תדאג לי." משום מה הפחד וחרדה שהתחוללו בגופי נעלמו ברגע, ולא הרגשתי רע יותר. הרגשתי רגועה יותר. זאת הייתה הרגשה כל כך מוזרה, להתהפך בין רגע ממצב אחד לאחר, בכלל לא האמנתי שזה אפשרי. עד עכשיו.